קורס נהיגת מרוצים – בתורכיה

תורכיה היא מעצמת ספורט מוטורי. על פי ההערכות, תעשיית התיירות התורכית, שנמצאת לאחרונה בשפל, קיבלה השנה זריקת עידוד של מאה מיליון דולר בזכות התיירות המוטורית. זו השנה השנייה שאיסטנבול משתתפת בסבב הפורמולה 1 היוקרתי, שמשתתפות בו 19 ערים.

הצ'רטר שלנו נחת כ-350 קילומטר מדרום-מזרח לאיסטנבול, באיזמיר (Izmir), עיר נמל אפורה מעט, אבל מבחינתנו מעניינת לא פחות. אם באיסטנבול היינו יכולים רק לצפות מרחוק בכוכבים המוטוריים החולפים על פנינו ומעיפים את בלוריותינו במהירות של 300 קילומטרים בשעה, כאן באיזמיר היינו אנו הכוכבים.

במשך יומיים מפרכים שרפנו את פינרבאסי (Pinarbasi), המסלול האיזמירי המקומי, שאורכו – 2,186 מטרים – הוא כמחצית אורכו של אחיו הצעיר, הגדול והמתוקשר שבאיסטנבול. פינרבאסי, שהוקם בשנת 1997, הוא המסלול הפעיל ביותר בתורכיה, והוא מארח מרוצי אופנועים, מרוצי פורמולה 3, ובעיקר מרוצי "קאפ", שהם מרוצים של מכוניות רגילות שעברו שיפורים והתאמות טכניות לצורך השתתפות במרוץ מקצועי. תשע מכוניות פיאט קאפ כאלה היו מכונות הברזל המסכנות שנאנקו תחת עולנו במשך אותם היומיים הארוכים ומלאי הייסורים שהעברנו אותן – 18 חולי הגה שבחרו להשתתף בקורס נהגי מרוצים מקצועי בהדרכת ראם סמואל, אייקון מוטוריקה ישראלי שזכה פעמיים בתחרות הראלי של צרפת.

אסור בישראל
ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה נהיגה ספורטיבית היא עבֵרה פלילית (חוק שמתיר פעילות מוטורית ספורטיבית עבר כבר בקריאה שלישית בכנסת, אך הוא תקוע כמעט שנה במשרדי הכנסת ומיטלטל בין ועדות שונות ומשונות). גם אם מישהו יבנה כאן את מסלול המרוצים המשוכלל ביותר העולם, יביא את המכוניות הבטוחות ביותר ויטיס במיוחד את מיטב נהגי תבל, תאסור המשטרה את קיום התחרות בתואנה ש"האירוע מסכן את המשתתפים בו ואת הקהל". מהסיבה הזאת בדיוק נאלצת חברת מסלולים שהקים סמואל להוציא קבוצות נהגים ישראלים לחופשות מוטוריות במערב אירופה, ולאחרונה גם לתורכיה.

ניר מי פז, 29, חברי לקבוצה, הוא דוגמה לספורטאי ישראלי מסורס. הוא חובב נהיגה מושבע שאינו יכול להגשים את רצונותיו ואת כישרונו בארץ. "זה הקורס המקצועי השני שלי. הייתי כבר בקורס נהיגה בצרפת, וזה ההמשך הטבעי. הבעיה היא שכשאני חוזר לארץ אין לי איפה להתאמן ולשפר את היכולות". מי פז הוא בדיוק כמו שנהג מרוצים צריך להיות: קטן, צנום ותזזיתי. הוא לא סתם מדבר – יש לו קבלות. בקורס הזה הוא קטף את המקום הראשון לאחר שהקיף את המסלול בזמן ההקפה המהיר ביותר, רק שניות אחדות יותר מזמן השיא של האלוף התורכי.

בנהיגה, כמו בכל ספורט, אין קיצורי דרך. מי שמתאמן, מצליח. אבל מתברר שגם אנשים רגילים, כמוני, יכולים לשפר פלאים את יכולותיהם במהלך קורס אחד של יומיים. בחציו של היום הראשון לומדים תיאוריה של נהיגת מרוצים, שמכונה בלשון מקצועית "נהיגה התקפית", להבדיל מנהיגת היומיום שמכונה "נהיגה הגנתית". כמו כן לומדים על סימני הדרך השונים (סימני ה"מרשל" – מגוון הדגלים שבאמצעותם מתקשרים פקחי המסלול עם הנהגים) ומכירים את המסלול באופן אישי, כולל הליכה מודרכת לאורכו. בחציו השני של היום הראשון מכירים את מכוניות המרוץ ומתרגלים העברת הילוכים וטקטיקת נהיגה בסיבוב, שהיא המפתח לכל נהיגת מרוצים מקצוענית. ביום השני מעבירים הילוך ומתרגלים הקפות מסלול במהירויות הולכות וגוברות, שהן המתאבן לדבר האמיתי: מרוץ נגד השעון ונגד מכוניות אחרות.

פינרבאסי, שהוקם בשנת 1997, הוא המסלול הפעיל ביותר בתורכיה, והוא מארח מרוצי אופנועים, מרוצי פורמולה 3, ובעיקר מרוצי "קאפ", שהם מרוצים של מכוניות רגילות שעברו שיפורים והתאמות טכניות לצורך השתתפות במרוץ מקצועי | צילום: יובל הרגיל

לפגוש את עצמך בקצה
כנהג מרוצים מתחיל (כן, קיבלתי תעודה), אני יכול להעיד בגוף ראשון: נהיגת מרוץ היא אחת הפעילויות הפיזיות האינטנסיביות ביותר שעשיתי מימי. במהלך הדקות המעטות שנדרשו ממני כדי להקיף את המסלול חמש פעמים נדרשתי לריכוז מרבי, ליכולות קואורדינטיביות עילאיות ולשמירה על קצב נשימה ודופק סדירים – משימה כלל לא פשוטה עקב כמות האדרנלין שמשתחרר למחזור הדם. על כל התכונות הללו עלי לשמור בעודי דחוק בכלוב ברזל בטיחותי והטמפרטורה סביבי מגיעה לכשישים מעלות (לא, במכוניות מרוץ אין מיזוג אוויר). זו הסיבה שבסוף כל מקצה רצים הנהגים למתקן המים ומחזירים לגוף את כל הליטרים האבודים.

יש משהו שגובל במזוכיזם בלעבור בקורס נהיגה מהסוג הזה בקיץ תורכי לח ולוהט. עם זאת יש משהו מזכך בהגעה הזאת אל הקצה – משחק קצוות הדדי שבו קצה גבול היכולת של האדם משיק לקצה גבול היכולת של המכונה. הזיכוך הזה ממכר, וההתמכרות היא שמביאה אנשים לחצות יבשות וימים רק בשביל לטעום עוד כמה שעות מסלול ולהריח עוד כמה צמיגים שרופים.

הכותב היה אורח של חברת" מסלולים"

ראו גם וידאו על קורס נהיגת מרוצים

הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון אוקטובר 2006 של מגזין "מסע אחר" המודפס

לקראת סוף אוגוסט 2006 הגיעה קבוצת תיירים ישראלים לתורכיה. לא עניין אותם הטופקאפי, לא המסגד הכחול וגם לא אחד מהדילים של "הכל כלול". לתיירים שאני מדבר עליהם יש הרבה כסף, והם הגיעו כמעט בשביל דבר אחד: להריח את ריחם הממכר של הצמיגים השרופים ושל שמן המנוע הלוהט.