תפריט עמוד

קליפורניה: דרכים צדדיות בין הכרמים

שתפו:

כשיוצרי הסרט "דרכים צדדיות" מיקמו סרט מסע מהורהר באזור היין של קליפורניה, הם ידעו מה הם עושים. אין כמו יין לאוורור הרגשות. ובכל זאת אנחנו מציעים להשאיר את ההרהורים הנוגים בבית, לזרום עם הקלישאה ולצאת למסע רומנטי בין הכרמים

פורסם 25.3.12

המוּדעוּת היא האויבת הגדולה ביותר של הרומנטיקה. לכן צריך קצת להתאמץ וטיפה להתפשר כדי לטעון שבילוי סוף שבוע בעמק סנטה אינז (Santa Ynez) שבקליפורניה יספק את הנופש הרומנטי המושלם. כל שאר המרכיבים דווקא נמצאים בעמק הקטן שממזרח לרכס ההרים הראשון, הנמוך, העולה מהאוקיינוס השקט לחופה של קליפורניה. האוויר צלול וחמים בדיוק במידה הנכונה, הכבישים השקטים מתפתלים בין חורשות וכרמים, בתי המלון והמסעדות הפזורים בין העיירות הקטנות עונים על כל דרישה קולינרית ואווירתית, והיין שאפשר לקנות בזול ביקבים היפהפיים הוא לא פחות ממעולה. אפילו האנשים נחמדים ומאירי פנים. אבל דווקא התנאים האידיאליים מעלים בסופו של דבר הסתייגות מסוימת.

כרמים בעמק סנטה אינז. האוויר הקר העולה בלילה מהאוקיינוס השקט מטיב עם ענבי היין וגם עם המטיילים | צילום: ג'יי סינקלר

הסופר רקס פיקט זיהה כנראה את אותם התנאים ובחר למקם בעמק את עלילת הרומן "דרכים צדדיות". הבמאי אלכסנדר פיין התרשם מהספר וב־2004 עשה ממנו סרט קטן שהפך להצלחה קופתית מפתיעה. פיקט ופיין אמנם "גילו" לעולם את עמק סנטה אינז וחשפו את העובדה שהיין הקליפורני המשובח מגיע ממקומות אחרים מלבד נאפה (Napa) וסונומה (Sonoma), אבל הם לקחו מהעמק, ומהמבקרים בו, את תחושת הייחודיות והמקוריות. גם לאחר כל השנים שחלפו מאז שהסאאב הפתוחה האדומה של גיבורי "דרכים צדדיות", מיילס (פול ג'יאמטי) וג'ק (תומס היידן צ'רץ'), החליקה בין הגבעות המתגלגלות, קשה להשתחרר מהתחושה שביקור באזור הוא קלישאה של חופשה מושלמת. במחשבה שנייה, אולי צריך להשתחרר ולזרום עם הקלישאה. יש לה לא מעט להציע.

משחק מקדים
"הסיבה שבגללה האזור הזה טוב כל כך לפינו היא שהאוויר הקר שעולה בלילה מהאוקיינוס השקט פשוט מקרר את הגבעות", מסביר מיילס לג'ק את הסוד שמאחורי היין הנהדר שעושים בסנטה אינז. הוא צודק, אבל אותו אוויר קריר הרובץ על הגבעות עושה לעמק ולאנשים שבו טוב גם במהלך היום ובמיוחד בחודשי האביב.


