קרואטיה: טיול קיאקים

מלב ים נראית דוברובניק העתיקה כאבן אדומה בראש צוק. כשחותרים קרוב יותר לעבר העיר מתגלים הפרטים של חומותיה הגבוהות, המצוקים עליהם היא יושבת וגגות הרעפים של בתיה העתיקים. חתירה קצרה נוספת תחשוף את הנמל העתיק, מלא סירות בגדלים שונים, ומקרוב ניתן להבחין באלפי התיירים המטיילים ברחובות העיר הצרים. את פני המבקר מקבלת מפה גדולה המציינת את נזקי המלחמה שגרמו לעיר צבאות יוגוסלביה, בוסניה ומונטנגרו. מבפנים מתגלה תפארת העבר. הרחובות יורדים במדרגות תלולות לעבר שפת הצוק עליו העיר בנויה. בתי אבן יפים בבנייה ים תיכונית מרתקת, צמודים זה לזה כאילו מתגוננים בפני הרוח. הרחוב הראשי רחב ומואר, וממנו ניתן לעלות לחומות העיר או לחמוק אל סמטאותיה. עיר קטנה וצפופה, מוכת תיירים בהווה, ונתיבי העתיד שלה אזוקים בתחושות הכעס והמרמור של פליטי מלחמה. אחרי שוטטות קצרה בעיר וארוחת ערב מפתיעה לטובה בטעם ובמחיר כבר גוברים הגעגועים לים.

נכנסים עם הקיאקים לתוך מערה ימית. לחקור מקומות חדשים ללא תיווך

יוצאים למסע כדי לחקור מקומות אחרים, להכיר ארץ אחרת, ללא מתווכים, עם חיכוך מועט ככל האפשר במוכר ובדומה. מסע קיאקים דומה למסע רגלי: את היבשה מחליף הים, החתירה מחליפה את ההליכה, את משקל התרמיל מחליף המשוט שיש להניע בלי הפסקה, את הזיעה והחום מחליפים רטיבות מלוחה וקור, ואת העליות ומשעולי החתחתים מחליפים הרוח, הזרם והגלים.

עם בוקר נסענו לכפר Zaton לבחור קיאקים. משימה פשוטה ביותר, כיוון שיש רק שני דגמים של אותו קיאק – ישן או חדש. עמסנו על עגלת הקיאקים של רמון ויצאנו אל טירת הנופש ההיסטורית של Cvijeta Zuzoric הנמצאת בכפר דייגים קטן Brsecine. הטירה נחה על שפת המים במפרץ מוקף צוקים ועצים דלילים. השלכנו את החפצים ברחבת הכניסה ושלפנו את הציוד: חליפת חתירה, חגורת הצלה ומשוט מותאם היטב לגובה ולסגנון החתירה האישיים. קצת אוכל ובגדי החלפה בשקים היבשים – ולמים. צריך כמה דקות כדי להתרגל לקיאק. הבדלים קטנים במבנה הסירה, בתנוחת הישיבה ובאבזור הפנימי משנים את התנהגותו ויציבותו של הקיאק בים.

הנופים המשתנים הם רק תפאורה, הנדידה היא העיקר

היציאה ביום הראשון היא לקחת רגע של שקט מוחלט בתוך המולת החיים. כדי לחשוב על עצמך או להפסיק לחשוב בכלל. כדי להיות אתה עצמך לרגע וכדי להתעטף באיזו תחפושת שתחפוץ. לפעמים תחתור לבד שקוע במחשבות, לפעמים תתקרב לקיאק אחר ותשמע על משחקי ברידג', על דוחות כלכליים של חברות ענק, על טיפול רפואי מורכב בחתול או קיפוד או דודה זקנה, על תככים ובריתות ואהבות ישנות וחדשות. למקום ולזמן אין כל חשיבות במסע, יש רק את הרגע הזה. חתירה מימין, הטיית גוף לאיזון מול הרוח, חתירה משמאל, קפיצה על גל תועה, מתז של רסס מלוח, שוב ושוב ושוב. הנופים המשתנים הם רק תפאורה וחשיבותם נמוכה. הנדידה היא העיקר, השינוי עצמו.

הדרך חזרה אל Castel Brsecine התמשכה עד הערב. על פני המצוקים הנודיסטים כבר החלו להתלבש והציקדות לצרצר את אקורד הסיום של שירתן הצורמנית. הים שינה את גווניו והרעב והעייפות לתת אותותיהם. כמה יפה המפרצון של Castel Brsecine עם שקיעתו של היום. ארוחת ערב היא עניין חברתי חשוב. ויכוחים נוקבים בין זה שמתערב תמיד לזו שלא יודעת לבשל תפוחי אדמה על הכמות הנכונה של מלח באורז, התלבטויות על הגודל הנכון של קוביות הירקות לסלט, ומי יצליח להבעיר פחמים בזמן הקצר ביותר. אוכל פשוט של טיולים, מתובל ברעב וידידות.

