רומניה – בחזרה מארץ הענקים

יצורים כה קטנים אבל כה דומים לה. היא אספה חופן להניח בכיס שמלתה, כצעצועים למשחק, להפיג את שיממונה. כשסקרה אותם מקרוב, הבחינה שאחד מהם יפה תואר ואמיץ לב ואינו פוחד מפניה.
היא התאהבה בו, מבקשת לקשור את גורלה עם היצור הקטן. אלוהים נענה לבקשתה, כיווץ אותה ומתח אותו, עד שנעשו דומים זה לזו כתאומים. צאצאיהם ירשו את הארץ והקימו את הכפר רוזווליה (Rozavlea), הנקרא על שם אמם הקדמונית הענקית.
המעשייה על רוזה רוזלינה נמסרה בכפר מדור לדור, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי ומתן חופש לתושבים לפתח את הפולקלור המקומי, נחוג ב־15 באוגוסט מדי שנה, במשך שלושה ימים, "פסטיבל רוזה רוזלינה": תהלוכה בתלבושות עממיות לכל אורך הכפר, פיקניק המוני על מגרש הכדורגל שבו מוקמת במה ועליה מתקיימים מופעי שירה וריקודים, ושיאם, חיזיון בחרוזים ובתחפושות, המשחזר את המפגש הדרמטי בין בת הענקים לבן האדם.
שר ההיסטוריה, שממזג מיתוסים ומציאות, בחר דווקא בכפר הזה, שכל כך גאה במוצאו משבט ענקים, כמקום היוולדה של משפחת הגמדים הגדולה בעולם. הם היו שבעה, ובמקצועם הם היו מוזיקאים שניגנו על תוף, אקורדיון וכלי מיתר. משפחת הגמדים מרוזווליה רשמה לעצמה ייחוד נוסף, דרמטי עוד יותר: זו המשפחה הגדולה היחידה שהובלה למחנה המוות אושוויץ, על זקניה וילדיה, כולל תינוק, ושרדה כולה את זוועותיו.

למרות שקיימים בכפר גם כלי רכב, עגלות סוסים הן עדיין כלי תעבורה נפוץ	הכנת האוכל לכפר כולו לרגל הפסטיבל נמשכה לפחות שלושה ימים. הנשים קילפו תפוחי אדמה ובישלו, הגברים דחסו את הבשר לקישקעס ויצרו את הנקניק המסורתי

בדרן בחתונות
אב המשפחה, שמשון אייזיק אוביץ, נולד ב־1868, וקומתו לא עברה מטר אחד. בהיסטוריה המשפחתית שלו, לא ידוע על גמדים אחרים, ואכן בשמונים אחוז מהמקרים, לידת גמד אינה עניין תורשתי, אלא שיבוש גנטי מקרי ובלתי צפוי המתרחש כשההורים הם בעלי קומה רגילה.
ברוזווליה, כפר נידח שתושביו מתקשים עד עצם היום הזה לקיים את עצמם מעבודת האדמה, לא היה כל סיכוי לנמוך קומה להתפרנס מעבודה פיזית. הוריו השקיעו בהשכלתו, שלחו אותו ללמוד בישיבה, ועבודתו הראשונה היה בדחן בחתונות.
בחברה האורתודוקסית של אותם הימים, שאסרה שעשוע לשם שעשוע והשמחה היתה מותרת רק בחגים ובמועדים מסוימים, חתונות נמשכו ימים אחדים, והבדחן היה המארגן והאחראי על מצב הרוח. היה עליו להיות בקי בשלל המנהגים, תלמיד חכם המסוגל לחבר שירים מיוחדים לכבוד הזוג הטרי, ולשבצם בציטטות מהמקורות.
חתונה היתה אירוע השואף לשלמות, עם מיטב המעדנים, הכלים והבגדים, ונוכחותו של גמד בקהל האחוז באמונות טפלות היתה עלולה לפגום בשמחה, שמא יביט בו הזוג הצעיר וייוולדו להם גמדים. ואולם כשרונו של שמשון אייזיק אוביץ חיפה על הכל, והוא זכה להצלחה גדולה, ניצב על כיסא שהועמד על שולחן, כבמה מאולתרת, והיה מנצח על החגיגות.
קהילות רבות היו קטנות ועניות מכדי להחזיק רב, ובשל ידענותו, נהגו לפנות אליו בשאלות הלכה. עד מהרה הסב את מקצועו, ומבדחן הפך לרב נודד, מתיישב בכפר מרוחק לשבוע ימים, מנחה בענייני כשרות, משכין שלום בין זוגות ובמידת הצורך אף מחלק קמעות ושיקויים. קומתו דווקא הוסיפה על קסמו, כמי שאלוהים פיצה אותו על קומתו הנמוכה, והעניק לו כוחות מיוחדים.

צעירות טוות. למרות שהן משתייכות לדור הצעיר, הן לא שכחואת המסורת של הסבתות שלהן. במועדים חשוביםהן לובשות תלבושות מסורתיות ושרות שירי עם	עלייה לרגל. אנשים מכל הכפרים באזור בלבוש מסורתי עולים לרגל למנזר במויסי. זה חג דתי חשוב ומי שמגיע מרחוק נשאר לישון בשטח המנזר

להקת ליליפוט
שמשון אייזיק נשא לאשה את ברנה, צעירה גבוהת קומה, והיא ילדה לו שתי בנות, שתיהן גמדות. בגיל 33 נפטרה ממחלה, והוא נשא לאשה את בתיה, יפהפייה בת 18, שהיתה מבוגרת אך במעט מבנותיו. היא ילדה לו שמונה ילדים, חמישה מהם גמדים.
ב־1923, שנתיים לאחר לידת הבת האחרונה, פרלה, מת האב, ובנו אברהם נכנס לנעליו המקצועיות. כשהיתה פרלה בת תשע נפטרה גם אמה. כל חייה הטיפה האם לילדיה להיות יחד ולא להיפרד, וחיפשה להם מקצוע שיאפשר להם לפרנס את עצמם בלי להיות תלויים בזרים, ושיגן עליהם מפני לעג הסביבה.
אמנים־מנגנים נראה בחירה הולמת: מורמים על במה, זוכים לתשואות הקהל. מכיוון שקרובי המשפחה היו כליזמרים, נשלחו הילדים אליהם ללמוד לנגן. מפאת מבנה גופם הקטן, כלי הנגינה שלהם, כינור, צ'לו, אקורדיון וגיטרה, נועדו לילדים בראשית דרכם המוזיקלית.

אחת מזקנות הכפר זוכרת את משפחת אוביץ ואפילו התכתבה עם המשפחה מהארץ. היא מיהרה להראות לנו מכתבים שקיבלה מישראל

הם הוסיפו מערכת תופים רגילה עליה היתה אחראית האחות אליזבט, גם הצימבל, כלי פריטה עממי, היה בגודל רגיל, אלא שרגליו נוסרו כדי שהאחות פרידה תוכל לנגן עליו. בדרך לא דרך התגלגלו כלי הנגינה ל"יד ושם", והם שמורים באחד המחסנים.
בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת הקימו שבעת הגמדים את "להקת ליליפוט", ובנו תוכנית המורכבת משירים בכל השפות. הם הופיעו בפני קהל יהודי ומקומי, כשבני המשפחה גבוהי הקומה עובדים מאחורי הקלעים.
יש המפרשים כי הקבלה מתירה ליהודים דתיים לשיר שירי גויים, כיוון שהניצוצות שירדו מהשמים התפזרו לכל עבר וחדרו לכל מקום, גם לשירי הגויים, וכששרים אותם,

מביאים להם גאולה. כך יכלו בני משפחת אוביץ, שנמנעו מלהופיע בליל שבת ובשבת, לשיר להיט תקופתי כמו "השארתי לבי בהוואי". הממסד הדתי התעלם מכך שהם הפכו את הבידור לפרנסה, כיוון שהיה ברור לכל שאלמלא כן, לא יהיה להם קיום.
הם זכו להצלחה גדולה, והופיעו בפני אולמות מלאים ברחבי רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. נאמנים למצוות אמם שלא להיפרד, בכל פעם שאחד מבני המשפחה התחתן, הוא לא עזב את הבית אלא בן זוגו הצטרף למשפחה המורחבת ונטל חלק בעבודת הלהקה. ארבע מהגמדות התחתנו עם בעלים גבוהי קומה, אבל הרופאים אסרו עליהן ללדת. אחד הגמדים, אברהם, התחתן עם אשה גבוהת קומה שילדה לו בת אחת שגם קומתה גבוהה. הליקוי הגנטי של שמשון אייזיק לא עבר לנכדיו ולניניו.
כשנשאלים זקני רוזווליה אם הם זוכרים את משפחת הגמדים, הם ממהרים להשיב: "בוודאי, היתה להם המכונית הראשונה בכל האזור". כמעט שבעים שנה חלפו מאז, והם מסוגלים לתאר אותה לפרטיה ולספר שהכבוד הגדול היה לקבל רשות לשטוף את המכונית במי הנהר.
וכאילו דבר לא השתנה, גם עכשיו, בשנת 2003, מורידים בעלי המכוניות את רכבם אל הנהר, שמימיו רדודים בקיץ. במכונית של משפחת אוביץ נהג בעלה של אחת הגמדות, וכל בני המשפחה נדחקו לתוכה, העמיסו את כלי הנגינה ונסעו להופעות. גם מקלט רדיו היה להם, הראשון בכפר, שבאמצעותו האזינו למוזיקה וכך העשירו את הרפרטואר שלהם.

המשפחה המורחבת ניצלת
כשהשתלטו ההונגרים על האזור בספטמבר 1940, הם הנהיגו את חוקי הגזע ואסרו על יהודים להחזיק בתי עסק, לעבוד, להציע שירותים או להופיע בפני לא יהודים. אלא

על הבמה בישראל, ראשית שנות החמישים. מימין: פרלה, אליזבט ואברהם

ששבעת הגמדים הצליחו להשיג תעודות זהות שבהן לא נרשמה דתם והם המשיכו בהופעותיהם ובמסעותיהם, שומרים שיהדותם לא תתגלה, עד מרץ 1944, כשגרמניה פלשה להונגריה והחלה לרכז את היהודים להשמדה.
ב־19 במאי הגיעה משפחת אוביץ לאושוויץ עם כל יהודי האזור, וכבר על הרציף עוררו סקרנות רבה. באותו לילה לא היה מנגלה בתורנות סלקציה, אבל הקצינים האחרים ידעו שהוא אוסף תאומים ואנשים בעלי נכויות, ומיהרו להזעיקו. עבור גמד אחד או שניים, אולי לא היו מעירים אותו, אבל שבעה גמדים ועוד חמישה בני משפחה, זה כבר היה סיפור אחר.
בעוד הכל מחכים לבואו של מנגלה, ניגשו בני משפחת שלומוביץ, הורים ושישה ילדים שבאו מאותו הכפר, וטענו בפני אחד הקצינים שגם הם שייכים למשפחה. כיוון שאבי המשפחה עבד עם הגמדים, הם אישרו את הדברים. בטוח בעצמו הצביע מיקי, אחד הגמדים, על אם ובתה, שכנות מאותו הכפר, ואמר שהצעירה היא ארוסתו. גם הן צורפו לחבורה, שמנתה כעת 22 נפש.
מנגלה שיכן אותם בנפרד, והם היו האסירים היחידים במחנה שהותר להם להישאר בבגדיהם ולא ללבוש את מדי הפסים. שיערם לא גולח והם לא חויבו לעבוד או לעמוד שעות ארוכות במסדרים. הם עברו בדיקות מתישות, שבעזרתן קיווה מנגלה לפצח את החידה הגנטית: כיצד נולדו לאב גמד ילדים נמוכים וגבוהים, וכיצד משתקף הדבר בבני המשפחה האחרים.
כל חודשי כליאתם באושוויץ לא נחשף הסוד: עשרה מתוך הקבוצה כלל לא השתייכו למשפחת הגמדים. בין בני המשפחה היה תינוק בן שנה וחצי, שמשון, בנה של לאה, אחת האחיות גבוהות הקומה, ומנגלה, שאמנם הביא לו צעצועים לשחק, לא ויתר לו על אף בדיקה או הקזת דם. בהרצאה הפומבית היחידה של מנגלה על ניסוייו באושוויץ, דיבר בעיקר על משפחת הגמדים, כשהם ניצבים לצדו על הבמה, עירומים ומבוישים,  בפני אודיטוריום גדוש באנשי צבא ורפואה.

דרכו של אלוהים
בינואר 1945, כששחרר הצבא האדום את המחנה, חזרו כולם לכפר ומצאו שכל רכושם נבזז. הם הצליחו להשיג ויזות לבלגיה, ואחרי שנתיים של שהות שם, עלו לישראל, במאי 1949. "להקת הגמדים" הוקמה מחדש והופיעה בכל רחבי הארץ באולמות

