| כשיש יום כזה שבו הכל מתפקשש, מן רצף של טעויות ושרשרת של דברים מבאסים אחד אחרי השני, אז אפשר להגיד לעצמך שזה זוועה, נורא ואיום והענן בטח מוריד גשם רק עליך (כמוני) או שאפשר לנקוט בגישה של לא נורא, זה קורה לכולם, לפעמים עושים טעויות (כמו יוני). התחלנו את הבוקר בנסיעה על גשר סן פרנסיסקו היפהפה. ידענו שכדי להיכנס בחזרה לעיר נצטרך לשלם 5$ בכניסה לגשר, הצצנו על הגשר בתצפית מקסימה ופנינו לחזור. התקרבנו בנסיעה איטית לקופות שלפני הגשר, דורון חטפה קריזה והתחילה לצרוח, בדיוק שכאני קמה תוך כדי נסיעה להכין לה בקבוק (שזה כיף בפני עצמו). יוני ביקש את הארנק וציין ברוגע שנראה לו שאין לנו 5$ לשלם בכניסה. מצאתי את הארנק, עצרנו בצד, ותוך חמש שניות ניגש אלינו אחד השוטרים האמריקאים, כרגיל מסודר למופת, וביקש שניסע: "אי אפשר לעצור כאן,אפילו לא לרגע קל. אין שום בעיה, אם אין לכם 5$ יצלמו את לוחית הרישוי שלכם וישלחו לכם תשלום קנס של 30$". אני מתחילה להזיע, מנסה נואשות לאסוף את כל הסנטים שדורון פיזרה ברחבי הקראוון – אולי ייצא מהם 5$, השוטר נותן בי מבט עצבני ואני פורשת, מבינה שזה הזמן להיפרד מ 25$. טוב, התגברתי, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי יש ימים כאלה, לא נורא (נוקטת לתומי בגישת יוני). המשכנו את היום בנסיעה לאורך כביש מספר 1 המקסים (מדינת קליפורניה). הצוקים המדהימים, החוף היפה, האינסופי. חנינו בעיירה חוף משגעת בשם סנטה קרוז ויצאנו לסבוב קצר בעיר. הטיילת לאורך החוף נראתה כלקוחה מסצינה של סרט אמריקאי עם בתי עשירים ובחורות מחליקות על גלגיליות לאורך הטיילת.
כשחזרנו לקראוון, נדהמנו לגלות ששני רכבים חונים ממש בצמוד אלינו, אחד מאחור ואחד מקדימה. תוך שניות הבנו שאנחנו לכודים בתוך החנייה ,לא יכולים לצאת לשום מקום. בשלב זה, עדיין משועשעים מהעניין, כתבתי פתקי תחנונים חביבים וביקשתי מבעלי המכוניות שיתקשרו אלינו כשהם חוזרים לרכב. הצמדתי את הפתקים לשמשות הרכב ויצאנו לסיבוב נוסף, הפעם ללונה פארק על הטיילת של סנטה קרוז. במשך שעתיים הסתובבנו בלונה פארק החביב וכשפנינו לחזור, קלטתי שאיבדנו מוצץ אחד של דורון – ברגע של חוסר תשומת לב היא הפילה אותו ואיבדנו קורבן נוסף היום. משתדלת לעבור גם את זה בחיוך (כבר מרגישה את חוסר השקט מתחיל לבצבץ), אני צועדת בבטחה אל החנייה, באמונה שלמה שבוודאי ניצלנו ומישהו מהם יצא מהחנייה. דבר לא זז ואם זה לא מספיק אז כנראה פספסנו את האדם שחונה מאחור שבא והוסיף כסף למדחן לעוד מספר שעות של חנייה. באופן רשמי אנחנו תקועים. התקשרתי לחניון הלילה בו הזמנתי מקום וביטלתי את ההזמנה שלנו לאותו הערב, וכמובן, כמו ביום מבאס כהוגן, יהיו גם דמי ביטול. אנחנו מחליטים לצעוד ברגל לסופר ולהצטייד בכמה דברים. לקחנו את המנשא של דורון והתחלנו לצעוד, יותר מחצי שעה עשינו טרק ברחובות סנטה קרוז כשיוני מנווט עם הג'י פי אס ביד, עד שהגענו אל הסופר. מיד כשהוצאנו את דורון מהמנשא לחלץ קצת