התעוררתי כשירדנו מהכביש המזרחי של הכנרת. הכביש נגמר ודרך אפורה, תערובת של גיר ובזלת, הובילה דרך מטע בננות וקנים גבוהים. זה מה שמכוניות עושות לי על כבישים. אני נרדם כמו תינוק. המשאית עם הנגרר לפנינו, איבכה ענני אבק. 4 ימים ב-3 ימים. לא חשבתי על זה הרבה, אם אפשר באמת לעשות את זה. זאת אומרת, טכנית, אין שום בעיה. זה יופיה של המדינה הקטנה הזו. שעתיים מתל אביב, אפילו עם משאית עמוסה, ואתה עוזב  | פורקים את דינוזאור העץ בכנרת. המגלשה נבנתה מעצים, דיקטים, ומיכלים כחולים שנועדו להציף את כל העסק | צילום: שי גיטרמן, אדרנלין |
את אזור התעשייה הדפוק והמכוער של נווה נאמן וחונה על הכנרת באחד החופים היפים שיש.
ארבעת הימים הם הכנרת, הים התיכון, ים המלח ומפרץ אילת. שלושת הימים הם משך הזמן של המסע – זגזוג מצפון לדרום עם חבורה של גולשי קייטסרפינג, שיצאו לפני כשבועיים לחפש את הרוח.
"איך קוראים לחוף הזה?" שאלתי את שי.
"דאימונד", ענו לי שי. הייתי מוקף. שי אחד שנהג ושי אחד שצילם. בראש השיירה ניצב ג'יפ סוזוקי עם חבית מצחיקה של רד בול, אותו נהגו הדאבל די – דנה ודקלה. אחריו, במכונית נוספת, ישבו שלושה גולשי קייטסרפינג – אם תרצו עפיפונאים – שהם מטובי הגולשים בעולם. מאחורה נראתה מגלשת העץ הענקית והמסורבלת שעל המשאית הכבדה כמו דינוזאור ענק, שהראש שלה צנוף בתוך הקבינה אותה נהג אלימלך, ענק חביב וחייכן שלא אכפת לו מכלום.
שי אחד הוא האחראי על ספורטאי האקסטרים הזוכים לחסות מחברת רד-בול. שי השני בנה את המגלשה יחד עם לישי מילר, העפיפונאי הראשי של רד-בול. מילר, בלונדיני שעלה לארץ מקליפורניה בגיל 16 ומאז הוא בעיקר בים של שדות ים, נוסק בשנים האחרונות במהירות לקבוצה העליונה של גולשי העפיפונאים בעולם, המתעופפים מעל הגלים עם גלשנים קטנים ומצנח. מילר אף אומץ על ידי נאיש, האיש שהמציא את הספורט לפני לא הרבה שנים. גלשן הגלים הוא המצאה של שנות הששים של המאה ה-20, גלשני הרוח הראשונים הם אמצע שנות השמונים. עפיפוני הגלישה, מה שנראה כמו מצנח צר ואצילי, הוא המצאה של השנים האחרונות. לא יותר משש שבע.
חוף דאימונד הוא אחד החופים האחרונים של הכנרת שיש בהם עדיין פראות ויופי ואף אחד לא מציק. עצי אשל, חלוקים שחורים ואגם נפלא שבצד השני שלו מתנשא מצוק הארבל. ועכשיו היינו בתחילתו של מסע, שהאקסטרים שלו היה אמור להיות מורכב מרוח ומים. אבל הוא התפתח למשהו אחר לגמרי. למסע אמיתי שהוציא מאתנו את המיץ. וכשמוציאים מיץ מאנשים, אם עשו אותם מחומרים טובים, הטעם לא רע.
 | עפיפון גלישה. המצאה של השנים האחרונות, לא יותר משש שבע שנים
צילום: צור שיזף |
מתנפצים ומסטלטטים
אלימלך נסע אחורה ואנחנו פרקנו את דינוזואור העץ הענק שבנו שי ולישי. שלושה גולשים, שני צלמים, שי מרד בול ואני. לא קל. פרקנו גם את החלק השני, ששקל גם הוא לא פחות ממאות קילוגרמים של עצים, דיקטים, ומיכלים כחולים שנועדו להציף את כל העסק, וגררנו את המפלצת לתוך המים. שתיים אחרי הצהריים. הקמנו אוהל גדול לסככת צל. יש יתרון בג'יפ מגוחך עם מקרר מלא רד בול. זאת אומרת רד בול לא מדבר אלי ולא עושה לי כנפיים אלא רק מתוק מדי בפה, אבל לעומת זאת המקרר היה מלא גם בבירות קורונה, מה שמתאים לי הרבה יותר כי זה סותר משקאות אנרגיה והופך את העולם לנינוח יותר.
הרוח התנפלה על ים כנרת, זורמת מצפון-מערב, מרימה גלים קצרים וקשוחים, שנחבטו על המגלשה הדינוזאורית. בשעה ארבע היא היתה מעוגנת. שי הצלם חיזק עוד כמה ברגים. הקצה מושך אליו אנשים חסרי מנוח.
ואז לישי, אלי זרקא, רותם ועוד עשרה עפיפונאים ששמעו על המגלשה הנודדת בין ים לים, טסו עם הרוח לתוך הגלים הקצרים. עקבתי אחרי לישי מילר, עובד בלי הפסקה. המסע הזה היה רעיון שלו. ילד שאוהב משחקים, עם חוש הומור ושקט.
השלושה האלו – לישי, אלי ורותם – הם מטובי העפיפונאים, ומבלים חצי מהשנה בתחרויות מסביב לעולם. זה שווה להם. הם שייכים כבר לאלו שמזמינים אותם, שהפרסים הראשונים שלהם עשויים מאלפי יורו, שיש מישהו שמממן אותם. אם כי אפשר היה לראות שהצעירים יותר, אלי ורותם, לא מבינים שהרוח היא זמנית, והיה משהו בהתנהגות הנהנתנית שלהם שהראה שהם אולי הצליחו מהר מדי.
לישי לעומתם נראה שקול יותר. לחשו לי שהוא פחות תחרותי, אבל עם אופי שרוצה לנסות את הכל (מה שכנראה שייך לסוג הזה של האנשים שמתעסקים באקסטרים). לא מעניין אותו  | עפיפונאי בפעולה בכנרת. תנועה מהירה דרך שלושת הממדים
צילום: צור שיזף |
לזכות בתחרויות, אלא לבדוק כמה רחוק הוא יכול להגיע מול עצמו. לישי הוא מאלו שממציאים פטנטים, שאחר כך הופכים לתרגילים בתחרויות בהן אנשים אחרים זוכים בפרס, כי הוא כבר משתעמם מהתרגיל וממשיך קדימה.
גלישת העפיפונים נראתה כיף אדיר ואלי זרקא עשה סלטות סביב עצמו ברוח העצומה. לישי התחיל לטפס על המגלשה, לחפש את הזווית. הוא התנפץ. זרקא התנפץ אחריו. תומר ניסה גם הוא. הרוח עלתה, קצף ורוח ושמש וקורונה והדבל די, דקלה ודנה מהג'יפ-מקרר, שחילקו את משקאות האנרגיה לגולשים.
השמש שקעה לכיוון הגליל התחתון ונדמה היה שהרוח רק מתחזקת, עורמת גלים קצרים ואלימים בפראות, מעיפה את העפיפונאים שהתחילו למצוא את הזווית להסתובב, לזנק, להיסטלטט (360!). זרקא, אבדאי צעיר שגופו משויף היטב, החליק לאורך המגלשה והתנפץ למים. לישי יצא לשתות משהו ומיד טס חזרה למים. ואני, עם הקורונה. אקסטרים קורונה. הבית בת גלים
אבל היה יותר מזה בעפיפונאים שיוצאים מהמים כדי לשתות משהו עם העפיפון וחוזרים לתוך הים. היה פה את ביטול המרחק בין ים ליבשה, בין האוויר לים, בתנועה המהירה הזאת דרך שלושת הממדים, עם ההתנפצות לתוך המים, עם הטיסה המהירה והקוצפת שחותכת את הגלים לכיוון העלייה אל המגלשה, אל ההתרסקות פנימה.
ופתאום הבנתי שזה לא רק האקסטרים אלא עולם שלם, מעין בועה קטנה על חוף הכנרת. "סצנה", כפי שהיא נקראת על ידי הקלאברים של המסיבות. ולרגע קטן חזרתי אחורה 15 שנים לבית בבת גלים. אז נכנסו לארץ גלשני הרוח בגדול ובבת גלים היה בית שכור על הטיילת, שם בנו עופר וג'ינג' גלשני גלים, ואנחנו היינו חוצים את שורת הסלעים ונכנסים אל הים.
"בדיוק בית כזה היה לי עד לפני שבוע", אמר ארנון, אחד מגולשי הרוח הטובים בעולם, עוד עמית בנבחרת האקסטרים של רד בול שבא אל החוף. יש משהו מדבק, משכר, ממכר עד סוף החושים בספורט הזה, שבכל העולם יש לכל אחד מענפיו מגזין מתמחה.
ה"סצנה" בחוף כנרת הזכירה לי גם את סאות' אנג'ונה בגואה. אנשים שיוצרים בועות של עולם אמיתי, ומנותק לגמרי מהעולם הדחוף. במידה רבה האקסטרים הוא מה שמתחיל על קו המים, כמה מאות מטרים מהכביש הרשמי של מדינת ישראל. פה הכל היה מצוין.
כשירד החושך פירקנו והעמסנו את המגלשה הענקית על המשאית. אחר כך מצאתי לעצמי מחסה מאחורי ג'יפ-המקרר ונרדמתי, חולם על גלשני עפיפון, על הפרצוף המחייך והקונדסי של לישי ועל הפרצוף הנחרץ של אלי זרקא שהמשיך לשחק משחקי מלחמה במחשב הנישא.  | אילת. כאן יש תמיד רוח, ואילת היא "סצנה" | צילום: שי גיטרמן, אדרנלין |
משייפים את עצמם לשלמות
בבוקר נסענו לשדות ים. מים לים. הגענו בצהריים, הרוח היתה עייפה משהו והחוף המה את כל מי שעולם הים מדבר אליו. איזה חוף יפה זה שדות ים. "הכי יפה בעולם", אמר לישי. כמה מאות מטרים צפונה שוכנת קיסריה, העיר שבנה הורדוס כדי לאלץ את הנבטים לייצא דרך יהודה את הבשמים והמשי לרומא. שוב פרקנו את המגלשה הענקית והכבדה. השמש והחום היבש של האתמול בכנרת, השמש והחום הלח והמלוח של ההיום. הגולשים לא נראו רעננים כמו באתמול. אבל המגלשה קובעה בכל זאת והם ניסו לתפוס גלים ולטפס עליה.
"יש אולי 12 קשר. ב-15 מתחילים הברובורים הלבנים", אמר עופרי, מי שהיה גולש העפיפונים הישראלי הראשון שיצא לתחרויות בינלאומיות, ולקח אתו את לישי לסצנה העולמית. אלי זרקא ריחף על משברי החוף, עושה סלטות לתוך השמש השוקעת. הייתי שפוך מעייפות, ואני בכלל לא גלשתי. רק שחיתי לשונית הסלע שמגינה על החוף ויוצרת את הבריכה. מסע מסע.
כלב רדף אחרי לישי במים. אלי המשיך לעשות סלטות כששערותיו הארוכות נמרחות על פני השמים כמו בן אלים. כמה נפלא. אנשים צעירים, מחוטבים מים ומתנועה, שההרפתקאה זורמת להם בגוף ומטיסה אותם לשמים.
לילה ירד על החוף וה"סצנה" שוב ריחפה באוויר. שתייה, בנות, בשר ניצרב על האש, "האמר" המסיבות השחור-אדום של רד בול שיש לו שני רמקולים  | אילת. "כמה נפלא. אנשים צעירים, מחוטבים מים ומתנועה, שההרפתקה זורמת להם בגוף ומטיסה אותם לשמים" | צילום: שי גיטרמן, אדרנלין |
שנשלפים מהגג ומרעימים את החוף. איזה חיים, חשבתי לעצמי, איזה חיים.
"חכה", אמר לישי, "הסצנה הגדולה זה אילת. שם זה המקום. רק נעבור בים המלח ונראה מה קורה שם ואחר כך לאילת". הוא לא רצה ללמוד אלא לחיות את הרגע. זה מה שהיה כל כך חי ועירני באנשים האלו. אזרחי העולם. אנשים שהקשר היחיד שלהם הוא לעצמם. לשייף את עצמם לשלמות כדי להגיע עוד יותר רחוק ועוד יותר רחוק. בלי מגבלות. מאלו שהעבר עבורם הוא משקולת, והעתיד יבוא כשיחלוף ההווה, והיום הוא היום, והוא נועד בשביל לגלוש על הגלים ולזנק מעל מגלשות.
ארבעה ימים בשלושה ימים. לא קל, חשבתי לעצמי כשהמכוניות הדליקו פנסים והבנות בבגדי ים עברו לסצינת הלילה, מזנקות אל תוך רעמות הגלים בבגדי ים של נימפות.
בבוקר המוקדם, המגלשה על המשאית, ירדו העפיפונאים לים המלח. הגענו לים המלח, הים השלישי – כבד ומלוח ומוקף במצוקים לבנים ואדומים. המגלשה ירדה אוטומטית אל המים, כי ככה אמרה תוכנית המסע. רק הרוח לא עלתה, ולכן חזרה המגלשה אל המשאית ודהרה דרך הערבה לאילת.
באילת יש תמיד רוח, ואילת היא "סצנה". עיר בלי עבר שהשמידה את העתיד של עצמה ולמזלה כל יום מעיפה בה הרוח את העפיפונאים מצפון לדרום, כדי שיוכלו להשתולל על המגלשה עד שיזדקנו ויעברו בגיל 25 לגלישת הגלים עם הלוח. מה שהומצא בזמנים עתיקים, בטח לפני 6,000 שנים כשאנשים יצאו על לוחות עץ סחופים לחצות את הגלים ונסחפו לאיים, ומפיקים ממנו הנאה רוחנית עד היום.
|