יינות, נופים ירוקים, רומנטיקה ואהבות נכזבות בקדימון של "דרכים צדדיות"

פחות מדקה לאחר הירידה לכביש 246 היפהפה מהכביש המהיר 101 צפון (אם יוצאים מסנטה ברברה מדובר ב־45 דקות נסיעה) כבר נכנסים לאווירה הרגועה. נסיעה לאורך המסלול שמתווה מפת "דרכים צדדיות", המחולקת בחינם בכל מקום בעמק, תעביר אתכם דרך לא מעט יקבים וחדרי טעימות שמקצתם מופיעים בסרט ומרביתם לא. במילה "טעימות" יש משהו רומנטי. בניגוד למיילס הקולנועי, שאיבד באחד היקבים את עשתונותיו ושתה מהמרקקה הענקית, סיור הטעימות בעמק מעודד משחק מקדים עם היין. לא חייבים להיות מבינים גדולים כדי להתפלסף על "רמזים של פירות יער" כשהפינו או השרדונה המקומיים מחליקים בגרון, אלא פשוט לטעום, לשטוף, לרקוק ולטעום שוב בנחת. המחיר לאדם לסבב טעימות הוא חמישה דולרים בכל יקב. מומלץ לנהוג לפי עצתו של מיילס: "נתחיל את הסיבוב מלמעלה כך שככל שנשתה יותר נהיה קרובים יותר למלון".

נוף טיפוסי בעמק סנטה אינז. רקע אידיאלי לסוף שבוע רומנטי | צילום: ג'יי סינקלר

ביקב Kalyra שבו צולמה הסצנה שבה סטפני (סנדרה הו) נענית לחיזוריו של ג'ק, אפשר לטעום שרדונה נפלא, להישען על בר העץ הגדול ולבחון את הבקבוקים הרבים, או לצאת למרפסת ולבהות בכרמים. השירות חביב וענייני ואף אחד לא יטריד אתכם יתר על המידה, גם אם תשאלו את המוזג על קורות המקום מאז שהסרט יצא לאקרנים.

ביקב Sanford התחושה של כניסה לסט של סרט מורגשת יותר. כריס בורוז, המוזג בעל מראה הקאובוי המזדקן, שיחק בו את עצמו, ומאז הפך לידוען של העמק. תמונות שלו ושל השחקנים תלויות על הקירות והוא מוצא את עצמו חותם על בקבוקים שרוכשים זוגות שעוברים במקום בירח הדבש שלהם. הוא מתורגל מספיק כדי לסיים כל אינטראקציה כזאת בציטוט מהסרט: "אל תחכו לאירוע המיוחד, כשתפתחו את הבקבוק – זה יהיה האירוע המיוחד", אבל גם כשזה קורה, הקלישאה מרגישה מתוקה.

להשתחרר וליהנות
אבל עוד לפני שמתחילים את סיבוב הטעימות, כדאי להתמקם באחד המלונות הקטנים הפזורים בעמק. דווקא כאן מומלץ לסטות מהמסלול שמתווה הסרט ולנסוע לעיירה סולוונג (Solvang), שהוקמה בעמק ב־1911 בידי מהגרים מסקנדינביה. במבט ראשון היא נראית כמו רפליקה קיטשית של כפר דני, וכך גם במבט שני, אבל בשביל ליהנות מרומנטיקה צריך לוותר על המודעות ולהשתחרר.

מהענבים הגדלים בעמק סנטה אינז עושים יינות נהדרים, שאפשר לטעום מהם ביקבים הרבים הפזורים פה | צילום: אייסטוק

בחודשי האביב והקיץ יש בעיירה לא מעט תיירים, אבל בשום אופן לא מדובר במלכודת. באמצע השבוע אפשר לשכור חדרי מלון נעימים ברחוב המרכזי ב־50־80 דולר ללילה. על Days Inn, המוטל חסר האווירה שבו לנו גיבורי הסרט, אפשר לוותר. תמצאו בעיירה מקומות חביבים ממנו בהרבה. ב־ Solvang Inn למשל כוללת העסקה גם שקית עוגיות דניות, גישה חופשית לאינטרנט וקפה ומאפה במאפיית Olsen שמעבר לרחוב. ב־Paula’s Pancake House שבעברו השני של רחוב מישן (Mission) מגישים ארוחות בוקר וצהריים טובות בטווח מחירים שבין 5 ל־9 דולרים לאדם.

כל זה טוב ויפה, אבל לסיבוב הטעימות היומי מומלץ לרכוש כמה פירות וגבינות בכל סופרמרקט בעיירה, לא להתקמצן ולהצטייד גם בכוסות זכוכית, ואז להשלים את הקלישאה ולקנות שמיכה קלה. אחרי העצירה ביקב הראשון אפשר לפנות לתוך אחד הכרמים, לפרוש את השמיכה ולפתוח את היין. אם כבר השקעתם כל כך, שווה לקחת את הסיכון שכורם לא ידידותי יגרש אתכם מחלקתו המוצלת.

אחר הצהריים, גם אם לא מתעניינים בנצרות או בהיסטוריה, מומלץ ללכת לאורכו של רחוב מישן עד למקום שבזכותו הוא קיבל את שמו ולהגיע למיסיון העתיק הממוקם בקצה המזרחי של העיירה. אפשר להתרשם בו מהארכיטקטורה הספרדית ולנוח באולם התפילה הקריר, ומגן הפרחים הנאה שמאחוריו ישנה תצפית מצוינת על האזור.

המיסיון בסולוונג. ארכיטקטורה ספרדית וגן פרחים נאה | צילום: אייסטוק

את הערב מומלץ להקדיש ללוקיישן נוסף שכיכב בסרט. במסעדת Hitching Post, אחרי שעוקפים את התיירים עם המצלמות, אפשר לרדת על בקבוק יין וסטייקים משובחים בכ־40 דולר לאדם. אבל אפשר גם לוותר על אבק הכוכבים. נסיעה רגועה בכביש הצר שיורד מסולוונג לעיירה סנטה אינז (לא יותר מעשר דקות נסיעה) תביא אתכם ל־Trattoria Grappolo האיטלקית שמציעה תפריט לא מתחכם ומצוין בסכום דומה. פה האווירה שקטה יותר, נרות דולקים על השולחנות ומרבית הסועדים יהיו זוגות מלחששים שיתעלמו מנוכחותכם.

בילוי מקומי
עמק סנטה אינז אינו בדיוק מקום שמציע חיי לילה סוערים. לא תמצאו בו מועדונים או דיסקוטקים וכדי ליהנות מאלו תצטרכו לעלות שוב על ה־101 (הפעם לכיוון דרום) ולהתגלגל לסנטה ברברה. עם זאת, ומכיוון שבכל זאת מדובר באמריקה, תמיד קיימת אפשרות לליל פורענות אלכוהולי וקפיטליסטי במרחק של כמה דקות נסיעה.

אפשרות בילוי שעל פניו נראית אותנטית פחות אבל באופן אירוני כוללת מפגש עם תושביו השורשיים באמת של העמק – האינדיאנים בני שבט הצ'ומאש שאכלסו את מרבית שטחי קליפורניה לפני שהושמדו בידי הלבנים במאה ה־18 – היא ביקור בקזינו המקומי. אם ממשיכים אחרי ביולטון (Beullton) וסולוונג על כביש 246, קשה שלא להבחין במבנה אדיר הממדים בצבע חימר שמימין.

שתיית יינות מקומיים היא חלק בלתי נפרד מהטיול פה | צילום: ג'יי סינקלר

בין העיטורים השבטיים שמקשטים את קירות הקזינו הגדול – איילות ודובים, ציידים ונוצות – ולפני מכונות ההימורים שממלאות אותו, יושבים עשרות אינדיאנים קשי יום שמבלים לילות כימים בבזבוז כספם. הם רובצים לפני מכונות שסכום ההימור בהן הוא סנט יחיד ושמתהדרות בשמות כמו "החלום ההוליוודי", ולוחצים שוב ושוב על הכפתור. הם לא מופיעים על המפה הירקרקה של "דרכים צדדיות" ומי שרוצה לראות אותם מתבקש להפקיד את המצלמה בכניסה. החלום ההוליוודי שלהם יישאר בינתיים רק במכונה שמולה הם יושבים. כאן הקלישאה הרומנטית נוחתת למציאות.

מפת המסלול המתואר בסרט "דרכים צדדיות"

לאן נעלמו הכוכבים?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: