תינוקות בני שנה וגמלאים ותיקים, טיילים מושבעים ובעלי משרות ומשפחות, אנשים שחוו שנים רבות של עיסוק רוחני ואחרים שלהם זו התנסות ראשונה – חבורה של 73 נשים, גברים וילדים, בני מדינות רבות, יצאנו בעקבות מסורת ארוכה של צעדות בדרך השלום ופסענו בשתיקה יותר מ־300 קילומטרים.
יצאנו לדרך מטפוואן (Tapovan), קהילה בודהיסטית קטנה החבויה בעמק מיוער למרגלות הרי הפירנאים (Les Pyrénées) שבדרום צרפת, והלכנו עד לכפר השזיפים, וילאז' דה פְרוּנְיֵה (Village des Pruniers) שליד בורדו (Bordeaux), משכנו ומנזרו של טהיך ניאט האן – נזיר בודהיסטי, מורה רוחני,
מפתיע לגלות עד כמה הליכה אטית יכולה להיות מתסכלת, עד שמרפים מהרצון להגיע לסוף הדרך |
משורר, פעיל שלום וזכויות אדם, שגורש לפני כמה עשורים ממולדתו וייטנאם בעקבות פעילותו האנטי מלחמתית. תורתו, המשלבת רעיונות מעשיים להפחתת האלימות ולהאטת קצב החיים המודרניים עם מחויבות לשינוי חברתי, זוכה להשפעה הולכת וגוברת בארצות הברית ובאירופה, במיוחד בצרפת.
בין אם זה אירוע המוני כמו צעדת השלום העולמית, שנערכה בחורף 2001 וחצתה ארבעים מדינות, מהודו ועד קליפורניה, ובין אם זה מסעו של היחיד, כמו זה של צליינית השלום שצעדה ארבעים אלף קילומטרים לאורכה ולרוחבה של אמריקה, דְהארְמָה יאטְרָה היא מסע רוחני, צעדה שקטה בדרך השלום, המביעה להלכה ולמעשה אי אלימות, הבנה הדדית ופיוס. תוך כדי הליכה מדיטטיבית, בשתיקה, חולקים הצועדים את השלום הפנימי, המושג במדיטציה, עם עולם שבו מלחמה והרג הם דברים של יומיום.
מדי שנה נערכת דהארמה יאטרה בקמבודיה, שבמהלכה חוצים אלפים מדינה למודת סבל ומלחמות זו. צעדות דומות יצאו לדרך בלונדון ובוושינגטון זמן קצר לאחר אירועי 11 בספטמבר.
 |  |
| שלושה שבועות ארך המסע, דרך נופים כפריים, עיירות וערים, לאורך שבילים, נהרות, תעלות וכבישים. לעת ערב עצרה הקבוצה בשדה, במדשאה ציבורית, על שפת אגם או במגרש כדורגל. צוות מתחלף של מתנדבים מבין הצועדים דאג בכל יום לקניות ולהכנת אוכל, להקמת המחנה לקראת הלילה ולטיפול בילדים במהלך היום |
לא קלה היא, לא קלה, הדרך
נפלה בחלקי הזכות להוביל את הקבוצה, טור ארוך של דמויות שותקות, פוסעות בצעדים מדודים במורד השביל המוליך מטָפוֹואן והלאה.
עבור רבים הדרך אינה קלה. בעוד אנו מטפסים במעלה רכס מיוער שמראשו נזכה לנוף מהמם של פסגות הפירנאים המושלגות, יש שמתקשים לעמוד בקצב.
בשתיקה חולקים הצועדים את השלום הפנימי, המושג במדיטציה, עם עולם שבו מלחמה והרג הם דברים של יומיום |
אחד הצועדים סובל ממחלת עצבים סופנית, ועבורו כל צעד הוא מאבק נגד הכאב והמוות. אני מתקשה להסתגל דווקא לאטיות ההליכה, ואני יודע שאיני היחיד. מפתיע לגלות עד כמה הליכה אטית יכולה להיות מתסכלת, עד שמרפים מהרצון להגיע לסוף הדרך.
על אף השתיקה והאיפוק, דהארמה יאטרה אינה צעדת מחאה או אבל, אלא אירוע מלא שמחת חיים. ההתמודדות האישית של כל אחד מאיתנו, לבד בתוך השתיקה, דווקא תורמת לגיבוש ולתחושת התמיכה ההדדית בקבוצה ועם אלה שאנו פוגשים בדרכנו.
שלושה שבועות ארך המסע, דרך נופים כפריים, עיירות וערים, לאורך שבילים, נהרות, תעלות וכבישים. כשחנינו לעת ערב בשדה, בחניון נופש, במדשאה ציבורית, על שפת אגם או במגרש כדורגל, ישנו באוהלים. צוות מתחלף של מתנדבים מבין הצועדים דאג בכל יום לקניות ולהכנת אוכל, להקמת המחנה לקראת הלילה ולטיפול בילדים במהלך היום.
מארחים רבים סיפקו את מקומות הלינה לאורך הדרך בחינם, והצועדים תרמו את המימון הדרוש מדי יום, כל אחד לפי יכולתו. הכסף שנותר לאחר כיסוי ההוצאות נתרם למוסדות המסייעים לילדים נזקקים: "יתומי מריה" במוסקבה וכן בית הספר Prajna Viharaומוסדות People Firstבבודהאגאיה שבהודו.
 |
| סוף המסע הוא עוד פסיעה במסע רוחני ארוך הרבה יותר, הדהארמה יאטרה של החיים |
מדיטציה בשוק של טולוז
ביום השמיני חצינו את העיר טולוז (Toulouse). מוקפים במכוניות, בשלטי פרסומת ובהמון רב, חדרנו אל מרכז העיר, מוֹדְטים (עושים מדיטציה) בלב לבו של שוק סואן, בלי לעצור את התנועה, להפגין או לצעוק. לכאורה, זהו מאורע לא משמעותי. בכל זאת סיימנו את היום בתחושה של הישג. אולי בגלל ההתרכזות בהליכה לשמה, באמנות ההוויה – להיות מבלי לשאוף להשיג דבר. אולי דווקא משום כך אנו מביאים לעולם דבר מה בעל ערך?
ככל שחולפים הימים, הצועדים האטיים שבינינו מובילים. חסרי הסבלנות לומדים לשמור על קצב אחיד, רגוע. בזכות מאבקם של אלה אשר עבורם המסע הזה הוא אתגר פיזי ונפשי, אני זוכה להעריך יותר ויותר את ההזדמנות לחוות את הדרך הזו.
"הגעתם!", מודיע שלט המקדם את פנינו בכפר השזיפים. הגענו אמנם לסופו של המסע הזה, אך סוף זה הוא עוד פסיעה במסע רוחני ארוך הרבה יותר, הדהארמה יאטרה של החיים.
