על גדות נהר מונדגו (Mondego) יושבת העיר קואימברה (Coimbra), שהיתה בעבר בירת פורטוגל. היא נמצאת באמצע הדרך בין ליסבון, בירת פורטוגל היום, ובין פורטו, עיר היין והכדורגל שבצפון המדינה. קואימברה ידועה בזכות האוניברסיטה העתיקה שלה שנוסדה בליסבון בשנת 1290 ועקרה לכאן בשנת 1537. האוניברסיטה ריכזה סביבה אמנים, סופרים, משוררים והוגי דעות, והם יצרו פה ריכוז אינטלקטואלי. העיר מעניינת כשלעצמה, ובשל מיקומה המרכזי היא יכולה לשמש בסיס מצוין לטיולים באזור. לקריאה נוספת: שורפים סרטים באוניברסיטה
נשים פעמינו לעבר קואימברה. אם מגיעים לעיר מדרום, כדאי לעצור לרגע בגשר סנטה קלרה (Santa Clara) ולהציץ אליה. מהגשר מגיעים לכיכר המרכזית שנקראת לרגו דה פורטז'ם (Largo da Portagem), שבה ממוקמת לשכת התיירות. מכאן נמשיך לאוניברסיטה העתיקה של העיר. 25 אלף סטודנטים תורמים לאווירה המיוחדת גם בעבר וגם היום: אגודת הסטודנטים שנוסדה ב-1887 היא העתיקה באירופה, ובמהלך ההיסטוריה היה לה חלק במאבקים נגד הממסד הפוליטי. הרוח הסטודנטיאלית הייחודית מוצאת ביטוי גם בטקסים שמתקיימים במשך שנת הלימודים, ובעיקר בטקס הססגוני קֵיְימֵה דש פיטַש (Queima das Fitas, שרפת הסרטים) שנערך בדרך כלל בחודש מאי, ובו שורפים בכל ערב סרט צבעוני אחר שמייצג את אחת הפקולטות, כך במשך שמונה ימים (כמספר הפקולטות). לעומת הסטודנטים, שנראה שיודעים לעשות שמח, הצמיח הסגל האקדמי של האוניברסיטה הזאת את אחד האישים השנואים בפורטוגל: אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. סלזאר כיהן כראש הממשלה משנת 1932, ובמשך 36 שנה הנהיג במדינה דיקטטורה קשה. עם הסתלקותו חל מהפך מדיני, חברתי וכלכלי, וכיום פורטוגל נהנית מקצב פיתוח וצמיחה אירופיים. הקמפוס מהמם ביופיו. בנייתו היא המשך טבעי לאקוודוקט שהשתמר היטב, המפריד בין הכביש שמגיע לכיכר הכניסה של הקמפוס ובין הגנים הבוטניים. בכיכר שלפני הכניסה ניצב פסל ענקי של דון דיניש, המלך שהקים את האוניברסיטה בשנת 1290 במשכנה הראשון בליסבון. לקמפוס נכנסים דרך שער מקושט המוליך לרחוב רחב שעובר בין הפקולטה לטכנולוגיה לפקולטה לרפואה ומסתיים בכיכר פורטה פֵריֵיה (Porta Férrea). אחרי הכיכר מגיעים לחצר המשקיפה על העיר והנהר, ובצדדיה כמה מבנים מרשימים: הקפלה שתקרתה וקירותיה מעוטרים בשפע ציורים ותבליטים ססגוניים, מגדל הפעמונים והספרייה. הספרייה כוללת שלושה חדרים שתקרותיהם המצוירות והריהוט המסוגנן שלהם הם תפאורה הולמת לאוסף הספרים הכולל 300 אלף פריטים, בהם 5,000 כתבי יד שהעתיקים שבהם מיוחסים למאה ה-12. לפני שנעזוב את האוניברסיטה כדאי להציץ בבניין שמשמש את הפקולטה למדעים. קיר האריחים הצבעוני שמקדם את פני הנכנסים לבניין מגולל את התפתחות המדע בתיאורים ויזואליים של תופעות מדעיות ובהנצחת שמות המדענים הגדולים. האוניברסיטה
כתובת: Paço das Escolas
טלפון: 351-239-859818 מהגבעה של האוניברסיטה נמשיך בדרכנו לאתר מיני-פורטוגל, או בפי המקומיים פורטוגל דוש פקניטוש (Portugal dos Pequenitos). חובבי מיניאטורות שלא פסחו על מיני-יורופ בבריסל, מדורודם בהאג, מיני-מונדוס בקלגנפורט ומיני-סוויס במלידה שבשווייץ חייבים לבקר כאן. האתר מציג מבנים מפורסמים בפורטוגל, כמו הכנסייה של בטאליה (שבה נבקר בהמשך), בצד אוספים של כלי נגינה, כלי אוכל, תלבושות ופריטים אחרים האופייניים למושבותיה של פורטוגל בעבר (ברזיל, מוזמביק, מקאו ואחרות).
מיני פורטוגל
כתובת: Rossio de Santa Clara
טלפון: 351-239-801170
תשלום: כניסה בתשלום
אתר אינטרנט כ-16 קילומטר מדרום לקואימברה נמצא אתר העתיקות הרומי קונימבריגה
(Conimbriga), ובו השרידים הרומיים המרשימים ביותר בפורטוגל. הרומאים השתלטו על התושבים הקלטים שישבו כאן בשתי המאות הראשונות לספירה, אבל המתקפות החוזרות ונשנות של השבטים הברבריים גרמו להם לסגת אל קואימברה. המסלול באתר החפירות מנתב את המבקרים בין בורות שבהם התגלו שרידים מתקופת הרומאים, ומסתיים באולם גדול שבו נחשפו פסיפסים צבעוניים. בסמוך לאתר יש מוזיאון שבו מוצגים מכשירים, כלי עבודה ומטבעות מאותה התקופה. קונימבריגה
טלפון: 351-239-941177
תשלום: כניסה בתשלום
ונציה של פורטוגל
אם אמסטרדם או שטוקהולם מתחרות על התואר "ונציה של הצפון" הרי העיר אוויירו (Aveiro) זכתה בלי קרב בתואר "ונציה של פורטוגל". היא יושבת כ-55 קילומטר מצפון לקואימברה, ממערב לכביש המהיר המחבר את ליסבון הבירה עם פורטו. העיר נחתכת ברשת של גשרים נמוכים שמאפשרים תנועה יבשתית ערה, אך חִנה הגדול טמון בתעלותיה ובסירות הצרות בעלות החרטום הגבוה שמשייטות בהן. את הסירות מעטרים ציורים צבעוניים שמבטאים יפה את היצירתיות של בני המקום ואת נכונותם להשקיע, ומשמשים תפאורה לתמונות הרבות שמצולמות כאן.
נקודת התחלה טובה לסיור על גדות התעלות של אוויירו היא כיכר אומברטו דלגאדו (Humberto Delgado) שמפרידה בין התעלה המרכזית, קנאל סנטרל (Canal Central), ובין תעלה ארוכה יחסית שמובילה עד מרכז הקונגרסים ונקראת קנאל דו קוז'ו (Canal do Cojo). בטיול בעיר אפשר להבחין פה ושם בערמות מלח בגוון לבן מעורפל, מזכרת לפריחה הכלכלית שעברה על העיר במאה ה-16 בעיקר הודות לשני ענפים כלכליים: דיג ותעשיית מלח.
מכאן נמשיך אל לבו של היער היפה ביותר בפורטוגל, היער הלאומי בוסאקו
(Mata Nacional do Buçaco), שאליו מובילה דרך לכל רכב. עצי היער ניטעו במאה ה-16 על ידי נזירים ממסדר הכרמליתים ששתלו 700 מיני עצים – חלקם מקומיים וחלקם מאמריקה, אסיה ואוסטרליה – והכל בנוף ירוק ושוקט של הרים, עמקים ואגמים. במרכז היער ניצב ארמון שנבנה על בסיס המנזר הכרמליתי ומשמש כיום מלון יוקרתי. גם אם אינכם מוכנים לשלם מחירו של חדר במלון, אל תחמיצו הצצה פנימה, ולו כדי להתרשם מהציורים הענקיים המלווים את המדרגות. ציורים אלה מורכבים מאריחי אזולז'וש כחולים ששולבו במבנים רבים ברחבי המדינה. היער הלאומי בוסאקו – לשכת מידע
כתובת: Rua Emídio Navarro, Apartado 2, לוזו
טלפון: 351-231-939133
הגעה: היער ממוקם ממזרח לכביש המהיר A1. אלה שנוסעים בכביש זה יחפשו יציאה בשם Mealhada וייסעו מזרחה בכיוון לוזו מהמלון ממשיכים ברכב בכביש המוביל לאתרים הקשורים לקרב שהתחולל באזור בין הצבא הצרפתי ובין חיילי הברית של בריטניה ופורטוגל בשנת 1810. לחובבי הז'אנר כדאי להגיע אל שני האתרים הבולטים בנושא: המוזיאון הצבאי ועמוד הניצחון. בסוף היום אפשר להתרגע באתר המרחצאות לוזו
(Luso), אם כי הוא משמש לצרכים רפואיים יותר מאשר לבילוי לשמו.
ותודה לבתולה שעזרה לנצח
מדרום-מערב לקואימברה נמצאת העיר לֵירייה (Leiria). על גבעה רמה, בין תחנת משטרה לאצטדיון כדורגל חדש שנבנה לקראת משחקי יורו 2004, ממוקמת המצודה של לֵירייה (Castelo de Leiria). המצודה היא האתר הבולט בעיר, וכיום היא משמשת צומת תחבורה חשוב, אך אין בזה חדש: היא היתה נקודה אסטרטגית כבר במאה ה-12, כשהמוסלמים השתלטו על חצי האי האיברי והצליחו להחזיק בה זמן מסוים עד שחזרה לידיים פורטוגליות. המצודה נבנתה מחדש בסגנון גותי על ידי המלך דון דיניש ואיזבלה אשתו, והיא שימשה ארמונם המלכותי במאות ה-13 וה-14. ממרפסת הארמון יש תצפית נהדרת על העיר העתיקה ועל נהר ליש (Lis) שעובר בה.
לֵירייה
כעשרה קילומטרים מדרום ללֵירייה נמצאת העיר בטאליה (Batalha). האתר העיקרי כאן הוא מנזר סנטה מריה דה ויטֶריה (Santa Maria da Vitoria) שנבנה לאחר שהמלך דון ז'ואו הראשון נדר לבתולה הקדושה שיבנה לכבודה מנזר אם יצליח הצבא הפורטוגלי לגבור בקרב אלז'וברוטה על הצבא הקסטיליאני, אף שזה היה גדול ממנו פי חמישה. הפורטוגלים ניצחו – והמלך עמד בנדרו. כנסיית המנזר נבנתה בסגנון גותי והוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. היא מתנוססת לגובה של 32 מטר שמקנה לה את התואר הכנסייה הגבוהה בפורטוגל. הכניסה הראשית מעוטרת בפסלים, ובתוך הכנסייה יש ויטראז'ים רבים וקברים של משפחת המלוכה – דון ז'ואו הראשון, אשתו הדוכסית מלנקסטר וארבעת ילדיהם, שהנודע שבהם הוא אנריקה הנווט שהתפרסם כאחד ממגלי העולם שיצאו מפורטוגל. הסודות של פאטימה
ב-1917 התרחש נס בעיר הקטנה פאטימה (Fátima) המרוחקת כעשרים קילומטר מדרום-מזרח לבטאליה: שלושה ילדים שרעו את הצאן של משפחתם זכו להתגלות נדירה של מרים הבתולה, אם ישו. מדובר בתופעה אופטית לא מוסברת שתוארה על ידם כדמות אדם. התופעה חזרה על עצמה שש פעמים מדי 13 בחודש בין מאי לאוקטובר. במפגש האחרון היא ביקשה שתוקם במקום כנסייה לכבודה. מאז ההתגלות זכתה פאטימה להילה של קדוּשה והפכה אתר עלייה לרגל: בכל 13 בחודש נוהרים אליה אלפים שמתכנסים ברחבה ענקית למרגלות הבזיליקה.
סופו של סיפור ההתגלות לא היה מרנין: שניים מהילדים נפטרו כעבור כמה שנים בהתפרצות מגפת שפעת, ורק השלישית שבחבורה האריכה ימים ונעשתה נזירה. היא העבירה את המסרים שידועים כיום כ"שלושת הסודות של פאטימה". בעוד ששני הסודות הראשונים התייחסו למאורעות פוליטיים באירופה – מלחמות העולם ועלייתה ונפילתה של רוסיה – הרי הסוד השלישי נשמר בקפדנות על ידי הוותיקן ומתייחס כנראה למשבר שמאיים על הנצרות. הנזירה חיה עד גיל 98. ב-13 במאי 2000 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני על שני הילדים שנקטפו באִבּם כקדושים. אגב, אירועים שקורים בתאריך 13 בחודש מקושרים עם המקום, בהם גם ניסיון ההתנקשות באפיפיור ברומא שאירע בתאריך זה. אין פלא שאת הישרדותו ייחס האפיפיור לבתולה מפאטימה.
|
