תפריט עמוד

ריגה – יפהפייה בלטית שנולדה מחדש

שתפו:

ביקור בריגה, בירת לטביה, מגלה עיר עתיקה עם רחובות קטנים מרוצפי אבן, סמטאות מתעקלות ומבנים מהודרים. תזזית השימור והשיפוץ ניכרת בכל פינה, והבירה המקומית משמחת לבבות ומשכיחה את הצרות

פורסם 25.3.13

כשאני מגיע לעיר חדשה שלא הכרתי, דבר ראשון אני מחפש מקום שאפשר לשבת בו ולהתבונן. כמו לרבים, גם לי יש רשימה של מה לראות ובאיזה סדר, וזמנה עוד יגיע. בינתיים אני מחפש את נקודת המבט, אותה נקודה שהיא לא רק מיקום גיאוגרפי, אלא נקודה שלפעמים, כשהחסד שורה, אפשר לנשום בה את רוחו של המקום.

כשהגענו, זוגתי ואני, אל ריגה, בירת לטביה, התמקמנו במלון רדיסון על גדת נהר דאוגאבה, מנגד לעיר. היתה זאת נקודת תצפית לא רעה: מהחלון נשקף קו הרקיע של העיר העתיקה, עם שלושה מגדלי כנסיות מרשימים ומגדל טלוויזיה מחודד אנטנות. אבל היום היה חמים וכחול שמים – אירוע נדיר בחלק זה של העולם – ומיד התעורר בי הרצון לנהוג כמו פאגאן צפוני טיפוסי, שיצא מהחשכה הארוכה של החורף הבלטי הקר לאור גדול. כלומר, לזרוק את הנעליים (כדי להפחיד את הרוחות הרעות), להפסיק להסתרק (כדי שבעלי החיים לא ימותו) ולרקוד עם כוס בירה גדולה על השולחן. אשתי המעשית שכנעה אותי להסתפק בחלק האחרון, וגם איתו לחכות קצת…


הנהר והעיר העתיקה של ריגה | צילום: Stephen Downes, flickr

חמישה עשורים מאחורי מסך הברזל
ההיסטוריה של לטביה רצופה כיבושים. במאה ה-13 היו אלה הליבוניים, חברי מסדר אבירים גרמני, שטבחו ושיעבדו את הלטבים בשם הנצרות. בין המאות ה-16 וה-18 זגזג חבל ארץ זה בין הפולנים, השוודים והרוסים. בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהביסו את הגרמנים ואת הרוסים, זכו הלטבים בעצמאות לראשונה, אולם זו היתה קצרת מועד. ב-1940 כבשו הרוסים את לטביה ויישבו בה רבים מתושביהם – עד שכמעט מחצית האוכלוסייה היו רוסים. היום מעמדם האזרחי של רבים מהם מעורער משהו. גם אחרי עשרות שנים בלטביה, הרוסים נדרשו לעבור מבחן בלטבית כדי לקבל אזרחות.

ב-1991 ניערו מעליהם הלטבים את השלטון הרוסי הקומוניסטי, ולטביה נולדה מחדש. השינוי ניכר במיוחד בריגה, שבמשך חמישה עשורים מאחורי מסך הברזל נעלמה מעין מערבית המסורת הארכיטקטונית המפוארת שלה.


רחוב מרוצף אבן בעיר העתיקה  | צילום: Clark and Kim Kays, flickr

מגדל עץ, נהר ובירה של בוקר
כאמור, היה זה יום אביבי נפלא כשחצינו את גשר אקמנה אל העיר העתיקה של ריגה. הגענו אל תעלונת מים, שהמקומיים מכנים "תעלת העיר", שכן היא מפרידה בין העיר העתיקה לחדשה, איתרנו גן נאה והתיישבנו על ספסל. למרגלותינו השתכשכו כמה ברווזים, לטביות יפהפיות צעדו בסך עמוסות שקיות אופנתיות, ולידנו ישב נער צעיר וחולמני, שקרא ברוסית את "אנה קרנינה" של טולסטוי.

כדי להרחיב את נקודת המבט על העיר עלינו אל המגדל הגבוה של כנסיית סנט פיטר, המופיעה לראשונה בכתובים ב-1209. מגדל העץ שלה היה תמיד הגבוה באירופה. נאמנים למנהג המקומי, השליכו הבונים ממרומיו כוס בירה ריקה שהתרסקה לאינספור רסיסים, כדי להבטיח את עתידו. זה לא ממש עבד, והמגדל נהרס לא מעט פעמים, עד שנבנה מחדש ב-1973. המראה מראש המגדל הוא היפה בכל ריגה. אפשר להתבונן במשך שעות בקו הרקיע המרהיב, בנהר, בפיזור החנני של המבנים סביב הכנסייה ובמשחקי האור והצל בין המגדל לכיכר והבתים סביבה.

ההליכה הקצרה הצמיאה אותנו, וכך, בשעה 11 בבוקר נחשפתי לבירה הלטבית. בירה, ולאחריה ודקה ושמפניה, היא הדרך אל לבו של הלטבי. חפירות ארכיאולוגיות גילו שהלטבים ייצרו בירה כבר לפני אלפיים שנה ויותר. היא מופיעה באינספור שירי עם, ובאחד מהם היא אפילו מכונה "אחי היקר". אמנם כדי לחזות בשתייה לטבית כדת יש להשתתף בפסטיבל המתקיים ביום הארוך ביותר בשנה, אבל גם הפעילות שחווינו לא היתה מבוטלת.


