יש מקומות בעולם שאתה חולם עליהם ויודע שלא תגיע שם לעולם. ואז, כשמזדמנת האפשרות להגיע אליהם, איך אפשר לסרב? זה קרה לי עם וייטנאם ועם קובה כשרק נפתחו למבקרים מבחוץ, זה קרה עם דרום סודאן, כשהפכה למדינה נפרדת מסודאן. וזה קרה שוב לאחרונה: ישבתי בפגישה ועל הקיר ראיתי פוסטר של צפון קוריאה. התברר לי שאוכל לבקר שם. אמנם רק בלוויית מדריכים צמודים, אבל זה אפשרי. ברור שקפצתי על ההזדמנות.
לצפון קוריאה באתי עם כוונות ברורות: היא סקרנה אותי, רציתי לחזור עם כמה שיותר צילומים, ידעתי שאצטרך להתפשר על אטרקציות תיירותיות שנבחרו בקפידה. איך מצלמים במדינה שאסור לעשות את זה באופן חופשי ובלי מגבלות? בתחבולות. לפני הנסיעה קניתי מצלמה קטנה וממזרית, שנראתה חנונית כך שבבדיקות בכניסה למדינה לא יחשדו בה או בי, והשתקתי אותה כדי שלא ישמעו קליק כשאני מצלם. וככה, במשך שמונה ימים צילמתי רוב הזמן – מהמותן, בלי לכוון, בלי להסתכל דרך העדשה, אפילו בלי לשמוע את הצליל המוכר כל כך כשלוחצים על הכפתור. אין לי ספק שהמיומנות שלי כצלם עיתונות במשך שנים רבות עזרה לי מאוד.
לא פשוט לצלם בצפון קוריאה. בעצם, שום דבר לא פשוט שם. בכל נסיעה שלי לחו"ל, דבר ראשון שאני עושה זה לזרוק את המזוודה בחדר ולצאת לרחוב, לשתות בירה, לאכול משהו בבית קפה מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. קראתי לזה "לצאת עד גבול המאפרה". מעבר לזה, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.
ידעתי שאני נוסע למדינה שהולכת לעשות לי הצגה, שזה "טיול בלוף", וזה בעצם העניין של לטייל בצפון קוריאה, אבל אבל גם בתוך הבלוף הזה דולפים דברים. כשאני בא למקום כמו צפון קוריאה לא מעניין אותי נחל או גשר, מעניין אותי לראות את החיים מעבר להצגה, להציץ מעבר לחומות. ובאמת, הכל מפוקח ומתוזמן. לאורך כל השהות בצפון קוריאה אתה מלווה בשתי מדריכות, האחת בקדמת האוטובוס שמסבירה על האתרים שרואים בדרך, השנייה מאחור מפקחת על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. וכמובן שכל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות. אפילו הילדים הקטנים שעושים שלום כשעוברים ליד הגן שלהם מיומנים היטב.
ברגע שיוצאים מהעיר ונוסעים בין הכפרים הכבישים משובשים מאוד והחיים נראים עגמומיים, קודרים. בדרך רואים חקלאים שעובדים בשדות כמו לפני 200 שנה, חורשים עם שוורים, מראות של עוני ודלות. דיכוי העם ניכר לעין, הצפון קוריאנים נראים ממש נחמדים, אבל אסור להם לדבר עם זרים או אפילו ליצור קשר עין. ובכל מקום ששאלתי אם אפשר לצלם אמרו שזה שטח צבאי סגור.
בלילות הרחובות חשוכים, הבתים מוארים במנורות של 40 וואט – המדריכה כמובן הסבירה שהסיבה לכך שזוהי מדינה ירוקה שלא מבזבזת חשמל. ביקרנו בכלבו גדול, שאפשר להחליף בו דולרים לכסף מקומי, החלפתי 50 דולר, קיבלתי ערמה של שטרות ויצאתי להסתובב ברחבי החנות. עליתי וירדתי בקומות השונות וכמה שלא ניסיתי, לא מצאתי אפילו דבר אחד לקנות. אחרי חצי שעה החלפתי את הכסף המקומי בחזרה לדולרים (באותו שער בדיוק). ברחובות אין דוכני אוכל, פה ושם יש קיוסק עם מעט מאוד מוצרים – קצת ופלים, מין במבה מקומית, שתייה וזהו. בשדה התעופה הבינלאומי, על לוח הטיסות מופיעות רק שתי טיסות במשך כל היום: אחת לבייג'ין והשנייה לשנחאי.
הכנתי את עצמי נפשית שאגיע למקומות שיכאב לי הלב שאני לא יכול לצלם בהם. אבל כמעט תמיד הצלחתי להחביא את המצלמה ולצלם במהירות. הייתי בצפון קוריאה במשך שמונה ימים ולא נמאס לי לרגע.
משה שי – צלם, מדריך טיולים ומרצה על המקומות בהם טייל. mosheshai5@gmail.com |
רעות הגיב:
מרתק!תודה!