עצמות, הבנתי בעצבנות שעוד קורבן הוקרב, הלך לעולמו עוד מוצץ . אני כבר על סף תסכול עמוק, הולכת מיד למדף המוצצים לחדש את האספקה. מגוחכים נסענו חזרה במונית עם שקיות הקניות אל הקראוון שעדיין חנה לו בנחת, בין שתי מכוניות מכל כיוון. הבנתי שאת הלילה אנחנו הולכים לבלות שם. יוני הגה תוכנית בה הוא מנער קצת את הרכב מלפנים , אולי תפעל האזעקה ומישהו יבוא. הזכרתי לו שהרכב יכול להיות שייך לאיזה גבר מקסיקני עצבני שעכשיו שותה בירות בפנים עם החברים שלו ולכן גם אם נצטרך לגור שם הוא לא מנער שום דבר. גם אחרי שהשכבנו את דורון לישון, ממש על הכביש הראשי, ליוני עוד היתה תקווה שמישהו יגיע, הוא תצפת על הרכבים לתוך הלילה ומדי פעם יצא החוצה בתקווה. לתדהמתו הוא גילה שהחנייה בסוף השבוע היא חינם והיום יום שבת, מה שאומר שאנחנו יכולים להיתקע כאן עד מחרתיים בבוקר!! אצלי כבר לא נשארה טיפת גישה חיובית (גם ככה לא היתה לי הרבה מלכתחילה) , יוני לעומת זאת קיבל את רוע הגזירה בלי לפשפש בו יותר מדי. "ככה זה", אמר לי "לפעמים עושים טעויות, יש גם ימים כאלה". אני, מתקשה לאמץ את הגישה הזו שלא משאירה לי מקום להלקות את עצמי על הטעויות, והולכת לישון בסף עצבנות גבוה במיוחד. הישועה הופיעה בתשע בבוקר בדמות בחורה צעירה מקומית שהזיזה את הרכב שחנה מקדימה. ראיתי את זה תוך כדי צחצוח שיניים ופתחתי בצהלות רמות שכמובן הפחידו את דורון עד כדי דמעות. מיד הזזנו את הקראוון והמשכנו לנסוע. החלטתי ביני לבין עצמי וגם עדכנתי גם יוני ודורון שזהו, נגמר לו יום הבאסות ומתחיל עידן חדש, בו אין טעויות ואין פשלות, לא מאבדים יותר מוצצים ולא נתקעים בלי כסף ובחניות טפשיות, מעכשיו הכל מאורגן ומסודר וכל הימים הבאים יקרו לנו רק דברים טובים ומשמחים ומתנות יפלו עלינו מהשמים. דקה אח"כ נגמר הדלק. בבית, בשגרת החיים הרגילה אנחנו צופים את הבאסה, יודעים שהיא קיימת ומוכנים לקראתה , נראה לנו ברור וטבעי שלפעמים, יש גם ימים כאלה שהם רצופי טעויות מעצבנות, גם אם הן קטנות. האמת היא, שגם בטיול, יהיה הטיול המדהים ככל שיהיה, תמיד יהיה יום של באסות, אולי אפילו יומיים, שלושה. כי למרות שזה טיול, והכל נראה מדהים בתמונות וכולם מחייכים ומאושרים, אי אפשר בלי לטעות. ועכשיו נשאר רק לבחור בין שתי גישות. |
בכל שבוע אנו מביאים כאן רשמים של כותבים-נוסעים שנמצאים בחו"ל ושולחים אלינו כתבות, רשמים, המלצות ותיאור חוויות שהם חווים במהלך הנסיעה. והפעם: משפחת לונדנר עוברת יום לא כל כך מוצלח פורסם 12.4.16 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 766
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 668
[name] => קליפורניה
[slug] => %d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 668
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 651
[count] => 85
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 863
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )