"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר נחתתי לראשונה בפיונגיאנג (Pyongyang), בירת קוריאה הצפונית. ססמה ענקית הכתובה בקוריאנית, באותיות לבנות על רקע אדום. גם אני מאושר. אני כולי נרגש להיות כאן, סוף כל סוף הצלחתי להניח את רגלי באחת מהמדינות המסוגרות ביותר בעולם. נדרשו לי רק תשע שנים של עבודה להשיג אשרת כניסה וארבע הזמנות דרך הצינורות הרשמיים. ארבעה ביקורים, כל אחד מהם דומה לקודמו, ועם זאת משהו כאן לעולם אינו מפסיק להדהים. לקריאה נוספת:
ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. אין פרסומות, אין תנועת כלי רכב, אין אנשי מכירות, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין אסיה כפי שאנו מכירים אותה. המדינה קיימת בתוך ריק, מנותקת משאר העולם ומשרה אווירה של טירה נצורה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא מעיר הבירה נוהרים בדממה הולכי רגל לבושי מדים. חיילים חמושים בציוד רובוקופ מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד האימפריאליזם המאיים. האן, המדריך הרשמי שלי, מוכן ומזומן ללוות אותי לכל מקום שאבקר בו. בכל פעם שאני מגיע לפה, אנחנו שמחים מאוד לראות זה את זה. האן משוכנע באהבתי הבלתי מסויגת למשטר, ואני שמח להזין את עיני בתעמולה מבעד לעדשת מצלמתי. הוא מגיש לי את אותה התוכנית עם אותו לוח הזמנים שהגיש לי בביקורי הקודם. תוכנית הנסיעה היא תמיד אותו הדבר. בביקורי השני שם הסבתי את תשומת לבו לכך במבוכה. "כן, זה נכון", הוא אמר, מופתע במקצת מהערתי, "אבל רק לעתים נדירות אנשים באים לכאן שנית!"
הביקורים היומיים מתועדים בכל שעה. כל משלחת זרה המגיעה לגן עדן עלי אדמות זה מקבלת את אותו היחס, ואני, אפילו שבאתי לבדי, נחשב משלחת זרה המונה אדם אחד. תוכנית הביקור שלי כה עמוסה עד שאי אפשר לחרוג ממנה. בלית בררה אני נאלץ להיצמד לתוכנית נסיעה נוקשה אך נוצצת זו: מקום היוולדו של קים איל סונג, קשת הניצחון, מוזיאון הידידות הבינלאומית, החנות מספר אחת, המגדל המייצג את אידיאולוגיית השלטון, ארמון הילדים. עיר הבירה היא גרסה קומוניסטית ענקית של הוליווד. אין עוצמה בלי במה. אטרקציות דומות מפיקות רגשות דומים. באוטובוס החוצה את העיר חולפות לנגד עיני תמונות. בפנים או בחוץ, הכל נראה מלאכותי בעיני.  ילדי בית ספר מנופפים לשלום לתיירים בפיונגיאנג | צילום: christiantimeless / Shutterstock.com אליס בארץ הפלאותבמהלך הסיור אני מבין שמה שמעניין אותי בעצם זה לא לחשוף את התשתית האיומה של ההפקה הטוטליטרית הזאת אלא להציג את המדינה כפי שהיא רוצה להיראות. החלטתי לצלם את האושר המלאכותי בטקסים שהוזמנתי אליהם, את עיצובי הפנים הזוהרים, את הפנים המחייכות המצוירות בכל מקום. כמו אליס בארץ הפלאות, בסופו של דבר אני מוצא את עצמי בצדה השני של המראה. אני הופך דמיון למציאות – אלא אם ההפך הוא נכון, והמציאות היא זו שהפכה לדמיון.
כל זה ממלא אותי שמחה בלתי צפויה – העונג שמאחורי גילוי עולם פשוט, נקי ומושלם. העוצמה הגדולה של היקום החזותי של קוריאה הצפונית טמונה באחידות, בהומוגניות ובהישנות שבו. החל בססמאות כגון "אני אוהב את החבר קים ז'ונג איל, האיש החזק ביותר בעולם" או "חשוב, דבר ופעל כמו קים איל סונג וקים ז'ונג איל, מנהיגינו היקרים והאהובים" וכלה בדיוקנים הרשמיים המעטרים כל דירה, כל בניין ממלכתי וכל חדר אוכל, שכל אחד מהם אכן נראה אמיתי מאוד. לראות ולהיראות, זו המטרה שבתליית צמד הדיוקנים, התופסים מקום של כבוד בכל בית, כמו אח גדול ודומם. לכן גם אמורים בני העם לענוד על דש בגדם סיכה עם דמויות מנהיגיהם. איש אינו יכול להימלט ממפגן העוצמה. אפילו במותו, "קים איל סונג עדיין חי במחיצתנו". קים איל סונג מצוי בכל מקום. הוא האלוהים. בנו קים ז'ונג איל הוא המשיח, ופיונגיאנג היא גן עדן עלי אדמות השייך לו. הוא היה לדמות פוליטית קדושה: "החבר קים הוא לא רק המגן הפוליטי של העם הקוריאני, אלא הוא גם מושיעו הפיזי. אהבתו מרפאה חולים". נוכחותו ועוצמתו הבלתי מוגבלות של קים איל סונג בולטות בכרזות ובדגלונים, בספרים ובעיתונים, בטלוויזיה וברדיו. שתי דמויות האב האלה, קים איל סונג וקים ז'ונג איל, מופיעות לעתים קרובות זו בצד זו. הם מוצגים כבני אותו הגיל, כמו ניצבים מעל לזמן וניתנים להחלפה זה בזה, כמתמזגים לסמל נשגב אחד ויחיד. בעודי ניצב מול דמותם אני תוהה אם אני הוא זה שמתבונן בהם או שהם אלה שמביטים בי.
אב טיפוס של גן עדןבאוטובוס האן מתאר באוזני בלא לאות כל בניין ובניין. קודם כל מוזיאון הקמת המפלגה, לאחר מכן פסל הארד של צ'ולימה, סוס בעל כנפיים "המסמל את מהירות הבזק של הבנייה הסוציאליסטית והרוח המהפכנית של קוריאה", אחר כך מוזיאון המלחמה, "הידוע גם בשם מוזיאון ניצחון מלחמת שחרור המולדת", המציג תערוכה של מעשי הגבורה הבלתי נשכחים של החבר קים איל סונג, "המנהיג הדגול, שלמען מולדתו ועמו בלם את פלישת כוחות הברית האימפריאליסטיים…". להאן תמיד יש תשובה מוכנה לשאלותי. כאשר אנו מגיעים לעיר הבירה של הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה, האן מתרגם לי עוד כרזה: "זהו גן עדן". למען האמת, השם פיונגיאנג פירושו "מקום נעים" בקוריאנית. חנויות ותחנות רכבת תחתית זוכות אף הן לשם "גן עדן". מבחינת המשטר, העיר הזאת היא אב־טיפוס מושלם של גן עדן של אידיאולוגיה. מה שנותר זה לשכפל אותו ולהזריק אותו ברחבי המדינה כולה. על "החברים האיכרים" מוטלת החובה לעבוד קשה כדי להשתיל את האידיאולוגיה בכל קהילה וקהילה. תושבי עיר הבירה, מצדם, אמורים לתמוך באיכרים בהתמודדות עם "קשיים" כגון רעב ושיטפונות.
הרחובות נקיים. האוכלוסייה ממושמעת ביותר. ילדים בתלבושת צועדים "באופן טבעי" בטור ועולים במדרגות אוטובוס בית הספר. בתעמולה הזאת האנשים הם הצופים והשחקנים כאחד. הם מתבוננים ומשחקים, אך רק המנהיגים בעלי העוצמה יכולים לשנות את הוראות הבימוי של העולם המלאכותי הזה. ומאחר שאנחנו בגן עדן, החגיגות מתקיימות בזו אחר זו. הקהל תמיד נוכח בהמוניו כדי להריע מוכנית. יש כל הזמן תחושות סותרות של ריקנות ומלאוּת. שדרה נטושה מתמלאת פתאום בקהל של צעירים, ואפשר לצאת במחול המהלל את המשטר: מעודדות מנופפות בדגלים אדומים, ומאתיים זוגות של מכנסיים אדומים וחולצות טריקו תואמות רוקדים ושרים בתהילתו של קים ז'ונג איל. לפתע נוטשים כולם את הכיכר באותה המהירות שבה הגיעו. כיכר העיר חוזרת למציאות, ריקה ודוממת.  פסלם העצום של מנהיגי צפון קוריאה בפיונגיאנג | צילום: LMspencer, שאטרסטוק תחושת פחד סוחפת"יחי השלום בעולם", מכריז פתאום המדריך שלי. הוא איש שמאוד נוגע ללב, ואני מרגיש שכל דבר שעלול להפר את האיזון הנפלא הזה מדאיג אותו. הוא רוצה לשכנע אותי בדבר עליונות הקומוניזם בנוסח הקוריאני. התפרצות פתאומית זו של סיסמאות אבסורדיות באמצע שיחות רגילות היא די נפוצה. אני מתרגל לזה. מלבד האן איש אינו מדבר איתי ברחוב. כשאני לבדי, איש אינו יוצר קשר; נראה כי איש אינו שם לב אלי. החיים ממשיכים כאילו איני קיים. אפילו המשטרה והחיילים אינם מסתכנים בלגשת אלי. הפחד מחלחל בכולנו. לולא תחושת הפחד הסוחפת הזאת והמודעות ההולכת וגוברת לחיצוניות המטעה, הייתי מוכן כמעט להאמין שנדרשו לי כמה נסיעות לגן עדן עלי אדמות זה כדי להיווכח שהכל אמיתי, שכל דבר שהוא מזויף יכול להיות גם אמיתי. מידע מעשי על צפון קוריאהבצפון קוריאה ניתן לטייל רק במסגרת טיול מאורגן, דרך לשכת תיירות רשמית ובליווי מלווה רשמי צפון-קוריאני. תיירים ישראלים שמעוניינים לבקר בצפון קוריאה חייבים לקבל ויזת כניסה. לחברת "תרבותו" יש זיכיון בלעדי בישראל להנפקת ויזות תייר רשמיות לצפון קוריאה והיא גם מארגנת טיולים מאורגנים לצפון קוריאה. בתמונה הפותחת: קו הרקיע של פיונגיאנג, בירת צפון קוריאה |
רוית הגיב:
כתבה נשעממת שלא נוגעת באחוז ממה שקורה שם כתבה שטחית ביותר
עדי הגיב:
מעניין מאוד