בסוף היום חותרים עם הקיאקים אל המעגן לצד טירת Brsecine

בבוקר נוזלים אחד אחד מהמיטה בקצב מוזר. זה שישן מעט קורא עם כוס קפה, זו שרוטנת בבוקר מחכה לשינוי במצב רוח, וזה עם הציוד המתוחכם כבר מזין נקודות ציון למכשיר הניווט. רמון כבר עומד במטבח ומכין ביצים מעולות. הלחם בינוני, הגבינות טעימות, מיוחדות, הרריות משהו. הכניסה לקיאקים לא פשוטה ביום השני. השרירים תפוסים, הגב נוקשה, היבלות על כפות הידיים כואבות. היום הקשה ביותר של כל מסע הוא היום השני. הגוף עדיין לא רגיל לתנועות ולקצב, וצריך לשלם את כל הטעויות של היום הראשון. עכשיו כבר מתאימים את הקיאק בדייקנות לגוף. כריות הגבהה, מרחקי דוושות, רצועות מתוחות של חליפת הצלה, קרם הגנה נגד כוויות שמש ושרוולים ארוכים. היום יש גזיה לקפה, יש נשנושים להפסקות, יש כמות מדויקת של מים, יש אפילו תכנית חתירה.

הים מקבל אותנו בשלווה אדישה. "ידעתי שיהיה ים שמן", ממלמל הילד הנצחי כאילו הזמין את מזג האוויר אצל בורא עולם. כמה דקות של חתירה ונכנסים למקצב, חרטום מכוון לנקודה עלומה באי שממול, המחשבות נודדות במסע משלהן, רגועות פתאום, ברורות וצלולות כמו מי הים. האיים בדרום קרואטיה מיושבים בדלילות, כמעט ללא כבישים או כלי רכב. משהו ראשוני ולא מפותח. הבתים בעלי מראה בולשביקי אחיד ומשעמם, גגות הרעפים יפים על רקע הים. יערות אורנים מכסים את האיים ומעניקים להם צבע ירוק עז. האיים דומים מאוד, וביניהם מזדקרים סלעים בודדים מתוך הים, מושלמים לקפיצות צוקים עבור חובביי האתגר.

החצר בטירה של רמון. מיקום מושלם בין הר לים מנוקד באיים

רמון נולד ברעננה ועדיין מתגעגע לימי התום, כשחלונות הבנק הושארו פתוחים וילדים על אופניים שלטו ברחובות העיר. אחרי נדודים רבים בעולם, וירושה מכובדת, רכש טירה עתיקה ומוזנחת על חוף הים בדרום קרואטיה והפך אותה במו ידיו לארמון נעים וביתי. אנה, בת זוגו הקרואטית, אחראית על האירוח והתחזוקה. רמון, חובב הספורט הימי, יזם פנייה למספר מועדוניי קיאקים בישראל והציע לארגן טיולי קיאקים משולבים באירוח באחוזת הבית שלו. השילוב המוצלח מאפשר ליהנות מהרפתקת חתירה ומחופשה מפנקת באותו כרטיס. רמון ואנה דאגו להסעות, ארוחות, טיול מודרך למונטנגרו השכנה, בילויים בערב וגם לחברה נעימה.

כשאורזים את הציוד לקראת חזרה לישראל, מתחילים הגעגועים לבית, לעבודה, לשגרה המוכרת. מעמיסים את הקיאקים על העגלה, מייבשים ציוד ואורזים בתיקים. הבועה מתחילה להתרוקן. כשמסתכלים מהסוף נראה כי המסע היה קצר מאוד, פשוט ומפנק. קצת חתירה, טיולים, טירה והרבה אוכל. בשדה התעופה נראים חברי הקבוצה לא מוכרים, לבושים בבגדים רגילים, בלי חליפות הצלה וכובעים. חברים לרגע שחזרו להיות זרים מוחלטים. כל אחד כבר חוזר לאט לחייו הרגילים. נשארים עדיין בקבוצה הזרה הזאת, יודעים שנפגש שוב בקרוב בחוף הים של תל אביב, נחתור כמה שעות יחד, בלי לדבר, בלי מחשבות ושיחות ובדיחות מרושעות. המסע נגמר.