הגדולים ביותר: "אוהל שם" בתל אביב, "אדיסון" בירושלים ו"ארמון" בחיפה. הם שינו את התוכנית ובמקום שירים בשפות זרות, הציגו מערכונים מהווי העיירה, אותם כתב אחיהם אברהם. כחלק מהמופע היו מעלים על הבמה אדם גבה קומה במיוחד, כדי להדגיש את ניגודי הגובה.
אחרי חמש שנים החל הגיל לתת את אותותיו, ולאחר מאבק עם הסוכנות היהודית, הצליחו להשיג זיכיון להפעלת שני בתי קולנוע בעיר התחתית בחיפה, "כרמל" ו"גנים". מאורות הבמה עברו לאחורי הקלעים, מפעילים את מכונת התרגום, מוכרים כרטיסים.  כבכל חייהם, הוסיפו לגור יחד, במתחם הקולנוע שכיום ניצב עליו קניון, ואחר כך בדירה סמוכה שהותאמה לצרכיהם: מפסקי החשמל והעינית בדלת הכניסה הונמכו לגובה של חצי מטר, כיסאות ושרפרפים כמו בגן ילדים, רגלי המיטות נוסרו. שתיים מהגמדות הגיעו לגיל מופלג: רוז'יקה נפטרה בגיל 98 ופרנצ'יסקה בגיל 94. פרלה, האחרונה מ"להקת הגמדים", נפטרה בספטמבר 2001, בגיל 81.
הם קנו חלקת קבר אחת גדולה בבית הקברות בחיפה, בה הם טמונים זה לצד זה, שומרים גם במותם על מצוות אמם. לפני מותה אמרה לנו פרלה אוביץ: "אם אי פעם שאלתי את עצמי למה נולדתי גמדה, התשובה שלי היא שזו היתה דרכו של אלוהים להשאיר אותי בחיים. אילו הייתי צעירה רגילה, בגובה 1.70 מטר, לא היה לי סיכוי לשרוד באושוויץ".

דולר ליום
ברוזווליה של היום קצב השינויים איטי ביותר. עדיין אין בכפר תחנת רכבת, והנסיעה מעיר הבירה בוקרשט (Bucharest) לסיגטו מרמציאיי (Sighetu Marmatiei), או בקיצור סיגט, העיר הקרובה ביותר, נמשכת כ־15 שעות. משם יש להמתין זמן רב לאוטובוס, כדי להגיע לכפר המרוחק כשלושים קילומטר. 7,200 התושבים חוברו לחשמל רק ב־1960, מרכזיית טלפון אוטומטית יש רק מ־1994 ועדיין רק למחצית מהתושבים יש מים זורמים בבתים.

זקני הכפר יושבים על ספסלים המוצבים לצד בתיהם השולי הכביש ומתבוננים בעוברים ושבים. 7,200 התושבים חוברו לחשמל רק ב-1960, מרכזיית טלפון אוטומטית יש רק מ-1994 ועדיין רק למחצית מהתושבים יש מים זורמים בבתים

לראש הכפר יש מחשב, מכשיר פקס, מדפסת וטלפון סלולרי, אבל השירותים הם צריף בחצר, ובתוכו בור עמוק, כשהמזכירה שלו ממתינה מעבר לדלת עם קערת מים ומגבת. בכל חצר בית יש באר מים עם גלגלת ודלי, ונשים ונערות עדיין יורדות אל הנהר לכבס. לפני שישים שנה היו בכל משפחה בין שמונה לעשרה ילדים, והיום התנאים הכלכליים הקשים הביאו לירידה בילודה והממוצע הוא שניים או שלושה.
ארבעים אחוזים מתושבי רומניה משתכרים דולר ליום, וקילו בשר עולה שניים וחצי דולר, חפיסת סיגריות תוצרת חוץ עולה דולר, כך שאין פלא שצעירי רוזווליה מתפזרים ברחבי אירופה בחיפוש אחר עבודה. עשרים מהם היו פועלי בניין בישראל, וכששבו, בנו

לעצמם את הווילות היפות בכפר. ראש הכפר, הנדסאי במקצועו, מרוויח שכר עתק במושגים מקומיים, קרוב למאתיים דולר, אבל הוא מוכן לעזוב הכל אם נשיג לו עבודה בישראל כפועל בניין.
הכפר הוא רחוב ארוך אחד, שבתיו מתפשטים מצד אחד אל הנהר, ומהצד השני, אל הגבעות הירוקות. הבתים מוקפי חומות עץ ושערי ענק מגולפים, כמו פעם. בחזית כל בית, על שולי הדרך, ספסל שעליו אפשר לשבת ולהתבונן בהצגה המקומית הטובה ביותר, מצעד העוברים והשבים.
זקני הכפר זוכרים כיצד היו גמדות המשפחה יושבות מטופחות על הספסל, וכולם היו עוצרים לגלגל שיחה עם הסלבריטאים שלהם. ממסעות ההופעות שלהם שנמשכו מספר שבועות, היתה להקת הגמדים מביאה לכפר את ניחוחות העולם הגדול וצבעיו.
"היהודים בכלל, אבל משפחת הגמדים בפרט, היו לבושים טוב יותר מאיתנו. נשות הכפר לא הצטבעו, אבל הנשים הגמדות היו תמיד מאופרות, ציפורניהן צבועות, שיערן מטופח", נזכר איוון פטרובן, מזקני הכפר.

