טיול בקובה הוא כמו חזרה לשנות החמישים. שנת הייצור של המכוניות נעצרה ב–1959, ההיצע בחנויות דל, אנשים מתלבשים בפשטות, יש הפסקות חשמל מרובות, בבתים אין טלפונים ולא מכונות כביסה, ומחשבים אישיים הם מצרך נדיר ביותר. בגרסה המקומית לצימרים, חדרי אירוח הנקראים קאסה פרטיקולר (Casa Particular), הרהיטים ישנים ושחוקים, המאווררים עתיקים וחורקים, ובכל שולטת אווירת צנע בסגנון דב יוסף. אם ברצונך לכבוש את לבה של נערה מקומית, הבא לה שמפו או סבון מהארץ. גם אוכל הרחוב בקובה עלוב למדי: פנקייקים דקיקים שוחים בשמן או גושי בשר חזיר שידעו ימים יפים יותר, מוגשים בתוך פרוסות לחם עבשות. וגם המסעדות לא משהו. בהוואנה אמנם אפשר למצוא מסעדות פאר, אבל בערי המחוז יש בעיקר מסעדות ממשלתיות המגישות עוף צלוי ולא מתובל, תפוחי אדמה תפלים וכמה רצועות מלפפונים עייפות. המחירים זולים בהתאם. בחדרי האירוח, הנמצאים בפיקוח ממשלתי הדוק ואשר הזכות להפעילם ניתנת באישור מיוחד, תגלו מארחים לבביים ומסבירי פנים, אבל המזון שהם מגישים לתיירים הוא זה שהם עצמם אוכלים: שעועית שחורה, בננות ירוקות מטוגנות ואורז. בשר או עוף הם לא חלק מהתפריט. לדווש בין שדות טבק וקפה העמק טובל בשדות טבק, קפה וחיטה המעובדים בשיטות מסורתיות שלא השתנו במשך עשרות שנים. מאז שנות השבעים המקום נחשב לשמורה לאומית, ולפני כשמונה שנים הכריז עליו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בשל נופיו והמסורות המקומיות המתקיימות בו. מערת האינדיאני (Cueva del Indio) היא מערת נטיפים ששימשה בעבר למגורי אינדיאנים, תושביה המקוריים של קובה, והיא נחשפה בשנת 1920. לאחר הליכה של כחצי קילומטר בתוך המערה הלחה והאפלה, מגיעים לנהר תת קרקעי, שעליו אפשר לשוט עד לנקודת היציאה. אנחנו שכרנו אופניים בוויניאלס ונסענו אל המערה בכבישי ההרים המתפתלים. למי שלא מרבה לרכוב, זו חוויה מפרכת: העליות והירידות תלולות, האוויר חם ולח, שרירי הרגליים עומדים להתפוצץ, והנשימה ניחרת. ועם זאת הנוף נפלא – שדות ירוקים נפרשים בעמק, וההרים הגבוהים סוגרים על הרוכב ממעל. אבל הצ'ופר האמיתי התגלה בדרך חזרה לוויניאלס, שהיתה ברובה עלייה. בכניסה לעיר עמד דוכן של גלידת וניל, מהסוג הפשוט שהיו מוכרים בארץ בשנות החמישים. קנינו גביע ענקי וליקקנו את תוכנו המתוק והנהדר בתאווה גדולה. תענוג גדול בכמה סנטים בודדים. |