אני לא מפסיק לחשוב על מוכרת הדגים שהיתה מגיעה לבית הקטן שלנו, מרחק שני קילומטרים מהחוף. האם היא חיה? האם בעלה היה על סירת הדיג הקטנה כשהגיע גל הצונאמי? ומה קרה לילדיה הקטנים שהתרוצצו עירומים על החוף? היא נהגה לבוא פעם ביומיים, בבוקר, סיר מתכת גדול על ראשה, מתיישבת בכריעה בחצר הבית ופורשת את שלל הדגים שהביא בעלה מהדיג הלילי. ההתמקחות היתה ארוכה, מתישה ומלווה בפרצי צחוק, בהתקפי זעם מדומים, בתנועות פרובוקטיביות ואחריהן ביישנות מתחסדת. לאחר שקנינו את הדגים לארוחת הערב ולאחר שקיפלה בזהירות את הרופיות ותחבה את השטרות לחזה, רוטנת על הסכום הנמוך שקיבלה, פרשה בד קטן, שלפה את הסכין המעוקלת והחלה לנקות את הדגים.
שלושת ילדי היו מוקסמים ומבועתים כאחד. הם חששו ממנה ומהדגים הגדולים, אך גם לא יכלו להפסיק להסתכל בהערצה. היא היתה חלק מהחיים שלנו. אין לי מושג מה קורה לה ולמשפחתה.הודו, תמונת מצב
בדיוק לפני שנה גרנו באורוביל (Auroville), קהילה מערבית אלטרנטיבית בהודו. תכננו לחיות כמה שנים בהודו, ואורוביל היתה התחנה הראשונה. פעם בכמה ימים היינו עולים על הטוסטוס הקטן ומקרטעים לאחד החופים באזור.
בניגוד לחופים המערביים, של גואה (Goa) וקראלה (Kerala), המלאים בתיירים, האוקיינוס ההודי בצדו המזרחי אינו חוף אטרקטיבי לרחצה ולבילוי. הים יורד בתלילות, והגלים המתנפצים בחוזקה בכל ימות השנה כמעט שאינם מאפשרים שחייה מהנה. החופים הלא מוצלחים הללו הם הסיבה לכך שבניגוד לתאילנד, בחופי טמיל נדו
(Tamil Nadu) ואנדרה פרדש (Andhra Pradesh) שבהודו לא נפגעו תיירים מערביים. גם לכל תושבי הקהילה האלטרנטיבית של אורוביל שלום.
בכפרי הדייגים הסמוכים נהרגו עשרות אנשים ובתים רבים נהרסו. מספר ההרוגים בטמיל נדו לא ברור. יש מידע סותר על אודות מקומות שבהם נפגעו תושבים. מספרים שונים מופיעים בעיתונות ובהודעות הממשלה ההודית. מה שברור הוא שמספר הנספים הכללי בהודו יעלה על 15 אלף. מאות גופות ממשיכות להיפלט לחוף. לפי ההערכות, כשליש מההרוגים הם ילדים. ילדי הדייגים שראו את הים נסוג לפני שהגיע הצונאמי החלו לאסוף את הדגים שהשאיר הים אחריו. אחרים באו לראות את המראה המוזר והייחודי ונסחפו עם הגלים.
מחוז קודלור (Cuddalore), שבו עיירת דיג וכפרי דיג רבים, הוא אחד האזורים שנפגעו קשה ביותר. האזור שנפגע באופן הקשה ביותר הוא נגפטינם (Nagappattinam). אזור קניאקומרי (Kanniyakumary), ה"שפיץ" של הודו, נפגע גם הוא, וכך גם 13 אזורי חוף אחרים בטמיל נדו. למרבה המזל, מקדש החוף המפורסם ותבליטי הסלע המרהיבים במהבליפורם (Mahabalipuram), הידועה גם בשם מָמַלָפוּרָם, שנחשבים אחד האתרים החשובים ביותר בכל דרום הודו, ניזוקו אך מעט. בצ'נאי
(Chennai, בעבר מַדְרַס), בירתה מרובת האוכלוסין של טמיל נדו, נגרם נזק רב לרכוש לאורך הים, והיו גם הרוגים, אך היא נפגעה במידה מועטה יחסית, בעיקר הודות לשוברי הגלים שנבנו בשנים האחרונות. הנמל העצום חזר לפעול.
באיי אנדמן (Andaman) המרוחקים היה חשש כבד לגורלם של כמה שבטים המתגוררים באיים הקטנים, אך התברר שהשבטים האלה שרדו. שבט הג'רווה מונה 266 נפשות. שבט האונגו, לפי העיתונות ההודית, מונה רק 98 נפשות. לאחר שבקתותיהם נשטפו בגלים הגבוהים, הם טיפסו לבית הספר שנמצא במרכז הקטן, וכך ניצלו.
לפי ההערכות, כשליש מההרוגים הם ילדים. ילדי הדייגים שראו את הים נסוג לפני שהגיע הצונאמי החלו לאסוף את הדגים שהשאיר הים אחריו. אחרים באו לראות את המראה המוזר והייחודי ונסחפו עם הגלים |
שמואל לא מאמין לממשלה
שמואל יעקובי גר במצי'ליפתנם
(Machilipatnam), עיירה קטנה בחוף המוכה טייפונים של אנדרה פרדש. כבר כמה שנים שהוא מנסה לעלות לישראל. הוא טוען שהוא צאצא של שבט אפרים. פגשתי אותו לראשונה לפני כעשר שנים לצורך הכנת כתבה על אנשים בהודו הטוענים שהם יהודים. לפני כשנתיים הקים יעקובי בית ספר לעברית בעיר החוף הזאת. בזמן ששהינו בהודו, בדצמבר 2003, נסעתי לבקר אותו. הוא סיפר שעשר שנים לאחר שהתגייר וחי כיהודי עדיין מסרב משרד הפנים הישראלי להעניק לו אשרת עלייה לישראל. לאחר השיחה ביקשתי שייקח אותי לחוף הים, לצלם דייגים ואת סירות הדיג הייחודיות – ארבע קורות עץ מחוברות בחבלים. ישבנו כמה שעות עם הדייגים, וזו היתה חוויה מדהימה.
רק לאחר שבועיים מיום שהיכה שהצונאמי הצלחתי ליצור איתו קשר. "המים הגיעו למרחק של שני קילומטרים מהים", הוא סיפר בהתרגשות בשיחת טלפון. "אנשים מתו – משפחות דייגים ועולי רגל רבים שבאו לטבול בים בגלל פסטיבל מקומי". הוא טוען בלהט שמספר ההרוגים גדול הרבה יותר מזה שמדווחת עליו הממשלה המקומית, "כי היא לא רוצה לשלם כסף למשפחות המתים". הזכרתי לו את הדייגים שפגשנו לפני שנה. הוא השתתק, ואז אמר: "אני לא יודע מי מהם שרד".
רק לפני שנה זה היה הבית שלי ושל ילדי. אני לא אדם רגשן מדי ואני לא מנסה לחשוב מה היה קורה אילו עמדנו שם, זוג הורים ושלושה ילדים על החוף, ברגע שהגיע הגל. אבל אני חושב על האנשים שחיינו איתם ועל המקום שגרנו בו. בשבילי אין זה עוד מקום מוכה אסון. בשבילי זה הבית שלי, שהיכה אותו אסון.