סמל הפיוס
ב־1966 עזב היהודי האחרון את רוזווליה ועלה לישראל, וכמעט אין זכר לקהילה היהודית שמנתה כ־750 נפש. בתי היהודים, בית הכנסת, מקומות הלימוד, כולם היו

איכר ברוזווליה. הקדמה לא שיבשה את אורח החיים של בני הכפר, בייחוד בקרב המבוגרים שבהם שמתעקשים לקיים את עצמם מעבודת אדמה-אויר צח ועבודה פיזית, הם אומרים, שומרים על בריאות הנפש אלומות בשדות הכפר.

שיטת ערימת האלומות המיוחדת היא אולי שריד לענקים שחיו פה לפי האגדה

עשויים מעץ, שנשרף או התפורר. אבל ראש הכפר, וישוואן גיאורגו, יודע להצביע על קורות עץ שנלקחו מבית הכנסת שחרב ושימשו לבניית מחסן, או על רצפה שהיתה בבניין המקווה.
בית משפחת אוביץ לא שרד, אבל בעלי הבית שקם תחתיו מצביעים על שני עצי שזיף תמירים שלדבריהם עוד נשתלו בידי משפחת הגמדים. בית הקברות היהודי נמצא מעבר לנהר, ובין מקצת המצבות ששרדו את השנים ושעוד ניתן לקרוא את הכתוב בהן, נמצאות זו של שמשון אייזיק אוביץ ושל אשתו בתיה.
ביקורנו בכפר מתרחש בעיצומו של עימות בין ישראל לרומניה בעקבות הודעתה של ממשלת רומניה המכחישה את קיומה של שואה בגבולותיה, ודבריו של נשיאה יון אילייסקו, שאין זה הזמן לטפל בתביעות להחזרת רכוש.
ממשלת רומניה הסתבכה בשרשרת התנצלויות, השגרירה זומנה לשמיעת דברי מחאה במשרד החוץ בירושלים, ובכפר המרוחק בצפון המדינה, הפכה משפחת הגמדים לסמל הפיוס. במסגרת פסטיבל רוזה רוזלינה של 2003, נערך טקס בבית הקברות היהודי.
"הפרחים הם לזכר היהודים שחיו באזור, גורשו למחנות ולא שבו, ואני מניח את הזרים על מצבתו של שמשון אייזיק שהוא וילדיו ידעו לשמח את לבבות האנשים בזמנים רעים וטובים", אמר ראש הכפר. לא רבני הקהילה, גביריה ונכבדיה זכו בכבוד לייצג אותה, אלא דווקא אבי משפחת הגמדים. בקרוב יתהדר ראש הכפר בתצלום ענק של המשפחה, שייתלה במשרדו.
באולם הכינוסים של הכפר הוקדש אחר צהריים אחד לרב שיח על תולדות יהודי המקום ותיאור יחסי השכנות הטובה ששררו בין הצדדים, תוך הדגשת העובדה שההונגרים ולא הרומנים הם שביצעו את הגירוש לאושוויץ. כתוכנית אמנותית הובאה במיוחד מקהלת הילדים של הקהילה היהודית בסיגט. כמעט שישים שנה לא נשמעה שירה עברית במקום, ולפתע מחרוזת שהתחילה ב"עושה שלום במרומיו", והסתיימה ב"כאן נולדתי" של דץ ודצה, כשכל צעירי הכפר וזקניו מצטרפים במחיאות כפיים.
מה נותר ברוזווליה מאגדת הענקים? לא הרבה. בני המקום נוהגים לערום אלומות בצורה מיוחדת: מהדקים את החציר לגובה רב ויוצרים דמויות ענק, וכשהן עומדות זו ליד זו, נדמה שחבורת נפילים יורדת מן ההר. בני הכפר אינם גבוהים במיוחד, אם כי ריכוז הנערות היפהפיות מדהים.
וישנו הפסטיבל השנתי, שמתחיל בעלייה לרגל למנזר של מויסי (Moisei), כשהכל לובשים בגדים לבנים, והנערות והנשים חוגרות סינר בפסים כתומים ושחורים מלפנים ומאחור, ונראות כלהקת דבורים עליזות. כאשר שבה התהלוכה לכפר אחר הצהריים, מתחילות החגיגות המקומיות, בהן מטפחים את סיפור האם הענקית. והשנה גם הוסיפו סיומת חדשה: "ובכפר שלנו גם נולדה משפחת הגמדים הגדולה בעולם, משפחת אוביץ".