קשמיר: רשמי מסע

קשמיר היתה תמיד אחד היעדים הפופולריים ביותר של הנוסעים להודו, במיוחד בקיץ. עד 1989 הגיעו לקשמיר יותר מ-800 אלף תיירים בשנה, 60 אחוזים מהם תיירות פנים ו-40 אחוזים מחו"ל. התיירות היוותה 20 אחוזים מכלכלת המדינה.

זה לא מפתיע. עמק קשמיר, השוכן בצפון הודו, בגבול עם פקיסטן, הוא אחד האזורים היפים בהודו: הרים, יערות, אגמים, פסגות מושלגות. ירוק, יפה, קריר, אפילו בקיץ ההודי המהביל. האירופים קוראים לקשמיר "שווייץ ההודית". את אגם דאל, שעל שפתו שוכנת עיר הבירה סרינאגאר (Srinagar), בירת הקיץ של מדינת קשמיר (בירת החורף היא ג'אמו), מכנים "ונציה ההודית", בגלל בתי הסירות שבו וה"גונדולות" ההודיות, שנקראות צ'יקארות. אפילו היום, כשהמצב הבטחוני במדינת ג'אמו-קשמיר (זה השם המלא) הוא לא מי יודע מה, קשמיר היא אחד האזורים האהובים ביותר על זוגות הודיים בירח הדבש שלהם ותרמילאים מכל העולם שמחפשים מסלולי טרקים מיוחדים.

כבר המוגולים, שליטיה המוסלמים של הודו במאות 16-17, הפכו את עמק קשמיר הקריר והירוק לאתר הקיץ שלהם. בעקבותיהם הלכו גם פקידי הראג' הבריטיים, שהחום ההודי הכבד הבריח אותם מהמישורים המיוזעים והמאובקים אל הרי ההימלאיה ההודית. אלא שהמהרג'ה ההינדי ששלט אז בקשמיר אסר על הבריטים לרכוש אדמות בקשמיר. הבריטים התחכמו, והגו פתרון יצירתי: במקום לגור על האדמה, הם התיישבו בבתי סירות על שבעת אגמי סרינאגאר, שהגדול והמפורסם שבהם הוא אגם דאל. כל אחד מאותם בתי-סירה היה בשעתו פיסת אנגליה קטנה. אחרי עזיבת הבריטים הם הפכו לבתי מגורים למקומיים ומלונות צפים לתיירים. הבתים הצפים הללו הם אחת האטרקציות של קשמיר, אופציית מגורים נוחה, יפה, מרגיעה וזולה. רבים מהם עומדים היום ריקים באין תיירים.

הלכה האידיליה
האידיליה נגמרה ב-1989, עם עליית הגל האיסלמי-בדלני, שקרא לעצמאות חבל קשמיר משלטון הודו. ההערכות מדברות על עשרות אלפי הרוגים מאז 1989, ומספר רב של תקריות גבול, פעולות טרור, רציחות וחטיפות. בין הקרבנות היתה גם קבוצה של שבעה ישראלים, שנחטפו ב-1991 על ידי ארגון איסלאמי קשמירי. בניסיון ההיחלצות שניסו לבצע בעצמם נהרג אחד מהם, ארז כהנא, ושלושה נפצעו. מאז כמעט ולא הגיעו ישראלים לאיזור, שקודם לכן היה פופולרי מאוד בקרב מטיילים מהארץ. המצב המתוח עדיין נמשך, ומדינות רבות, כולל ישראל, ממליצות לאזרחיהן להימנע מביקור באזור.

אנחנו מביאים כאן רשמי מסע של מטייל ישראלי, איתן כהן, שטייל באיזור בחודש מאי 2003.  להלן קטעים מיומן המסע שלו:

תכירו, משפחתי הקשמירית
זהו, אני בקשמיר, בסרינאגאר. בפרוספקט של לשכת התיירות כתוב: "מהו בעיניך יופי? האם קרני אור ירח מרצדים על אגמים ונהרות לרגלי ההרים? הגנים המוגוליים שבמורד הגבעות? העמקים המוריקים או ההרים מכוסי השלג? קשמיר היא כל אלה, ויותר. סרינאגאר, פאלגהאם, גולמארג וסונמארג הם מקומות רומנטיים יותר מכל מקום אחר ביקום". האם זו הגזמה? לאחר שבועיים בלבד בקשמיר, אני מעז לומר שאכן כך. קשמיר היא אחד המקומות היפים ביותר, אך עם זאת גם המסכנים והעלובים ביותר, שראיתי מימי.

אחת העצות שקיבלתי לפני שיצאתי לדרך היתה לחפש יוצאי קשמיר בבזאר הגדול (Main Bazar) בדלהי, שמוכרים שם מתוצרת ארצם. קושרים איתם קשר, והם מפנים אותך למשפחתם. זו נותנת לך חסות מרגע שאתה מגיע לקשמיר. הלכתי לחפש קשמירים. במרכז דלהי פגשתי את פיירוז ופארוק באקטו. הם פתחו דרכונים, הראו שרשום שם "קשמיר", ומרגע זה הפכתי לבן חסות של משפחת באקטו. ביציאה משדה התעופה בקשמיר חיכה לי נציג של המשפחה עם שלט, ולקח אותי לביתו של עלי באקטו, אביו של פיירוז, על אגם ניגין.

בית הסירות ששוכנתי בו היה ריק, כמו כל הבתים האחרים. בית הסירות כולל מספר דירות (בשלי היו שבע) עם שירותים צמודים, חדר אוכל וחדר אורחים גדול. בעיצוב ניכר רישומם של ימים טובים יותר: רהיטים עם פיתוחי עץ מרהיבים, וילונות ושטיחים עשירים ביופיים, אבל הכל מוזנח ומתפורר. בולטת לעין ההרעה במצב מאז שחדלו התיירים מלהגיע.

קצת רקע
קשמיר ממוקמת בצפון מערב הודו כשמקיפים אותה ממערב למזרח: פקיסטן, טיבט (היום סין) ויותר מזרחה נפאל ובנגלדש. רוב התושבים בקשמיר הם מוסלמים, ונקרעים בין פקיסטאן והודו, ששתיהן דורשות את חבל הארץ לעצמן.

ב-1948, כאשר הודו ופקיסטן זכו בעצמאות, לא היה ברור היכן עומדת קשמיר. התושבים היו אמנם מוסלמים, אך קשמיר לא הייתה חלק מהמנדט הבריטי, אלא נסיכות שבראשה עמד מהרג'ה הינדי. הוא זה שהיה אמור לקבוע אם קשמיר תסופח להודו ההינדית או לפקיסטן המוסלמית. היסוסיו הסתיימו, כאשר כוחות מפקיסטן כבר חצו את הגבולות לקשמיר. הוא קרא להודו לעזרה, וקיבל אותה, אבל במחיר יקר. המאבק האיזורי התפתח למלחמה בין הודו ופקיסטן, שבסופה (שנתיים מאוחר יותר) הודו סיפח לעצמה שני שלישים משטחה של קשמיר (ותשעה מיליון תושבים). פקיסטן השתלטה על השליש הנותר (ועל כשלושה מיליון אנשים). זה היה תחילתו של הסכסוך בין הודו לפקיסטן לגבי האיזור.
ב-1990 התפורר הממשל, והמדינה הפכה להיות נשלטת ישירות על ידי השלטונות בדלהי. ב- 1996 התקיימו בג'אמו-קשמיר בחירות, והמפלגה הפרו-הודית ניצחה. כאשר אתה מסתובב בקשמיר (אני עשיתי זאת על קצה המזלג), אתה נתקל בשוטרים וצבא הודי בלי סוף. הם מתהלכים עם נשק, נוסעים בכבישים בשריוניות עם מקלע בחזית וחייל עם אצבע על ההדק. בכל מקום שלטים שמצהירים שקשמיר היא חלק בלתי נפרד מהודו. הקשמירים עצמם שונאים את ההודים, שונאים את הפקיסטנים ושואפים לעצמאות. כשניסיתי לעודד את בני שיחי ולהראות להם שהרבה מדינות קטנות זכו וזוכות לעצמאות, הם הסתכלו עלי בביטול. לדעתם ביחסי הכוחות הקיימים, אין להם סיכוי.

מפלי מים, שלג, הרים
ביום השני יצאתי לסיור בצ'יקרה, סירת משוטים קטנה, מלווה בשני שייטים ובבעל הסירה, שישב מצונף בשמיכה בגלל הקור. שטנו באגמי ניג'ין, ד'אל ואחרים, בנהר ג'אלום שמתפתל בתוככי העיר על שבעת גשריו, עברנו בתעלות צרות. רוב בתי הסירות ישנים ומתפוררים, אבל יש גם גדולים ומפוארים. במים צפים פרחי לוטוס. אגם דאל, הגדול מכל אגמי סרינאגאר, הוא הפעיל מכולם. דייגים, סירות (צ'יקארות) עמוסות בסחורות ואחרות גדושות בערימות של צמחים ושורשים, שייעודם הסתבר לי בהמשך.

כל קטע אדמה מעובד ופורח. באמצע האגם יש שורות ארוכות של גני ירק צפים, וזה ייעודן של תכולת הסירות. שרשי הלוטוס מוערמים בשורות צפות על האגם ועליהם שותלים ירקות מסוגים שונים. העיבוד נעשה מתוך צ'יקרות קטנות. במרכז האגם יש אי ועליו מסעדה צפה. בערב הוזמנו לארוחה עם עלי באקטו. מקובל כאן להשאיר את הנעלים בחוץ. אוכלים על הרצפה. פורסים מפה, ועליה מניחים את קערות האורז, דאל (עדשים), ירקות מבושלים ובשר כבש. לכל אחד קערת פח, שאליה הוא לוקח את מנתו ומוסיף ככל שתיאבונו ידרוש. אוכלים בידיים, כמובן.

למחרת אנחנו יוצאים לטרק. אנחנו מתקדמים באחו, חוצים נחלים ופריחה משגעת, ומתחילים לטפס. ככל שעולים, יש יותר שלג. לאחר כשעתיים אנחנו לגמרי לבד. שלג ושלג בכל מקום. גולאם, מורה הדרך, מספר לי שזו פעם ראשונה השנה שיש לו עבודה. זו פרנסתו, אך אין תיירים. יש לו שישה ילדים, רק אחד לומד, כי אין לו כסף.

ממשיכים לטפס, וככל שעולים הנוף מלמטה ומסביב נעשה יותר מרשים. השילוב בין הלבן של השלג בהרים והירוק של היער והאחו, עם נחלים זורמים ומפלי מים שפורצים מתוך השלג פשוט מדהים. לאחר שהירח זרח, אני הולך לישון באהל שלי. מקס, שותפי השווייצרי לטרק, יוצא לעשן ופוגש דב שהעז לחדור לתחום המחנה. למחרת מספרים לנו הרועים שהדובים טרפו שלוש כבשים.

סאלאם עליכום
לפני שנסעתי לקשמיר, ניסתה בתי רוני לשכנע אותי לא לנסוע. "אבא, יש כל כך הרבה מקומות יפים בעולם, למה קשמיר?". ביום השלישי לשהותי החלטתי שצריך להתקשר לקונסוליה הישראלית בדלהי. בחורה נחמדה ענתה לטלפון: "תיזהר, נורא מסוכן בקשמיר", אמרה לי. היא כמובן לא הייתה בקשמיר אף פעם. אמרתי לה שאני מרגיש בהחלט בטוח.

רוב התושבים בקשמיר מוסלמים, בדרך כלל אדוקים למדי. מרבית הנשים לובשות רעלות שמכסות את פניהן. חלקן מודרניות יותר – לובשות תלבושת אחידה של בגד מכנסיים מאריג קל מאוד ועליו גלימה באותו צבע (בדרך כלל תכלת), שיורדת עד מתחת לברכיהן. הגברים כולם לא מגולחים, עם זיפי זקן שחור ועיניים שחורות חודרות. הם נראים כמו חמאסניקים, אך ברגע שפתחו את פיהם, הם חביבים לאללה. מאד אדיבים. הגברים לבושים במכנסיים בהירים ובכתונת אחידה בהירה, שיורד עד לגובה הברכיים. אנשים קשי יום, ללא פרנסה, אך חביבים ומסבירי פנים. כל הזמן אתה שומע "סאלאם עליכום". התשובה הנכונה היא כמובן "עליכום סאלאם".

כשהתעניינו מאיפה אני, החלטתי לא להסתיר את זהותי. להפתעתי, כשהם שומעים "ישראל" הם מלאי הערצה. "מסוכן אצלכם", הם אומרים. "הרבה טרור והתנקשויות"…. כנראה שהם צודקים!

עוד מידע על טיול להודו