ב-19 באוגוסט 1839, כך נהוג לומר, הומצא הצילום. כבר בדצמבר אותה שנה, במהלך ביקורם של הצייר הוראס ורנה ואחיינו פרדריק גופיל פיסקה בארץ, צולמה ארץ ישראל, ובפרט ירושלים, נצרת ועכו. מאז צולמה הארץ ללא הרף. היו בה, בארץ הנתונה בשלטון העותמאנים, דברים רבים שיכולים למשוך את דמיונם של הבאים אליה: בניינים, אוכלוסייה, אתרים מקודשים, נופים, ובעיקר עבר נכבד שהנוסעים האירופים לא יכלו שלא לראות אותו חי וקיים בעת ביקורם.
כשני עשורים לאחר המצאת הצילום הופיעו בארץ צלמים מקומיים, כמעט כולם נוצרים, ובהם ארמנים ויהודים מומרים. הצלמים היהודים, שהחלו לפעול בראשית המאה העשרים, צילמו את הקהילות שבאו מהן: איש העלייה השנייה יעקב בן דב צילם את היישוב הציוני החדש; צדוק באסאן, דור שלישי בירושלים, צילם את היישוב הישן ואת העדה החרדית; צבי אורון ארושקס, איש הגדודים הערביים, עבד בשביל החוגים הציוניים, אבל התפרנס מצילום לבריטים; ואברהם סוסקין תיעד את ימיה הראשונים של תל אביב.
יהודים בירושלים, שנות השישים של המאה ה–19. צילום של סמל ה' פיליפס מהאגודה הבריטית לקידום המחקר המדעי של א"י עכו. הדפס על פי צילום של גופיל פיסקה, מצילומיה הראשונים של ארץ ישראל, 1839
הצילומים בכתבה באדיבות הוצאת אריאל |