מסתבר שיש במונטנגרו כל טוב: אוויר הרים צלול ופסגות גבוהות, ערי נמל עתיקות, נופים מגוונים מתחלפים תחת חיגור משתנה של צמחית יערות וצמחיה אלפינית, אגמים בצבעי כחול טורקיז, חופי הריביירה לאורך הים האדריאטי והמפרצים…
הצטרפתי למסע צילום ג'יפאי ייחודי של שישה ימים, בהדרכתם המשובחת של הצלם עמית אלוני ומדריך הג'יפים נועם אופרווד. שילוב של מפגש ג'יפאי בלתי אמצעי עם הנופים הפראיים של מונטנגרו תוך למידה והעמקה של טכניקות צילום. הנהיגה העצמית בשיירת הג'יפים הישראלית חשפה בפני טפח אחר טפח מתוך יופייה של המדינה הקטנה והמפתיעה הזו.
מונטנגרו, שפירוש שמה הוא "ההר השחור", ממוקמת במערב חבל הבלקן, בדרומה של אירופה. מונטנגרו היתה עד לאחרונה חלק מתוך "יוגוסלביה", אותה מדינת ענק, שבתהליך ארוך ומכאיב של מלחמות אזרחים אכזריות, התפרקה למדינות קטנות, ביניהן: סרביה, בוסניה, קרואטיה, מקדוניה הצפונית ומונטנגרו. היא קיבלה את עצמאותה בשנת 2006, מה שהופך אותה לאחת המדינות הצעירות ביותר באירופה. הדינר היוגוסלבי התחלף מאז ביורו.
שטחה של מונטנגרו הוא כמחצית מגודלה של ישראל ורובו (65%) מכוסה בהרים וביערות. הופתעתי לגלות שחיים בה בסך הכל שש מאות וחמישים אלף תושבים. שליש מהם גרים בעיר הבירה – פודגוריצה והשאר בכפרים ציוריים וערי נמל עתיקות. אם בישראל אנחנו מצטופפים כ-450 איש על כל קילומטר רבוע, במונטנגרו מתרווחים על אותו הקמ"ר 45 אנשים בלבד.
כשתראו תור ארוך לפיצה, תצטרפו
הטיול שלנו החל בשיטוט בסמטאות האבן הצרות בעיר העתיקה קוטור. עיר נמל הקרובה לשדה התעופה שבו נוחתות רב הטיסות הישירות מנתב"ג. קוטור שהיתה בעבר עיירת דייגים מנומנמת, מהווה כיום מרינה ליאכטות של בעלי אחוזות יוקרה ואוליגרכים רוסיים הגרים סביבה. טיילנו ברגל לאורך הנמל העתיק המנוקד בסירות קטנות בואכה אל חומת העיר שחופנת בתוכה סמטאות אבן צרות, בתי קפה, פיצריות משובחות, חנויות יוקרה וגלריות. חובה לחפש את התור הארוך ביותר לפיצה המקומית ולהצטרף אליו. פסטיבל הטעמים שימלא את חלל הפה, יצדיק את ההמתנה הממושכת. גם הגלידות המקומיות טעימות וראויות לגמרי.
מכאן התחלנו להעפיל אל ההרים בדרך הסרפנטינות המציעה אינספור תצפיות עוצרות נשימה על מפרץ קוטור. זהו אחד המפרצים היפים ביותר באירופה. אוויר ההרים הצלול והפסגות הגבוהות שנעטפו בערפל סגרירי, עשו סוויץ' מיידי של מעבר מישראל הים תיכונית החמה אל פראיות אירופאית צוננת. סיימנו את יומנו בכפר נייגושי, בו מעשנים גבינות ומייצרים את הפרשוטו – בשר מיובש מתובלן של ירך חזיר. בתים שלמים הופכים בכפר למעשנה ולבתי אחסון של תלייה וייבוש של פרשוטו. הכפר נקרא נייגושי על שם המשורר הלאומי של מונטנגרו שהיה ברוך כישרונות ובין היתר היה גם השליט החשוב ביותר שלה באמצע המאה ה 19.
מסע בנבכי מנהרת הזמן
טיול הג'יפים שלנו העפיל אל פסגות האלפים הדינריים החוצים את מונטנגרו וסמוך לגבול אלבניה – אזור המכונה קולשיין. למען האמת חיפשתי בין הפסגות הגירניות הלבנות, את "ההרים השחורים", על שמם נקראת מונטנגרו, אולם התבהר לי ש "ההר השחור" מתייחס בכלל ליער המחטני כהה העלים, שכיסה בעבר את מדרונות ההרים. סוחרים איטלקים-וונציאנים תירגמו את שם המדינה לשפה האיטלקית – Montenegro – ומאיטלקית השם התפשט לשפות רבות.
חלפנו עם הג'יפים על פני כפרים יפהפיים ו"עבודת נמלים" חקלאית. עבודה הנעשית כאן עד היום באמצעות חרמש ומגל. במשך עשרות שנים נחשבה מונטנגרו לפינה הענייה והמוזנחת של יוגוסלביה. ואם הוקדשו לה משאבים כלשהם, היה זה רק באזור החוף. האזור ההררי נותר שמורה אנושית, ששני הזמן נגסו בה אך מעט. המכוניות "העתיקות" והצבעוניות המהוות שריד לתקופה הקומוניסטית, שנסעו לצידנו או נחו בין קימורי הגבעות המוריקות, העצימו בנו את התחושה שאנו במסע אל נבכי מנהרת הזמן. רכבים אלו שימשו בחלקם כ"מוקד 106" ממונע עירוני. הם הגיעו אל חצרות הבתים לסייע כאשר השכנים רבו, התלוננו על תקלה במשאבת המים בגינה או בור שיש לאטום.
מהירות הנסיעה בכבישים המשובשים מוגבלת כאן ל-80 קמ"ש אך נדמה שהתושבים מקפידים לא לעבור חלילה את גבול ה-40 קמ"ש. עד לא מזמן לא נסללו כאן כבישים, לא הונחו קווי צנרת ולא נמתחו כבלי חשמל. עד היום שומרים כאן אנשי הכפרים ההרריים על סגנון החיים אותו ניהלו הם ואבותיהם, מאז הגיעו לאזור בסביבות שנת 600 לספירה. מרבית המשפחות מקיימות משק בית אוטרקי – הם אוספים מדי בוקר את הביצים שהטילו התרנגולות, חולבים את הפרה וקוצרים את הדגנים כדי לאפות את לחם התירס המקומי.
יערות של פיות, פטריות וגמדים
במרחק של כשעה וחצי מפודגוריצה מסתתרת שמורת הטבע ביוגרדסקה גורה. שמורה קטנה ופראית של יערות עם עצים שחלקם בני למעלה מ-350 שנה. שביל של חמישה קילומטר, שביל קסום ונוח להליכה, מקיף את האגם שבמרכז השמורה. אגם שנדמה כי נלקח מתוך מסכי המחשבים שלנו והובא לכבודנו עד לכאן. השלכת שצבעה בלהבות את העצים סביב האגם, השתקפה במימיו הצלולים. התמכרנו למראה כאשר עשינו פיקניק מפנק על שפת האגם. תוך כדי הליכה ביער, מצאנו את עצמנו חוקרים אינספור גזעי עץ שמשמשים מצע פורה ובית גידול לשלל פטריות.
מעולם לא פגשתי מגוון ייחודי, ציורי ממש, של פטריות בגדלים, צבעים וטקסטורות שונות. רציתי לשלוף מהתרמיל שמלה אדומה ומטפחת וללקט פטריות אל תוך סל מקש. תחת זאת נשלפו המצלמות והשתטחנו על נבגים, טחב ופטריות. למרות שידענו שהפטריות אינן למאכל, ממש הזלנו ריר. הפטריות נראו כמו קינוחים מפנקים של נגיעות מקורמלות של קרם ברולה וקרמבואים.
ולסיום, שקיעה רומנטית בבודווה
הטיול שלנו הסתיים בעיר הנמל בודווה. העיר העתיקה מצטופפת עם סמטאות האבן הצרות שלה בתוך לשון יבשה הפולש אל הים האגאי כחצי אי. העיר מוקפת בחומה ובעלת רצועת חוף יפהפייה שאורכה כ־35 ק"מ. בחרנו לשוטט בסמטאות הציוריות לעת שקיעה. ציירים פתחו כנים לרישום פורטרטים לאורך הסמטאות ונגני רחוב הנעימו את האווירה הרומנטית. מסעדות הדגים עם בירה קרה בטיילת לצד מזח הנמל – היוו סיום מושלם לטיול שלנו וחתמו את מונטנגרו בארומה בלקנית שהשאירה בנו טעם של עוד.
צילום מעל: עמית אלוני
—–
 |
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה.
האתר של לימור כאן
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor