מכוניות עתיקות, קובה

ברמזור בשכונת ודאדו (Vedado) בהוואנה עצרו יחד סוס ועגלה, ביסי־טקסי (טקסי אופניים), אופנוע גרמני עם סירה, לאדה רוסית, שברולט אמריקאית ענתיקה, דייהו של תיירים ו"אוטובוס גמל" – קרון נוסעים המורכב על גבי משאית ויכול להסיע 350 איש. במשך רגע אחד יכולתי לסקור את ההתפתחות המוטורית הקובנית, כמו באיורים המתארים את התפתחות ההומו ספיינס.
לא היה טעם להתלבט יותר מדי באיזה מכלי הרכב כדאי לי לנסוע. כמו במשל הצב והארנבת, ידעתי שעם כולם אגיע פחות או יותר באותו הזמן ליעדי, הוואנה וייחה (Havana Vieja), מהלך כמה קילומטרים משם. השברולט, כמו תמיד בקובה, עלולה להיתקע, הלאדה לשפוך לאגר, האוטובוס על אחת כמה וכמה, הצמיגים של האופנוע יתפנצ'רו. לדייהו שכור לתיירים לא היה לי תקציב, ולנסוע בטקסי ממוזג כמו יומה (כינוי לתייר) טיפוסי ולצפות בהמונים המתבשלים מחום לא אהבתי. העדפתי לנסוע כמו שנוסעים הקובנים. כך שבדרך כלל תפסתי טרמפ עם סוס ועגלה או עם ריקשה, או צעדתי ברגל.
לעתים נסיעה מיעד אחד למשנהו הינה שילוב מוטורי של כל סוגי כלי התחבורה הקובנית. כשהטקסי היה נתקע, וזה קרה לא פעם, המשכתי עד לצומת הבא עם סוס ועגלה, לאחר מכן עם משאית, ולחוף הים הגעתי עם שור ועגלה. בקובה ממילא איש אינו ממהר, וגם אני לא מיהרתי לשום מקום. כך גם נוסעים הקובנים, באוטובוסים שנתקעים, במשאיות צפופות שנוסעיהן נראים כמו עדר כבשים שרוקד סלסה, נתונים ללוחות זמנים קפריזיים שאין כמותם בעולם. האוטובוס לא עצר בתחנה, נגמר הדלק בתחנות הדלק, עוד עצרת מחאה שיזם פידל קסטרו חסמה את התנועה, וכך הלאה. נסיעה קצרה של חצי שעה עלולה להתארך למסע מתיש שיימשך שעות; בנסיעות ארוכות צריכים הנוסעים להתפלל לאלגווה (ראו "מסע אחר" 112), הקדוש השומר על הדרכים, שיצליחו להגיע.

סוכר תמורת אופניים

כאשר ברית המועצות התפרקה, התמוטטה גם הכלכלה הקובנית, שקיבלה ממנה סיוע הנאמד בשלושה עד שישה מיליארד דולר בשנה. אחת התוצאות היתה השבתת התחבורה הציבורית. אולם הקובנים יודעים לשרוד ומהר מאוד מצאו תחליפים: מראש ההר הם ירדו בעגלת קוגלגרים, במישור נסעו בסוס ועגלה, בתוך העיר נסעו בביסי־טקסי, ואפילו עגלונת רתומה לתיש שימשה ככלי תחבורה לגיטימי להסעת ילדים לבית הספר.
את המצב הצילה במידת מה עסקת ברטר זריזה שביצע קסטרו עם סין: סוכר תמורת

כביש בין עירוני במזרח קובה. ברוב הכבישים יש יותר מהמורות ובורות מאספלט, והנהגים מזגזגים ביניהם כשיכורים | צילום : משה שי

שני מיליון זוגות אופניים. חלקם חולקו למקורבים, חלקם נמכרו בסכום סמלי לסטודנטים, וכל השאר נמכרו בכסף מלא לבעלי יכולת (שכרם הממוצע של הקובנים נמוך מעשרה דולרים בחודש. אופניים רוסיים או סיניים עולים כיום 10־15 דולר, אופניים מחו"ל כ־120 דולר). מיד התפתח באי מקצוע חדש: גנבי אופניים, ובמקומות מחבוא הוקמו משחטות אופניים, כמשחטות הרכב בשטחים.
בפרפראזה על "מכונית לכל פועל", מאמינים בקובה בססמה: "אופניים לכל פועל". לכל קובני רביעי או חמישי יש זוג אופניים, ודומה שבאופן יחסי מדוושים שם אף יותר מאשר בסין. הבדל בין עיר בארצות המערב לעיר בקובה מתבטא בין השאר במצב התנועה: במערב מפוקקים הרחובות והצמתים בכלי רכב, בקובה ברוכבי אופניים.
כולם רוכבים על אופניים: פועלים ובטלנים, נשים וגברים, מהפכנים ואנטי מהפכנים, זקנים וצעירים, זונות וסרסורים, שוטרים שרודפים באופניים אחרי גנבים, שנעזרים אף הם באופניים כדי לחטוף במיומנות ארנקים ומצלמות, זוגות מאוהבים וגם משפחות שלמות: האב מדווש, ילד אחד או שניים יושבים על מושבון עץ שהותקן על הכידון מקדימה והאם על הסרבל מאחור. כמו להקה קרקסית נודדת המתאמנת בשיווי משקל.

בנוסף לאופנוע, המוטו טקסי, הפכו גם האופניים, הביסי־טקסי, לכלי הסעה ציבורי. התקינו להם שני גלגלים ושני מושבים מאחור, חופה ואצל חלק מהם אף מערכת סטריאופונית והרי לכם מונית שירות לכל דבר. הנהג מדווש בעליות כמו קנטאור מודרני, שחציו אדם וחציו סוס ועגלה. "איתכם לפחות לא נתקעים כמו עם טקסי או רכב שכור", הייתי מתבדח עם נהגי הריקשה, עד שיום אחד הגלגל התפנצ'ר, רזרבי לא היה כמובן, ונאלצנו לצעוד, הביסיקלטרו ואני, קילומטרים אחדים בלילה בכביש חשוך לחלוטין, שבו לא חלף שום כלי רכב, עד למרכז העיר. בדרך החל לרדת מבול אופייני, וכשהגענו, רטובים עד לשד עצמותינו, לא שכח הביסיקלטרו לדרוש ממני את התשלום.

יותר בורות מאספלט

אופניים יש כמעט לכולם, אבל רק מעטים יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי. או שהוא כה מיושן שקיבלו אותו בירושה, או שבן משפחה או מאהב זר סייע להם לרכשו מקובני אחר. כלי הרכב של הקובנים – רובם מכוניות אמריקאיות שהחדישה שבהן היא מודל 1959, או טרנטעס רוסיות כמו לאדה ומוסקוביץ' – נתקעים כמעט בכל פינה, ושומה על הנהגים להיות מכונאים חובבים, אחרת חבל שייצאו לדרך. בקובה נתקעים בגלל שלוש סיבות: הרכב, הנהג והכביש.
בכל מדינה אחרת כלי רכב כאלה היו כבר מזמן מורדים מהכביש, אבל בקובה הם ימשיכו לנוע גם כשימלאו למנוע שלהם מאה, כי יש מי שדואג לשמור אותם ראויים לנסיעה ביצירתיות: המנוע מחוזק בחוטים, מכל הדלק מאולתר, והצינורית המוליכה אל הקרבורטור שימשה במקור כצינורית שתן. לא מעט ענתיקות נראות יותר כמו שיבוט מאשר כמו מכונית: השלדה מתוצרת שברולט, המנוע מתוצרת פיאט, הפנסים מתוצרת קדילק, הידיות מתוצרת ביואיק, המושבים מתוצרת דודג', וכך הלאה.
מצבו הסופני של כלי הרכב יכול להתחרות רק במצבו הגרוע של הכביש. ה"אוטופיסטה נסיונל", האוטוסטרדה הלאומית, היא היחידה בקובה שנראית כמו כביש בסטנדרט בינלאומי סביר, אולם הרוסים הפסיקו לסלול אותה באמצע השום מקום, סמוך לסנטה קלרה (Santa Clara). בכבישים אחרים יש יותר מהמורות ובורות מאספלט. שאלה של זמן בלבד מתי הגלגל יתפנצ'ר. כשהם מנסים לעקוף את הבורות, מזגזגים הנהגים תוך כדי נסיעה ומי שיביט בהם מן הצד יחשוב שהם שיכורים.
התנועה בכבישים הבין עירוניים מאוד דלילה, בעיקר רכבים שכורים של תיירים. אין את מי לעקוף, אז הם עוקפים את הבורות. העיקר לעקוף משהו. באוטופיסטה, שבה יש שניים־שלושה מסלולים בכל צד, נוסעים תמיד בנתיב השמאלי, שמעניק לנהגים את התחושה שהם במצב של עקיפה מתמדת. מי שרוצה לעקוף אותם, חייב לאגף מימין. בדרך הוא עלול לגלח רוכב אופניים בלי מחזיר אור או שור ועגלה, אבל זה פרט קטן. אם הוא יהרוג אדם, הוא יישב בכלא שלוש שנים; יהרוג פרה – יישב עשרים שנה.

טקס התבגרות של נערה במזרח קובה. המכונית היא לאדה רוסית שחלקה העליון הוסר ממנה על מנת ליצור גג פתוח נוסח "עשה זאת בעצמך" | צילום : משה שי

מתדלקים ברום

לרוכבי האופניים יתרון נוסף על פני נהגי הרכב: הם אינם זקוקים לדלק. הנהגים בקובה תלויים בחסדי הדלק הממשלתי, שניתן כמו כל דבר אחר שם – בקיצוב, וגם אז כשהוא לא מזוקק, דבר המסביר את ענני העשן הרעילים שפולטים כלי הרכב. המעט שיש, שהושג בדרך כלל בעסקאות ברטר עם מדינות אחרות כמו ונצואלה ובעבר עיראק, נשמר לתיירים, לאנשי המשטר ולכלי רכב ציבוריים. לא לנהגים הפרטיים.
חיפוש דלק הוא לעתים מסע מפרך, הכולל ביקור בכמה תחנות שהמשאבות שלהן יבשות. דלק אפשר להשיג בשוק השחור. לשם פניתי יום אחד, עם נהג הטקסי הפרטי שאיתו נתקעתי. מאכער שיכור קיבל את פנינו, עם כמה ליטרים גנובים, שהיו מהולים במים כמו שהדם של הקובנים מהול ברום. לא היה טעם לשאול מהיכן בדיוק השיגם — האם מאחד המתדלקים של התחנות, ממאגר הדלק הממשלתי, או מנהג ממשלתי שרצה לעשות השלמת הכנסה מהצד.
המעט שקנה הנהג יספיק, במקרה הטוב, רק עד לצומת הבא. "ומה תעשה אם הדלק שוב ייגמר?", שאלתי אותו. "כשחסר דלק, אני מתדלק ברום", השיב, "זה עוזר לי לשכוח שאנחנו עלולים להיתקע". מתחת למושב הוא החזיק, כמו נהגים רבים, בקבוקון רום ואפילו כוס. "אני תמיד לוקח איתי בקבוק, כדי שאם אתקע יהיה לי איך להעביר את הזמן". כדי שהדלק לא ייגמר, העביר הנהג לניוטרל. הניוטרל הוא המהלך הכי פופולרי אצל הנהגים הקובנים. מזכיר לא במעט את "בדרכים", ספרו הידוע של ג'ק קרואק,

המתאר את שנות החמישים של המאה הקודמת בארצות הברית. רק שבקובה ייסעו כך כנראה גם בשנות החמישים של המאה הבאה. הניוטרל הפך לסמל למדינה כולה: "גם המהפכה בניוטרל", אמר לי מישהו, "הדלק שלה נגמר, אבל היא ממשיכה לנסוע, וככה עד שהיא תגיע לתהום ותיפול למטה".

קרבה אינטימית במשאית חלודה

קובנים רבים לא יצאו מעולם מתחום המושב שלהם, והם כמעט ולא מכירים את האי שבו הם חיים. במקרה הטוב, ייסעו פעם בשנה לבירת הפרובינציה שלהם או פעם בחיים להוואנה. הסיבות לכך רבות: אין להם כסף לקנות כרטיס נסיעה בתחבורה הציבורית הבין עירונית ואין להם כוח לעמוד בתלאות הדרך. החלק המתיש ביותר הוא הניסיון להשיג כרטיס. לקבל כרטיס נסיעה עבור קובני זה כמו לזכות בכרטיס הגרלה בפיס. כרטיסים בקווי האוטובוסים הבין עירוניים של חברת אסטרו או ברכבת האיטית להחריד – שלא לדבר על כרטיסי הטיסות הפנימיות – יקרים מדי עבור מרבית הקובנים. בנוסף, הכרטיסים יינתנו תחילה לאנשי השלטון וליתר המקורבים לצלחת. אם אינך כזה, או אינך לפחות קרוב של מקורב, יהיה עליך להמתין זמן רב עד שיגיע תורך. הדרך היחידה לקיצור תורים היא תשלום שוחד.
מי שלא משיג כרטיסים לכלי התחבורה הציבוריים נוסע מחוץ לעיר, וגם בתוכה, במשאיות פרטיות, שבעליהן קונים אותן בדרך כלל הודות לסיוע שקיבלו מקרובים בחו"ל. כשמשאית מגיעה לתחנה, מתרחשת מהומת אלוהים. מי שלא מסתער אין לו סיכוי לטפס על סולם הברזל החלוד ולמצוא לעצמו מקום ישיבה על אחת מארבע שורות ספסלי הברזל, החלודים אף הם. מי שמוצא מקום לשבת, אחורי מכנסיו מקבלים צבע של חלודה, ומי שנאלץ להצטופף בעמידה במעברים — כפות ידיו האוחזות במוט הן המקבלות את צבע החלודה.
לשם המחשה: מחיר נסיעה הלוך ושוב במונית לתיירים מסנטיאגו לחוף סיבוני

משאית שהפכה לכלי תחבורה ציבורי. כשמשאית מגיעה לתחנה מתרחשת מהומת אלוהים. מי שלא מסתער אין לו סיכוי למצוא מקום | צילום : משה שי

(Siboney), מרחק של 15 קילומטר משם, הוא כעשרים דולר. במשאית לקובנים שילמתי רק פסו אחד (פחות מארבעה סנטים אמריקאיים) לכל צד, וכבונוס קיבלתי מקלחת רסיסי שתן מדרדק שאמו העמידה אותו להשתין כנגד הרוח. בתחילה נרתעתי מלנסוע במשאיות, בשל הצפיפות הבלתי נסבלת, במיוחד בימי הקיץ, אולם ככל שהתאקלמתי התגברתי על הרתיעה וניצלתי את הנסיעות הללו ליצור קרבה אינטימית יותר עם העם הקובני.
באחת מנסיעותי במשאית נוספו למאות הנוסעים שהצטופפו בפנים גם שלושה רוכבי אופניים. הם נאחזו בסולם הברזל שלה מבחוץ ודהרו עימה כברת דרך עד שכמעט והתרסקו על הכביש ונמחצו למוות. איש מהנוסעים לא התרגש מהמחזה, רוכבי אופניים רבים תופסים ככה טרמפ.

עם זקן ובלי משקפיים

עם נהגי המונית הפרטיים ויתר החאפרים שאינם מורשים להסיע תיירים אלא רק מקומיים הייתי נוסע רק עד ל"פונטו דה קונטרול", נקודת ביקורת המשטרה. כמה מאות מטר לפני נקודת הביקורת, היה הנהג התורן זועק: "משטרה, תקפוץ!", הייתי קופץ, חולף ביעף על פני השוטרים הנועצים מבטים משתוממים בזר הצועד ברגל בדרך לשום מקום, ונעלם מעבר לעיקול, שם המתין לי הנהג בפינה נסתרת. לנהגים יש עיני נץ והם יכולים להריח שוטרים מקילומטרים. במקרה כזה, אם הייתי נוסע במונית, היה עלי להתכופף או לכסות את פני ביומון "גראנמה", ביטאון המפלגה, שהיה מונח תמיד בצד, מוכן לכל צרה שלא תבוא, כדי שיחשבו שאני קובני. "זקן כמו לפידל הרי ממילא יש לך", צחקו הנהגים. כדי לשוות לי מראה קובני מושלם, ביקשו ממני להסיר את משקפי עד שנחלוף על פני ה"פונטו". אילו השוטרים היו תופסים אותי במונית כזו, הנהגים היו נאלצים לשלם קנס גבוה בעשרות מונים ממחיר הנסיעה ששילמתי. אם הקנס לא ישולם, יוחרם כלי הרכב. אבל דומה היה שאת הנהגים זה לא הפחיד כלל, והם המשיכו להסיע אותי. "הרעב חזק יותר מן הפחד מהקנס", כפי שהסביר לי אחד הנהגים. "בזכותך, יהיה לילדים שלי מה לאכול, לא בזכות פידל".