אין כמו שתיית בירה כדי להגיע ללבם של הלטבים

ה"גולדן אלוס" היתה לא רעה, אבל הבירות האדומות, מה שבפריז מכנים "רוס", היו טובות ממנה. בירה נחמדה אחרת היא "צסיס", שחיילי נפוליאון טעמו ממנה בדרכם למוסקבה. מבשלה זו אחראית לפסטיבל הבירה ביולי, בו חוגגים יותר מ-400 שנות פעילות אלכוהולית שלה. אמנם הסטטיסטיקה הרשמית מראה ירידה בצריכת הבירה בלטביה ל-20 ליטר לנפש בשנה, אבל 13 מבשלות השיכר בארץ בת 2.5 מיליון תושבים מלמדות שהעסקים כרגיל.

הלאה האפור הקומוניסטי
בכוחות מחודשים ובראש סחרחר יצאנו לסקור את העיר העתיקה, שמדרחוב רחב חוצה אותה. העיר העתיקה מלאה רחובות קטנים מרוצפי אבן, סמטאות מתעקלות ומזוגזגות ומבני אבן שמתהדרים בפסלים, תבליטים ותחריטים נאים. תזזית השימור והשיפוץ ניכרת בכל פינה: פה מחליפים את אבני הרחוב, שם מנקים את האפור הקומוניסטי, מעבר לכביש משקמים קורות עץ רקובות.

בעיבורו של החלק הצפוני של העיר העתיקה ניצב מבנה הלבנים האדומות של קתדרלת דומה, שנוסדה ב-1211 על ידי מייסד העיר הגרמני והבישוף הראשון שלה, אלברט פון בוקסהואבדן. בקתדרלה משולבים סגנונות ארכיטקטוניים ברוקיים וגותיים. הנתונים הרשמיים מרשימים: היא הגדולה בכנסיות הבלטיות, 187 מ' אורכה ו-43 מ' רוחבה, ועובי קירותיה שני מטרים. האורגן שלה הוא אחד הגדולים באירופה, והרביעי בגודלו בעולם, והוא מכיל לא פחות מ-6,768 צינורות. כשמשווים בין גובה הכיכר לרצפת הכנסייה, הנמוכה יותר, אפשר ללמוד כמה גבהה העיר מאז ימיה ככפר דייגים צנוע לפני 700 שנה.


הנוף הנפלא שנשקף מראש המגדל של כנסיית סנט פיטר

לא רחוק משם (למעשה, הכל קרוב כאן) עומדת המצודה של ריגה מ-1330, היום מושב נשיאותי. יש לציין כי המבנה, על גוני הפסטל הרכים בהם נצבע בשיפוץ האחרון, לא ממש מזכיר מצודה. השיטוט בסמטאות הביא אותנו שוב ושוב אל "בית החתול", מבנה שחתול מתכת שחור קבוע על גגו. בעבר פנה עכוזו של החתול אל עבר בית הגילדות הסמוך, אות מחאה של הדייר המקורי על שלא התקבל לגילדה, כנראה כיוון שלא היה גרמני ובהחלט בגלל שלא היה עשיר דיו.

כשעלינו חזרה לכיוון הנהר, גילינו מבנה מכוער המוכר כ"קופסה השחורה של ריגה". זהו המוזיאון לכיבוש לטביה, המתעד את הכיבוש הנאצי והסובייטי, והוא מעורר בשנים האחרונות ויכוח נוקב. הרשויות מבקשות להרוס את קופסת הגפרורים הקומוניסטית, לבנות אותה מחדש בפרברים, רחוק מהעין, ולהקים במקומה מלון ואולי קזינו. בינתיים מצביעים מדי שנה עשרות אלפי מבקרים ברגליים, והוצאת התוכנית לפועל מתעכבת.

האטרקציה העסיסית ביותר בריגה היא השוק. הוא שוכן במכלול של האנגרים ששימשו בשנות ה-30 לבניית בלוני הצפלין הידועים, והיום כל אחד מהם מוקדש לסוג אחר של מזון: באחד מוכרים פירות וירקות, בשני בשר ודגים, שהמיובשים בהם מהווים סיבה מצוינת להגיע לריגה – החל מהמקרסקה הידועה, דרך הדג היקר לאסוס והקורושקה, דג קטן ומעושן, וכלה בסילוטקה, שם כללי למיני הרינג. אבל גולת הכותרת של השוק הם הפרחים וסידורי הפרחים.


השוק של ריגה ממוקם בהאנגרים שבשנות ה-30
שימשו לבניית בלוני צפלין

שמפניה ורודה עם הדוד לובה
אחרי ששחקנו את סוליות נעלינו ברחבי ריגה, הגיעה העת לפוש מעט. יורמלה, כחצי שעה נסיעה מריגה, היא עיר הקיט של לטביה. לשם נהרו בני האצולה הרוסית בין שתי מלחמות עולם, ושם, בין החופים החוליים של הים הבלטי ליערות המחטניים, בילו את חופשותיהם. אנחנו נסענו ליורמלה לבקר את הדוד לובה.

כשהיה מגיע כל שנה לביקור בארץ, הצטייר בעינינו לובה כמו הדוד העשיר מאמריקה. ביורמלה העניינים נראו קצת אחרת: המרצדס היתה ישנה קצת ובית הקיט היה רחוק מלהזכיר את ארמונות העץ הנחבאים בחורשים הקטנים שעל שפת הים הבלטי. אבל כשישבנו בחברתו עם שני בקבוקי שמפניה ורודה, הבנו שאנו חוזים בהדים קלושים למה שהיה פעם, בימים ההם של הקומוניזם, כשאנשי ממשל היו כל-יכולים. עבור הדוד לובה – פעם היה טוב, היום קצת צרות. צרות? אחרי כוס או שתיים של שמפניה ורודה, ממילא שוכחים אותן.


לחצו להגדלה


לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: