קמצ'טקה – טבע בראשיתי

עד 1990 האיזור היה סגור לתיירים. עם יציאתה של הפרסטרויקה לדרך ואחר כך התפרקותה של ברית המועצות לשעבר, נפתחו גם אוצרות טבע ונוף שלא היתה אליהם גישה קודם. למרות זאת, בעיני רוב האנשים עצם השם קמצ'טקה מבטא נידחות ו"סוף עולם".

יצאנו בטיסות ארוכות אל סוף העולם, דהיינו לקצה המזרחי האסייתי של סיביר, לחוף האוקיינוס השקט עד הנחיתה בפטרופבלובסק, בירת קמצ'טקה. זוהי הנקודה האורבנית היחידה המזכירה את עברה הסובייטי-קומוניסטי של קמצ'טקה: הבניינים אפורים, ארוכים וחסרי צביון ייחודי. היעילות והבירוקרטיה מזכירים את הבדיחות על ההסתדרות בתקופת קום המדינה. בהחלט פרטים זניחים כשמדובר בחופשה. חוץ מזה – הכול טבע במיטבו.

מריח גופרית עד סופת צקלון
המסע שלנו התחיל בהר הגעש מוטנובסקי. לוע הר הגעש מוטנובסקי מצטיין, אם אפשר לקרוא לזה כך, בריח גפרית חזק שיוצא מלועות צהובים פעורים מול קרחונים כחולים עם מערות קרח. שם ראינו את האדמה בוחשת, רועשת גועשת בשלל גוונים: תחמוצות של צהוב, כחול, אפור וירוק בין קרחונים ועשן. חווינו נפילה של קרחונים אל מול אגם בכחול-טורקיז. בתום הטיפוס והירידה מצידו השני של ההר ממתין צ'ופר – טבילה במעיינות חמים. טיפוס – ירידה ואחריהם טבילה במעיינות חמים הפכו לריטואל כמעט קבוע בטיול.

הפסגה הבאה שהיינו אמורים לטפס היתה של הר הגעש טולבצ'יק. את הדרך עשינו במשאית רוסית לאורך נהר קמצ'טקה, בתוך יער מוצף מים. לפעמים הנהג נאלץ לרדת לכרות גזעים ולבנות מהם גשר כדי לעבור בדרך הצרה והבוצית. התחלנו בטיפוס על הר הגעש טולבצ'יק, אבל עננים וערפל במעלה ההר אילצו אותנו לחזור על עקבותינו לפני שהגענו לפסגה. זו היתה כנראה החמצה גדולה, כי המדריך המקומי סיפר לנו שביום יפה אפשר לראות מהפסגה 360 מעלות של נוף וולקני. זוהי קבוצת הרי הגעש הגבוהים ביותר בחצי האי, וניתן לראות שם כ-50 חרוטי געש, שבהם התרחשו התפרצויות הוולקן של ההר.
נאלצנו להסתפק בטיול בסביבות נהר טולוד, שפיצה אותנו בהליכה בנוף הררי וולקני ומושלג, כשמתוך הלבה השחורה נבטו פרחים קטנים ועדינים בשלל גוונים, ונשאו איתם את אגלי הטל והזכירו פנינים ותכשיטים מיוחדים. אל פסגת הר הגעש בזימייני דווקא הצלחנו להגיע, למרות העננות והערפילים. ההר תלול, והעלייה כללה טיפוס על אבני בזלת מכוסים מרבד אפר געשי לבן וטרי, עדות לפעילות הגעשית הכמעט בלתי פוסקת.

ואז פרצה סופת צקלון. תוכניותינו הוקפאו ליומיים, ונאלצנו להמתין באוהלים ובשקי השינה. היה שמח.

הגענו אל העיירה אסו, למרות הגשם לא ויתרנו כמובן על טבילה במעיינות החמים שבה, ביקרנו במוזיאון המקומי המספר את סיפור השבטים המקומי ואורח חייהם, וצפינו בהצגת המקומיים המנסים לשמר את ההיסטוריה והתרבות השבטית.

אל עמק הגייזרים
אחת האטרקציות המפורסמות של קמצ'טקה היא שמורת עמק הגייזרים. המקום "תיירותי" למדי עם סימני דרך, חבלים שאסור לחרוג מהם ומדריכה מקומית קשוחה שמדקלמת טקסט בקול משועמם. אבל זה לא הפריע לנו להתפעל ממגוון צבעי החום והצהוב, מהבוץ הגועש והרותח כאילו יצא מלב הגיהנום, מהאדים הרותחים ומהמים היוצאים מתוך לועות הסלעים, כאילו התפוצץ צינור מים חמים. הנהרות הזורמים מעלים אדים וזורמים אל מול הקרחונים. בכל שעתיים בדיוק אחד הגייזרים מתנשא לגובה של 15 מטרים. חיכינו עם המצלמות מול הגייזר, שכמובן לא איכזב.

ביום האחרון טסנו בהליקופטר (חלק גדול מהתחבורה המקומית מתבצעת כך, בשל מצב הדרכים) אל אגם קורילסקייה. האגם נכלל בחבל ארץ שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית (World Heritage Site). כבר ממעוף הציפור אפשר לראות את עשרות הדובים המרוכזים במקום. באגם עצמו נחילים של דגי סלמון בצבעי אדום-כסוף, שמגיעים מהאוקיינוס. אחרי שהייה של בין שלוש לחמש שנים במי האוקיינוס המלוחים אל מי הנהר המתוקים הם שבים כדי להשריץ, להקים דור חדש ולסיים את חייהם במקום שנולדו בו.

שטנו בסירה אל עבר דגי הסלמון והדובים, וחזינו בדובי ענק עטים על הדגים בקלילות ובאלגנטיות. סלמונים אומללים שכמותם, שבסך הכל באים לסיים את חייהם בשלווה נופלים למלתעות הדוב, ומסביבם עדת שחפים עבי בשר שמחכים לשיירי העצמות והעור שהדוב מאס בהם.

הנושאים האנתרופולוגיים וההיסטוריים דורשים כתבה נפרדת, אבל אי אפשר לסיים בלי להזכיר את סשה, שאירח אותנו בפאתי אתר הנופש פראטונקה. סשה גר על שפת אגם בבית שנבנה על ידי מושל פטרופבלובסק עבור אשתו. היא היתה האישה הראשונה שהכניסה את גידולי הנוי ועצי הבית למטבח המקומי בסביבה. הבית מוקף עצי ליבנה עצי מחט וצמחים. בביתו של סשה עברנו חוויה קולינרית תוך כדי הרצאה על הצמחים אותם אכלנו בליווי שירי עם רוסיים, וביחד השתפכנו בשירים רוסיים של פעם. חוויה הזויה לגמרי.