רכבות

חברות הרכבות מכירות את המשיכה שיוצרים המשקעים התרבותיים האלה, והן מכירות את הרתיעה. בישראל, למשל, רק שני קווים מתוך שבעה קווים נוסעים מזרחה. באירופה, כרטיסנים גרמנים ופולנים נמנעים מלצעוק על נוסעיהם, או מלצחוק למראם, דחוסים בתוך הקרונות.

המשקעים השליליים של נסיעת הרכבת פורקו.

אבל גם סממני הסיפור הבלשי אבדו. קרון המסעדה, חלק מעולמו של כל שוחר תרבות, הולך והופך באירופה לקרון-גזלן – תא פרטי שמבעד לאשנב שלו מוכרים כוסות קלקר עם קפה ממכונה. בארץ הפך קרון המסעדה לעגלת סנדוויצ'ים עם פסטרמה ב-18 שקל שמכסים, בקושי רב, את דמי הזיכיון הגבוהים ואת משכורת המוכר, ומותירים מעט מאוד לזוכה במכרז ההאכלה.

על תאים פרטיים אין מה לדבר. בעולם מיקסום הרווחים, הפרטיות היא תענוג יקר מדי. מה גם שממילא כבר אין כזה הבדל בין האנשים, והסודות שלכם לא מעניינים אף אחד. למה לכם תא פרטי? שתוכלו לדבר על הסטארט-אפ הסודי שלכם ששווה מיליונים? א-גרוייסה סוד.

מה נותר מהרכבות, שהן כבר לא אמצעי התחבורה המהיר ביותר, ולא הזול (יש באירופה טיסות שעולות סנט)? הן לא יוצאות בזמן – ומעולם לא יצאו, גם לא בימיו של מוסוליני, לא מתרחשים בהן מפגשים מסתוריים, לא ממתינות בסופן זוועות שהדעת לא מקבלת, וגם מתאונות דרכים הן לא מחוסנות.

כנראה שזה בדיוק קסמן. חוסר המעש. חוסר התוכן. האפשרות להיות אחד האדם, ועדיין לשבת על כסא משלך. המעמד הנכסף של זה שקורא את העיתון היומי בקצה השני של קרון הרכבת. לא לעניין איש – אולם לשם שינוי גם לא להתעניין בהם בחזרה. באף אחד מהם. זהו החומר הבסיסי, הטהור, שמאפשר רציחות ושואות קטנות. זהו ה"יש", הממשי והקיים שמאז ומעולם מילא את הרכבות, והצית את דמיונם של השודדים והטרוריסטים שנטפלו אליהן. זו האנושות כפי שיכולה היתה להיות, אלמלא היתה כל הזמן מגיעה לתחנה, וצריכה לרדת מהקרון, ולהיפגש, ולעשות, ולהתעמת, ולהתחנן.

זה מה שהאדם נועד להיות. אלו הן 45 הדקות הדומות ביותר לגן העדן האבוד. הניחו לנו, טלוויזיה רב-ערוצית ועבודה במשרד פרסום. כל מה שבאמת רצינו זה כרטיס בכיוון אחד.