פורסם בשנת 2005 "איי הופ יול וויל אנג'וי יור פלייט אין קטר איירווייז", אמר הטייס ברמקול אחרי שהידקנו את החגורות והמראנו מנמל התעופה עאליה שבעמאן, ירדן, לעבר דוחה (Doha), בירת אמירוּת קטר (Qatar). לפנינו עמדו יותר משלוש שעות טיסה מעל לדרום ירדן וערב הסעודית, ואת זמננו הנעים סרט קולנוע מצרי ללא תרגום, שהוקרן במסכי הטלוויזיה האישיים שבמושב ממול. שלוש שעות זה מספיק זמן כדי לשוב ולעבור על שיעורי הבית שהכנתי: קטר היא אמירות קטנה וצחיחה, שטחה כמחצית מזה של ישראל והיא שוכנת בחצי אי הבולט צפונה מחצי האי ערב. רק 160 אלף אזרחים קטרים יש בה, ועוד כחצי מיליון זרים, שמתפעלים, משרתים ומתחזקים את האמירות. מצבורי ענק של נפט, שהתגלו בשנות השלושים של המאה ה־20, הזרימו עד כה מיליארדים רבים של דולרים לנסיכות, ושדה הגז הטבעי הגדול בעולם, שהתגלה בה בתחילת שנות התשעים, מבטיח כי העושר המופלג ימשיך לפעפע בה. כיום, התוצר הלאומי הגולמי לנפש בקטר הוא הגבוה במזרח התיכון. קטר גובלת בערב הסעודית מדרום ויש לה גבול ימי עם בחריין. היא נחשבת לדתית ולשמרנית שבמדינות המפרץ, אחרי ערב הסעודית. באינטרנט מצאתי אזהרות רבות על נוקשותה של המשטרה הקטרית בכל הנוגע לאלכוהול, לסמים ולמין. מאוחר יותר, במכס הקטרי, פשפש פקיד שמן בספרי הקריאה שלי, תר אחר רישום של גוף אשה עירומה ובחן בקפידה את תכולתה של משחת השיניים שלי, שמא טמנתי בה חומר אסור. מדורי חדשות יודעים לספר שבקטר ניתן מחסה לפעילי החמאס, ושאוסאמה בן לאדן, אולי גדול הטרוריסטים כיום, התארח בה לא מזמן. הולך להיות מעניין, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהטרמינל, נעטף בגל מטריד של חום ולחות. "ברוכים הבאים לדוחה", אמר שלט בערבית ובאנגלית, ולידו ניצב סבל הודי חייכן. בר, טלוויזיה ורעלות ברזלאחד הדברים הבולטים בקטר הוא הניגוד שבין מסורת לקדמה. מצד אחד, האמירות ניחנה בכל האמצעים המעודכנים ביותר של זמננו. התחבורה בה חדישה, כלי התקשורת, ובכלל זה העיתונים ותחנות הטלוויזיה, מצוידים ומאובזרים עד המלה האחרונה בתחום. תחנת הטלוויזיה הקטרית אל־ג'זירה, הממוקמת בדוחה אך פועלת גם מלונדון, היא התחנה המשפיעה ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי. בקטר פזורים גם בתי כלבו מפוארים, מצוחצחים ועדכניים, שכמו הוטסו על תכולתם משדרות ניו יורק. נסיעה במכונית חרישית וממוזגת בכבישים החלקלקים של פרברי דוחה הזכירה לי נסיעה
דומה בפרברי לוס אנג'לס. מצד שני, החברה הקטרית היא איסלאמית שמרנית, עטוית סייגים ואיסורים. כניסת זרים לאמירות היא בשיטת "הכפיל", שלפיה אזרח קטרי צריך לערוב לזר שבא בשערי קטר ואף לאשר את יציאתו מהאמירות. בהסדר מיוחד, מגיעות כיום קבוצות מצומצמות של ישראלים לקטר בהזמנת מלון מריוט המפואר, הפורש חסותו על מקור הכנסה חדש זה. הבר של מלון מריוט, הצופה מהקומה השביעית אל מימי המפרץ הפרסי – משמאל ערב הסעודית וכווית, מימין איחוד האמירויות הערביות, מלפנים איראן – הוא מרכז חיי הלילה באמירות. בכניסה לבר עומד איש שירות הביטחון הקטרי, ואינו מתיר לאזרחים קטרים להיכנס. על הקטרים אסור בתכלית האיסור לשתות אלכוהול, ומי שנתפס עם חשיש או עם סם אחר, גורלו רע ומר – ממלקות ועד למאסר ממושך ללא חנינה. לזרים – אירופאים, אמריקאים, סורים, פלסטינאים, איראנים ואחרים – הכניסה מותרת. בשולחן שלי ישבו מורה לאנגלית עיראקי מבגדד, איש עסקים מרוקאי ממרכש וגבר נוסף מעמאן. בחיוך הם הזמינו אותי להצטרף אליהם. ברקע, מוזיקה אמריקאית משנות השמונים ומסכי וידיאו שהקרינו קליפים ישנים. חוץ מהברים שבמלונות הענק, מרכז חיי הלילה של קטר הוא הקורניש – הטיילת המתפתלת לאורך שמונה קילומטרים בסמוך לחוף המפרץ הפרסי, ולאורכה דקלים, כרי דשא ומדרגות אחדות, שעליהן אפשר לשבת ולטבול את הרגליים במימי המפרץ. עם רדת ערב יוצאים תושבי העיר לקורניש. הודים, פקיסטאנים, איראנים וסורים יושבים על כרי הדשא בחבורות ומשוחחים. גם נשות קטר, עטופות גלביות ורעלות, מתאספות על הטיילת, אחדות מפטפטות, אחרות יוצאות לג'וגינג אמיץ לנוכח החום הכבד שממאן לפוג.
למרות החום הנורא, מהלכות נשות קטר בשחורים, כשרק עיניהן מציצות מבעד לחרך צר ברעלה. המבוגרות שבהן עוטות רעלת ברזל בצבע זהב או כסף. הסדק שברעלה מונע מזרים לראות את עיניהן, אך מאפשר להן שדה ראייה חלקי. יש נשים מעטות שאינן עטויות בלבוש המסורתי, אך הן מצניעות לכת. הגברים לובשים גלביות צחות ויפות, לראשם כָּפייה אדומה או לבנה ולרגליהם סנדלים. מצידה האחד של הטיילת מימיו התכולים של המפרץ, צי יאכטות וסירות דיג מסורתיות הנקראות דאו, ומצידה האחר ארמון הממשל העצום של האמיר חמד בן ח'ליפה א־ת'אני, שליטה היחיד של קטר, גוץ חייכן ועבה שמתגורר בארמון אחר, מרחק 20 דקות נסיעה למדבר. לאורך הטיילת ניצבים גם בנייני הפאר של משרדי הממשלה ושל חברות שונות, בתי מלון ובית קפה, שנבנה כמבצר בגודל חצי מגרש כדורגל, ולו חלונות מקושטים, צריחים וכניסה מפוארת. בתחילת המאה ה־20 התגוררו בקטר רק 27 אלף תושבים, רובם בדוחה, עיר מדברית קטנה וחומה, והשאר ברחבי חצי האי הזעיר. רובם התפרנסו מדיג ומשליית פנינים, ענף ששגשג במדינות המפרץ הפרסי בתחילת המאה הקודמת, והתחיל לדעוך עם השתלטות היפאנים על הענף ודחיקת רגלי הערבים. בסוף מלחמת העולם הראשונה היו אמירויות המפרץ חלשות, ומיתון כבד שרר בהן. כלכלתן קרטעה ושליטיהן שמרו על אוטונומיה חלקית רק בזכות הבריטים. את הקפיצה הגדולה חייבות מדינות המפרץ לגילוי הנפט בתחומן, שהתרחש בעיתוי מושלם מבחינתן. לאחר פריצת מבוע הנפט גדלה אוכלוסיית קטר בשיעור של יותר מפי 20. המהגרים החדשים היו ערבים שיעים מעיראק, עבדים משוחררים מאפריקה, סוחרי פנינים הודים, סוחרים ואיכרים מאיראן וערבים סונים ממקומות שונים. כיום גרים באמירות כ־630 אלף תושבים, מהם 160 אלף אזרחים והשאר עובדים זרים מארצות ערב – בעיקר פלסטינאים, ירדנים ומצרים, וגם מאיראן וממדינות אסיה. מרצדס, טויוטה וזהות שבטיתמדוחה של תחילת המאה הקודמת לא נותר דבר, לבד מכמה בתים לדוגמה, המשומרים במתחם המוזיאון הלאומי. בתוך מאה שנה בנתה קטר מחדש את דוחה בירתה, שבה מתגוררים כיום כמחצית מתושבי האמירות. ואכן, בנייניה של דוחה חדשים ומבריקים, והתשתית יעילה ונוחה. את העיר מקיפים כבישי טבעת, ובנסיעה בהם אפשר לראות את סגנונות הבנייה הפרטית המגוונים של דוחה:
מימין קוטג' שווייצרי אדום גג, משמאל מיני פרבר אמריקאי, פה גיבוב מזרחי, שם באוהאוס ועוד ועוד. המכוניות חדישות כולן, וכל פירמות היוקרה מיוצגות כאן, מטויוטה וניסן ועד בנטלי ומרצדס. קניונים יוקרתיים אחדים מצויים בבירה, כמו גם מסעדות פאר עצומות בגודלן, שבהן מוגשים מאכלים ערביים, מטעמים ממטבחים אתניים שונים ולא מעט פירות ים, בעיקר חסילונים הנשלים מהמפרץ, שגודלם כגודל סיגר קובני וטעמם נהדר. השינויים שהביא עימו הנפט היו משמעותיים ובלתי הפיכים: בתוך עשורים ספורים הפכה החברה הקטרית לחברה מודרנית ועשירה מאוד. התמורות חלו בתוך זמן קצר וללא שלבי ביניים, והתוצאות מורכבות. רמת החיים של תושבי המקום זינקה פלאים, אך בצד המודרניזציה, לא ויתרו הקטרים על אורח החיים המסורתי, תוך שהם מנסים לנווט בעדינות בין זהותם השבטית לזהות הלאומית. אחת הדרכים לשמירת הזהות הלאומית היא הימנעות ממתן אזרחות לזרים, והשארת המשאבים המופלגים של האמירות בידי המשפחות הוותיקות. דרך אחרת היא קיום המסורת השבטית, חקר הפולקלור ושימור מסורות שבעל פה לפני שייעלמו מן העולם. אבל המסורת מתעתעת לעיתים. בשנת 1996, הגיע שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, לביקור רשמי בקטר. לפני פגישתו עם האמיר, יעצו לו מלוויו כיצד לנהוג במפגש. שב עם רגליים צמודות, אמרו לו, ואל תניח רגל על רגל, בייחוד לא כשכף הרגל פונה לעבר המארח. זה נחשב לפגיעה בכבוד. אל תשכח מר פרס, אמרו לו היועצים, הכבוד מאוד חשוב כאן. פרס שינן את המסר, ונכנס מלא כוונות טובות לפגישה עם האמיר. זה קיבל אותו בחיוך, התיישב מולו והניח רגל על רגל, כשכף רגלו פונה לעבר פרס המשתאה. הנציגות המסחרית הישראלית נפתחה בקטר בשנת 1996, שלוש שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו. כיום היא יושבת בווילה מרשימה באחת משכונותיה הדשנות של דוחה. יחסם של הקטרים זהיר, כאילו לא החליטו עדיין כיצד לבלוע את הנוכחות הישראלית. אף אחד לא עובד כאן? זה לא סממן יחיד לחיי הפאר הראוותניים. כל היום, חוץ מאשר בשעות הסייסטה, אפשר לראות בדוחה חבורות של צעירים הכרוכים יחד במכוניות
יוקרה, מבלים במסעדות ובבתי קפה, מבקרים במועדון הגולף או משוטטים להנאתם הלוך ושוב ברחובות. ללבוש המסורתי – הגלבייה, הכפייה וסנדלי העור הפשוטים – הצטרפו שעון זהב, רצוי רולקס, ומכשיר טלפון נייד, רצוי זעיר. השגשוג הכלכלי הביא לכך שרוב הקטרים, בייחוד אלה המקורבים למשפחת המלוכה, וודאי אלה המשתייכים אליה, אינם צריכים לעבוד לפרנסתם. אזרח קטרי מרוויח יותר מפי עשרה מאשר עובד זר בקטר, ו־95 אחוז מהאזרחים מרוויחים את משכורות העתק שלהם מהסקטור הציבורי. "מעמד פועלים קטרי", אם כן, הוא צירוף מלים בלתי אפשרי. בממלכה אין מיסים, ושירותי החינוך והבריאות ניתנים חינם. "אומרים שלכל קטרי יש שבע וילות מפוארות", מתאר לי בחור מצרי שעובד בקטר. "כל אחת לצורך אחר. בעיקרית חיה המשפחה, באחרת הם מנהלים חיי רווקים, בשלישית הם מחזיקים מאהבת אירופאית. ועם זאת, מול הווילה הראשית אפשר עדיין לראות את המג'לס, אוהל או ביתן מקורה, שבו מארח הגבר את חבריו לפי המסורת המדברית". בזבזנותם של הקטרים גובלת לעיתים בחוסר אחריות. מסופר שלפני שנים אחדות בנו תושבים רבים בתי פאר מופלאים ברחבי דוחה, ולקחו לשם כך הלוואות בסך מאות אלפי דולרים מהבנקים המקומיים. ההלוואות הללו מעולם לא הוחזרו. האמיר א־ת'אני נזעק לנוכח בזבזנותם של נתיניו, העביר לבנקים סכום עתק (כמיליארד דולר, מעריכים גורמים שונים), פרע את כל הלוואות נתיניו וכך מנע את התמוטטות הבנקים. משפחת א־ת'אני היא אחת מהשושלות השולטות הגדולות במפרץ הפרסי. מספר בניה מגיע לכ־20 אלף. להבדיל ממדינות אחרות במפרץ, לא התגבש בקטר מנגנון מוסכם לבחירת השליט. לפיכך, על האמיר לרצות כל העת, ועדיף בממון, את נתיניו. עם זאת, ואולי בגלל, שליטי בית א־ת'אני נהנים מתמיכה רחבה בעם. שדה הגז הגדול בעולם
פועלים מאסיה הסתודדה ליד חלון הראווה, מגניבה בביישנות מבטים בנשים המתוחכמות מהארצות הקרות. כאן, הרחק מהחווילות של המולטי מיליונרים, באיזור שבו מתגוררים פועליה האסיאנים של האמירות, הרחובות צרים והחנויות צבעוניות. השווקים כאן זולים יותר: שוק הפירות הססגוני ושוק הבשר המדיף ריחות עזים, שוק הגמלים ושוק הבזים, אשר אינו אלא חנות קטנה שבה ניצב בז עצוב אחד, ממתין לקונה שישחרר אותו למעופו. הסיכויים לכך דלים, כמובן, שכן הבזים משמשים לציד. שוק הדגים הצבעוני פתוח בבוקר, ומתנהלת בו מכירה פומבית ערה של דגים שנמשו בלילה הקודם ממי המפרץ בסירות דאו עשויות עץ. אנקדוטת דייגים מספרת שבקטר יש שלושה סוגים של רשתות דיג: בראשונה יש חורים גדולים, בשנייה חורים קטנים ובשלישית חורים גדולים וקטנים. שמה של השלישית, בהדרת הכבוד המעורבת בחשדנות שבה נתפס שירות הביטחון הישראלי בארצות ערב, הוא "שבכ איסראילי" (שבכ בערבית – "רשת").
הנפט בעוד כשני עשורים) והזהב השחור, שהזרים מיליארדים רבים של דולרים לנסיכויות, עתיד להיגמר בתוך עשורים ספורים. זו הסיבה שכל האמירויות תרות אחר מקורות הכנסה עתידיים. קטר מתמקדת כיום בתגלית החדשה: גז טבעי. ב־1991 חגגה האמירות 20 שנה לעצמאותה בהשלמת השלב הראשון של שדה הגז הצפוני, בעלות של 3.1 מיליארד דולר. מעריכים כי בשדה הגז הטבעי, 6,000 קילומטר רבוע ליד חופה הצפון מזרחי של קטר, טמונים 4.6 מיליון מטר מעוקב של גז, חמישה אחוזים מכמותו בעולם. אבל בינתיים עוד יש נפט, והמפגש עם בארות הנפט עצומות הממדים, שמעליהן מתנוססות ארובות יורקות אש, הוא חוויה מדהימה. דיונות הענק הצהובות שברקע והשמש הקופחת שמעל יוצרות חוויה של תנור אפייה. בחודשי הקיץ מגיע החום ל־50 מעלות צלזיוס, ואליו מצטרפת לחות גבוהה בשל הקרבה למי המפרץ הפרסי. לא פלא שהמזגנים פופולריים כל כך בקטר, ובתים רבים, לא כל שכן בנייני ציבור, תרבות ופנאי, ממוזגים להפליא. לא מפתיע לגלות גם כי תושבי קטר האמידים יותר אינם מסתפקים בחסדי המזגן. אלה נמלטים מאימת החמסין לבתי הנופש שלהם באירופה ובארצות הברית, מותירים מאחוריהם את הזרים המשועממים ואת התיירים המיוזעים. תודת המחבר לד"ר עוזי רבי מאוניברסיטת תל אביב ולאנשי הנציגות המסחרית הישראלית בדוחה על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה. |
