מדריכת התיירים הילדה סטוארט מציגה בפנינו את בלפסט. העיר, שמתעוררת לעוד יום עבודה, בהחלט עונה להגדרה של עיר תעשייתית. סטוארט מונה בגאווה את הישגיה הגדולים של בירת צפון אירלנד: במערב העיר ייצרו טקסטיל, במזרח בנו ספינות וייצרו חבלים, ובצפון התמקדו בסיגריות. הידעתם כי כאן בנו את האונייה טיטניק, כאן הוקמה ענקית הצמיגים דאנלופ, וכאן ניצב מפעל הממחטות הגדול ביותר בבריטניה? כמעט מכל עבר מציצים אלינו שני המנופים הענקיים הניצבים בנמל. סטוארט מספרת בחיבה כי בקרב תושבי העיר הם נודעים בכינוי שמשון וגוליית. אחר כך היא מספרת על המלכה ויקטוריה, שהגיעה לביקור בבלפסט ב־1849, שהתה בעיר בסך הכל ארבע שעות ולרגע לא יצאה מהמרכבה. בלפסט עיר חביבה, אבל אפשר להבין את ויקטוריה. כמו שאר התיירים, ובעיקר אלה שמשתתפים בשנים האחרונות במה שמכונה "תיירות הסכסוך" בצפון אירלנד, אני מחפשת אקשן. ואז אנחנו מגיעים לפולס רוד (Falls Road), החלק הקתולי של אזור מריבה מפורסם במערב בלפסט. כאן מצטלמים התיירים על רקע ציורי הקיר. אלה רבים ושונים זה מזה – כלי נשק, סמלים של תומכי האיחוד עם אירלנד, קורבנות שביתת הרעב הגדולה של 1981, דגלי פלשתין וכתובות בערבית, אבל נדמה כי לכולם מכנה משותף: שנאה. אחר כך שמים לב לחומה המבצבצת מבין הבתים. זהו אחד מה־Peace Lines של ערי צפון אירלנד. אין ספק שלא יכלו למצוא שם מוצלח פחות לחומת הברזל הגבוהה הניצבת באמצע הרחוב. מטרתה – ליצור חיץ רגשי ופיזי בין אזורים קתוליים לפרוטסטנטיים המאופיינים באלימות.
סטוארט, שנולדה בבלפסט לפני כשישים שנה ובילתה בה את רוב חייה, מתרגזת מעט כשהיא מדברת על "הצרות" ("The Troubles"). "גדלתי כאן, ומעולם לא ראיתי ולו התנגשות אלימה אחת", היא אומרת. מבחינתה, הסיבה ברורה: "התקשורת היא שבוחרת להתרכז ב'צרות' והיא שיוצרת את הקונפליקט. אם מישהו נדקר בבלפסט ומישהו נדקר בלונדון, בחדשות יתמקדו בבלפסט, וזה יהפוך לאירוע שנאה". בפועל, היא טוענת, שיעור הפשיעה בצפון אירלנד נמוך מבשאר הממלכה הבריטית. "אין הרבה חדשות, ואז הכי נוח להם לשלוח בתוך שעה כתב וצלם לצפון אירלנד ולייצר אייטם". לדעתה, העניין אינו פוליטי־חברתי כפי שנוהגים להציגו, ולראיה – "מאז נרגע המצב הפוליטי, הקבוצות האלו לא התפרקו אלא עברו לעסוק בפשע 'רגיל' – הברחת סיגריות, דמי חסות". יש דרי, ויש לונדונדרי כמה ימים אחר כך אנחנו מבקרים בדרי, או לונדונדרי (Derry, Londonderry), העיר שעצם הבחירה באחד משני השמות שלה היא אמירה פוליטית. במקור נקראה העיר דרי, אולם אנגלים שהגיעו מלונדון במאה ה־17 שינו את שמה ללונדונדרי, לכבוד הבירה הבריטית. ב־1984 החליטה המועצה המקומית, שנשלטת ברובה על ידי תומכי האיחוד עם אירלנד, להחזיר לעיר את שמה המקורי. תומכי השלטון הבריטי משתמשים עד היום בגרסה הארוכה. טומי קרלין, המדריך שלנו בדרי, הוא בן גילה של סטוארט, אך הוא פוקח עיניים גדולות כשאני מצטטת את דבריה. "היא אמרה את זה?" הוא מסרב להאמין, ואז מחייך ואומר: "אז בטח היתה לה ילדות מוגנת מאוד". עבור קרלין "הצרות" הן לא דבר שרואים בטלוויזיה אלא מציאות כואבת. "הבת שלי נולדה וגדלה במצב של מלחמה", הוא מספר, "ועכשיו היא מגדלת את הילדים שלה בסיטואציה אחרת. אנחנו רוצים לחיות בשגשוג, בשלום, בשלווה. פעם זה היה אחרת". דרי נחשבת אחד המעוזים העיקריים של הסכסוך בצפון אירלנד. "הבעיות התחילו לראשונה במאה ה־19, כשנוצר החיכוך בין הקתולים לפרוטסטנטים. שתי הקהילות לא חיו יחד מעולם. בעיר יש רוב קתולי מאז 1831, אבל השליטה בה היתה בידי הפרוטסטנטים, שבין היתר מנעו מהקתולים זכות בחירה. כיום יש בעיר כ־110 אלף איש, מהם כשבעים אחוזים קתולים וכשלושים אחוזים פרוטסטנטים".
בדרי התרחש האירוע שרבים רואים בו את תחילת "הצרות" בנות זמננו. ב־5 באוקטובר 1968 התקיימה כאן תהלוכה למען זכויות אזרח לקתולים, ומשתתפי התהלוכה קראו, בין היתר, להפוך את שיטת הבחירה באזור לשוויונית יותר. השלטונות אמנם אסרו על קיום הפגנה, אולם כמה מאות אנשים, בהם גם חברי פרלמנט, החלו לצעוד למרות האיסור. כוחות משטרה תקפו את המפגינים הלא חמושים באלות, פצעו רבים מהם ופיזרו את ההפגנה. צוות טלוויזיה שהיה במקום תיעד את האלימות הלא מרוסנת, וכאשר התמונות התפרסמו הן עוררו סערה בעולם כולו ובעיקר בקרב האוכלוסייה הקתולית בצפון אירלנד. קרלין לוקח אותנו לסיור על חומותיה העתיקות של העיר, המגלה רבדים שונים של הסכסוך ארוך הימים. אנחנו עוברים בדרכנו על פני תחנת צבא ממוגנת באופן מפלצתי. "זה המחנה הצבאי האחרון בעיר", מסביר קרלין. "פעם היו מוצבים בדרי 3,000 חיילים. עכשיו יש שלושים". הפירוק המתוכנן של המחתרת האירית מנשקה אמור להביא גם לפירוקו של המחנה ולהסרת צלקת נוספת מפניה של העיר.
אנחנו מגיעים לחלק של החומה הגובל בשכונת בוגסייד (Bogside) הקתולית. כאן הסכסוך מוחשי אף יותר — דגלי אירלנד מתנופפים בגאון, ציורי הקיר מתעדים אירועים מכוננים בתולדות תנועת ההתנגדות המקומית, אנדרטאות לזכר ההרוגים ניצבות בכל מקום, וכרזה על הבר שהיה בסיס ה־IRA מזמינה למפגש של השין פיין. על כמה קירות גדולים נפרשים. תודה ללשכת התיירות בשגרירות אירלנד ולחברת ארקיע על עזרתן בהכנת הכתבה | |||||||
בלפסט ודרי, שעמדו בלב לבו של הסכסוך בצפון אירלנד, הן היום ערים חביבות ורגועות (שלא לומר מנומנמות) ומוקד משיכה למה שכבר זכה לכינוי "תיירות הסכסוך" פורסם 10.1.15 |
חוויה ירוקה באירלנד
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3868
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 568
[name] => אירלנד
[slug] => ireland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 568
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )