נניח שהיה באפשרותי לנהל דו שיח (מרתק מן הסתם) עם גבריאל גרסייה מרקס, לפני הכל אני חייב לתאר את האנשים, המקומות וכל אותם נופים ששימשו כר וערש ללידת היצירות בנות האלמוות של הסופר הגאון. כאב שכול, ודאי הייתי מתחיל כך, בציטוט מספרו "מאה שנים של בדידות": "לא נעזוב," היא אמרה, "נישאר פה, משום שיש לנו ילד הטמון כאן!". והייתי מוסיף – כאן, על גבעה נישאה מעל המושבה שלי, טמון לו ילדי, שנפל על מזבח מולך המלחמה. למידע נוסף:
• • • "ביתו כאן קרוב", אמר לי נהג המונית, "ברובע הישן. תשאל את העוברים ושבים, הם כבר ינחו אותך". הבית של מרקס נמצא בקצה הצפוני של העיירה, לא רחוק משרידי החומה. שאלתי כמה אנשים שעמדו מאחורי עגלות הפירות והטינטו (tinto, קפה) והם כיוונו אותי כל הדרך אל גדר אדמדמה, שהגנה על בית שניצב בודד, אך נראה איתן כצוק סלע שהזמן לא נתן בו אותותיו. לא נכנסתי פנימה, חששתי להרוג את החלום. המשכתי ללכת, מנסה להכיל את שרואות עיניי. ועכשיו, ברשותכם, אחזור יום אחד לאחור בזמן. אני יורד בטרמינל האוטובוסים של קרטחנה (Cartajena), עיר בצפון קולומביה, לחוף הים הקריבי, מוצא נהג טנדר (טקסי מקומי), שמייעץ לי להגיע לרובע בוקה גרנדה (Bocagrande, פה גדול בספרדית), "יש שם אכסניות זולות". אחרי נסיעה של חצי שעה הוא עוצר את הטנדר בחריקת בלמים. אני יורד עייף ומותש באמצע הרחוב, התרמיל על גבי ושמש משוונית קופחת על ראשי. אני עובר מאכסניה זולה אחת לשנייה, עד שאישה מבוגרת עם עיניים טובות נעתרה לתחנוני והסכימה לשכן אותי בחדר ללא חלונות, אך עם מאוורר תקרה גדול, בקומת קרקע ליד הכניסה.
רובע Bocagrande נמצא על מעין חצי אי, במרחק לא רב ממרכז העיר. התארגנתי במהירות כדי להספיק לשוטט בשעות האור. יצאתי את פתח האכסניה ומוכר טינטו, שישב על שפת המדרכה, שלף כוסית פלסטיק ומזג לי קפה שחור, שטעמו לא מי יודע מה. ירדתי לשפת הים, חולף בשדרת דקלים יפהפייה, מלאה בהולכים ושבים הנהנים משעת אחר צהרים שטופת שמש. אני עוצר ליד עגלה רעועה, מאחריה עומד גבר שמן שסינרו ידע ימים טובים יותר, מבקש מיץ גויאבה, שותה ונשנק, עודפי המיץ זולגים מפי ואני מקנח אותם בשרוול חולצתי. אני ממשיך ועובר ליד דוכני דגים מסוגים שונים, סוגי נקניקיות ובשרים לא מזוהים, עופות על גחלים (Pollio alla Carbon ), שרימפסים קטנים במיונז וברוטב עגבניות חריף, שכל היושב בחופים אינו יכול לעמוד בפניו. הסתערתי על דוכני המזון ובלסתי ללא הפסקה. תמה לה הבליסה ואני צמא לכוס קפה קולומביאני ששמו יצא למרחוק. כמה התאכזבתי כאשר פגשתי מוכר טינטו צעיר שמזג לי בכוסית פלסטיק בינונית קפה שטעמו פשוט היה גרוע. כאן המקום להזכיר את מוכרי הטינטו הנמצאים כמעט בכל פינה בקולומביה, ונושאים עמם סטנד ובו כמה חורים במידות שונות לכוסות הפלסטיק. לא מעט פעמים השתרך תור של קונים ליד מוכר הטינטו, ומה שהזכיר לי מכורים לסמים העומדים בתור ל"פושר". אני חוזר לאכסנייתי הדלה להעביר את הלילה.
חגיגה בלתי נגמרת |
 |
| הטיפוס לפסגת הטוטמו, הר הגעש הזעיר | צילום: אריה רוזנברג |
בתום שכשוך של כחצי שעה מצאתי עצמי פוסע מעדנות, כל גופי משוח ברצועות בוץ, לאגם מים חיים כדי לשטוף מגופי את השאריות. סירבתי בנימוס לנשים מקומיות, שעמדו במי האגם והציעו לשטוף אותי ולהוריד ממני את הבוץ. כל תנועה באגם גרמה לכתמי בוץ שחור לעלות מעלה על פני המים. לאחר לבטים, הורדתי את בגד הים כדי להיטיב להתנקות ונותרתי עירום כביום היוולדי, מבלי לחשבן לאיש מעשרות הרוחצים באגם. קוריוז קטן – יום לאחר שחזרתי ארצה גזזתי את ציפורני רגלי, ושאריות של בוץ שחור נמצאו דבוקות לציפורניים.
הערב יורד, חום היום פג לאטו, וגם קריאות הרוכלים בשווקים יורדות בעוצמתן באוקטבה או שתיים. אני מוצא עצמי שוב מהלך בקרבת החוף והנמל. הים חשוך, אוירה מסתורית של שודדי ים נמסכה בחלל האוויר. חיפשתי בעיני את הדגל עם הגולגולת על תרניי הספינות שהמתינו לתורן להעמיס תוצרת חקלאית – בננות, פפאיה, מנגו, אורז וגויאבות. החומות המוארות שנגלו לעיניי היוו תפאורה מסתורית, שהתאימה למצב רוחי המשולהב.
 |
| משתכשכים בבוץ השחור. בחזרה לרחם | צילום: אריה רוזנברג |
נטשתי את ההמולה ושמתי פעמיי דרך השער המזרחי של העיר פנימה, אל כיכר השעון. דרכי חלפה בסמטאות, ריח דבש מעשרות שיחי "מלכת הלילה" בישם את האוויר, קירות במגוון צבעי הקשת קידמו את פניי, מרפסות מעוטרות, חלונות שהזכירו לי את צפת הגלילית. נשימתי נעתקה למראה היופי של העיר הפלאית!
עשר בלילה, אני צועד ברחובות הומים מאדם, מוזיקה סוערת, מעגלים של רקדנים רוקדים בטירוף עד אובדן חושים, ואני מצטרף מדי פעם לרוקדים. קרטחנה בטוחה ורגועה גם בשעות הלילה. סופו של לילה מוצא אותנו (אותי ואת ידידי יובל) מעט עליזים ושתויים, חוזרים לאכסניה המזוהמת שלנו.
 |
| רוקדים בעיר העתיקה. סערת חושים | צילום: אריה רוזנברג |
חדש מול ישן
התעוררתי לבוקר חם והביל, כעשרות בקרים לפניו. הלום שינה של נים לא נים ירדתי לרחוב, ורק אחרי שמזג לי מוכר הטינטו משקה העשוי מלימון מקומי, שהשיב את רוחי, יצאתי שוב לעיר. בכיכר הגדולה (Plaza Boliver) ליווה אותי בכל שהלכתי פסלו של סימון בוליבר, רכוב על סוסו "יונה לבנה", שעבר עמו את מלחמות העצמאות הדרום אמריקאיות. בוליבר הוא האיש ששחרר את דרום אמריקה, החולם שראה את היבשת הלטינית מאוחדת תחת דגל אחד ושפה אחת, ספרדית.
אחרי ההתלהבות מקרטחנה של המאות ה-17 וה-18, בהן עוצבה העיר המרתקת הזו, אני חוזר לקרטחנה המודרנית, שקו החוף שלה יותר ממזכיר במגדליו ובבתי המידות שלו את קו הרקיע של מנהטן, וברור לי כי אני מעדיף את המסתוריות המרתקת של העיר העתיקה.
 |
| חומות העיר משקיפות על הים הקריבי | צילום: Igvir Ramirez, flickr |
ומחשבה לסיום: מאחר שהזיכרון הוא אחד הכלים החשובים בהם ניחנתי בבואי לתאר ולספר קורותיי בעבר ובהווה (על העתיד – בהמשך), אחד הפחדים הגדולים שלי הוא איבוד הזיכרון. לשם כך אתלה שוב בגבריאל גרסייה מרקס, שמתאר בגאונות רבה בספרו "מאה שנים של בדידות" את הכפר הדמיוני מקונדו, שתושביו לוקים לפתע במחלת השכחה. בתחילה הם שוכחים את שמות החפצים והחיות ואת תפקידם, ומצמידים פתקים לכל חפץ וחיה: "כיסא – יושבים עליו"; "פרה – צריך לחלוב אותה פעם ביום". אחר כך הם שוכחים כיצד לקרוא, ומאוחר יותר – כיצד לתפקד, לאכול ולשתות. לבסוף הם שוכחים את זהותם.
למזלם הטוב של תושבי מקונדו, מחלת השכחה שלהם חולפת כעבור זמן באותה פתאומיות שבה החלה. ואני, אני מקווה לא להיכנס לעולם לתוואי של בעיית זיכרון… וכמובטח, כמה מילים על העתיד – כל שאני יכול זה לגייס לטובתי את הדמיון ועולם הפנטזיות האופף אותי דרך קבע בבואי לנסות ולתאר העתיד.
תם לו הביקור בקרטחנה, בית הגידול של גבריאל גרסייה מרקס. מחר עם שחר אעלה על "אווירון דוד", כפי שאומרים הגששים, ואמריא לפנמה.