במאה ה-15 היתה פירנצה בירת התרבות של אירופה, מרכז הרנסנס, עיר בה התקיים מפגש מעורר קנאה של אמנים רבים כברונלסקי (1452-1377), דונאטלו (1466-1386), אלברטי (1472-1404), ליאונרדו (1452-1519) ומיכלאנג'לו (1546-1475). ההערצה המורעפת על אמני התקופה נוטה, עם זאת, לטשטש את חלקם של המושכים בעט. פעמים רבות יש בהתייחסות לרנסנס נטייה להצניע, אם לא לקפח, את מקומם של האינטלקטואלים בחיי הרוח של פירנצה.
במבואות כלליים לתולדות המחשבה המערבית נהוג לציין שברנסנס נוצרו התנאים הרוחניים והחברתיים שהביאו, מאוחר יותר, ללידת הפילוסופיה המודרנית ולפריצת המהפכה המדעית. הפילוסופיה של הרנסנס נתפסת כחוליה משנית, המקשרת בין שתי מסורות כבירות: הפילוסופיה של ימי הביניים והפילוסופיה של העת החדשה. לפיכך, הוגי התקופה אינם זוכים אלא לאזכורים שוליים יחסית, שמתגמדים עוד יותר מול תשומת הלב המוקדשת לאמנים הדגולים בני זמנם.
הסתכלות זו היא תולדה של חלוקה תקופתית הנסמכת, כמובן, על שיקולים ונימוקים כבדי משקל, והיא מקשה על המשתמשים בה לאתר עובדות ואירועים שאינם מתיישבים עימה. כך מאבדות תופעות תרבותיות את המקום הראוי להן בדימוי ההיסטורי הרווח. עיוותים ממין זה אינם נצחיים בהכרח, שכן פעמים רבות מהלכות התופעות "החריגות" קסם על החוקרים.
להחזיר את אתונה
האקדמיה היתה אחד המרכיבים בחלומו ההומניסטי הגדול של קוזימו ("הזקן") דה-מדיצ'י, איש העסקים ששלט בפירנצה באמצע המאה ה-15 מבלי שנשא בתואר רשמי (למעט סמכויות שיפוט אחדות). בקוזימו התמזגו יחד איש המעשה ואיש החזון, והוא עמל ליצירת רפובליקה מתוקנת, בעלת מנהל יעיל וחיי תרבות עשירים, שמוסדותיה יפעלו לרווחת כל אזרחיה.
הוא יזם רפורמות במדיניות המיסוי, נאבק בשחיתות והביא על פירנצה פריחה, אותה לא ידעה עד כה. גאוני הארכיטקטורה נרתמו למפעלי הבנייה הציבורית; משפחות האצולה התחרו זו בזו ברכישת יצירות אמנות ומשוררים מכל רחבי אירופה עלו לרגל לעירם של דנטה ובוקאצ'ו, אך קוזימו לא הסתפק בכל אלה. לנגד עיניו שיווה את תקומתה המחודשת של המורשת הקלאסית. הוא חפץ להפוך את פירנצה לממשיכתה המודרנית של אתונה העתיקה.
מדיצ'י התקנא בתפארתה האינטלקטואלית של יוון הקלאסית ובהתלהבותו האדיר את העת העתיקה כולה, מבלי להבחין בהבדלים בין התקופה הקלאסית וההלניזם המאוחר. היתה זו גישה אופיינית להומניסטים האיטלקיים, שהעת העתיקה ייצגה עבורם ראייה מחייבת של העולם הזה, המנוגדת לעקרונות המופשטים והטרנסצנדנטיים של מחשבת ימי הביניים.
ההומניזם ניסח את האידיאל של האדם החדש המתעניין בכל, והמתייחס אל החיים עצמם כאל מעשה יצירה. "איש הרנסנס", אותו גילם יותר מכל ליאונרדו דה וינצ'י, היה ההתממשות של מודל זה. קוזימו דה-מדיצ'י היה למעשה פוליטיקאי, שהשתית את מדינתו על רעיונות הומניסטיים, תוך תקווה להמשיך ולצקת בהם תכנים חדשים. עיניו היו נשואות אל הפילוסופיה, ובייחוד אל טקסטים יווניים, זאת בניגוד לקודמיו שהתרכזו בהעלאת קרנה של היצירה הספרותית, כשהם מסתפקים לרוב בקריאת התרגומים הלטיניים.
ב-1439 ארחה פירנצה את הוועידה הכל נוצרית, שבמסגרתה נפגשו מלומדי איטליה עם מלומדי ביזנטיון. דיאלוג זה המריץ את ההיכרות המחודשת עם הלשון היוונית. אירוע פוליטי תרם, גם הוא, להתקרבות בין שתי התרבויות. ב-1453 כבשו התורכים את קונסטנטינופול. רבים מאנשי הרוח הביזנטינים, שחששו מחיים של דיכוי תחת השלטון המוסלמי, היגרו לאיטליה. הם הביאו עימם כתבי יד שלא נודעו קודם לכן במערב. קוזימו דה-מדיצ'י עודד את בואם לפירנצה ואת השתלבותם באוניברסיטה העירונית.
עידוד כלכלי
מן הפריחה התרבותית נהנה צעיר פיורנטיני בשם מרסיליו פיצ'ינו, ששקד על לימודי היוונית וזכה להכיר רבים מן המשכילים הזרים שגדשו את העיר. פיצ'ינו היה בנו של רופאו הפרטי של קוזימו, והמנהיג הזקן, שהתפעל מכישוריו של האינטלקטואל הצעיר צמא הדעת, נטל אותו תחת חסותו. ב-1462 העמיד קוזימו לרשותו של פיצ'ינו בן ה-29 את הווילה המפוארת של משפחת דה-מדיצ'י בקארג'י, כחמישה קילומטרים צפונית לפירנצה. הוא גם סיפק לו את כל צרכיו הכלכליים, לרבות משרתים, ותרם לו דירה נוספת במרכז פירנצה בסמוך לספריית סאן-מרקו, שהתברכה באוסף נדיר של כתבי יד יווניים.
פיצ'ינו עבר להתגורר בווילה בקארג'י בקיץ 1463, שנה לפני מותו של קוזימו. הוא התבקש לתרגם ללטינית את כל כתבי היד הבלתי מתורגמים של הפילוסופיה היוונית, ובעיקר את הדיאלוגים של אפלטון. בעמדת מוצא זו היתה קריאת תגר על מעמדה של הסכולסטיקה המשלבת בין הנצרות לבין השכלתנות של אריסטו תוך הפניית עורף, רוויית חשד, למסורות אחרות של העת העתיקה.
פיצ'ינו ראה עצמו כתלמיד מודרני של אפלטון, אך למעשה המשיך את דרכם של הניאו-פלטוניסטים והניאו-פיתגוראים שחיו וכתבו במאות הראשונות לספירה. הטקסטים הראשונים שתרגם לא היו של אפלטון, אלא כתבים בעלי גוון מיסטי, שפיצ'ינו ובני דורו ייחסו לפילוסופים שקדמו לאפלטון. אלו היו "הנבואות הכשדיות", שפיצ'ינו ייחס לזורואסטר הפרסי, ו"הקורפוס ההרמטי", שיוחס למשה רבנו. רק במאה ה-17 התברר שכתבים אלה, המושפעים ממסורות מספוטמיות ומצריות, נכתבו בתקופה ההלניסטית המאוחרת, כמה מאות שנים לאחר מותו של אפלטון. טעותו של פיצ'ינו היתה טעות רנסנסית טיפוסית: בלבול בין תרבותה של יוון הקלאסית להלניזם המאוחר.
הגות בחברותא
הווילה בקארג'י הפכה מרכז לחוג חברים שעסקו יחדיו בלימודי פילוסופיה, והתקבצו אליה מומחים מתחומי ידע שונים. לנוכח הדגש על הפילוסופיה של אפלטון זכתה הווילה לכינוי "האקדמיה של פירנצה", או "האקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה" דימוי שהחמיא בוודאי לפיצ'ינו עצמו. בין חברי האקדמיה בלטו פיקו דלה מירנדולה, שהתעמק, בין השאר, בלימוד השפה העברית, ואנג'לו פוליציאנו.
ב-7 בנובמבר 1468 חגגו בקארג'י מסיבת יום הולדת לאפלטון על פי הדגם המתואר ב"המשתה". במועד זה פירסם פיצ'ינו את תרגומו הלטיני של הדיאלוג המפורסם. אירוע תרבותי דומה ערכה החבורה גם חמש שנים לאחר מכן.
נכדו של קוזימו, לורנצו ("הגדול") דה-מדיצ'י, ששלט בפירנצה עד 1492, המשיך את המסורת המשפחתית. הוא אפילו הצטרף מפעם לפעם אל המפגשים בקארג'י. פעילותה של האקדמיה פסקה ב-1494, כנראה מפאת מחלתו של פיצ'ינו, מותו של פיקו ועלייתו של סאבונרולה לשלטון. פיצ'ינו נפטר ב-1499.
בניגוד לדימוי שהתפתח על האקדמיה החל מהמאה ה-16, לא היה זה מוסד פורמלי, בעל תקנון, מנגנון בירוקרטי ותעודות גמר, אלא חוג ספרותי-פילוסופי. למעשה היתה זו קהילת חברים שהתכנסה יחד כדי לקדם את הלימודים הקלאסיים, ולטפח את רוח האהבה האפלטונית. בכך היא היתה שונה ודאי מן האקדמיה המקורית של אפלטון, שהיוותה לה מודל.
עיקר הביקורת נגד פעילותה של האקדמיה מופנת כלפי המחקר האקלקטי של חבריה. חיבתם של פיצ'ינו ורעיו לאיסוף חומר מכל וכל בתקווה למצוא יחסים הרמוניים בין מכלול התיאוריות וגופי הידע של התרבות האנושית, ונטייתם להתפעל מכתבים עתיקים באשר הם, ללא חוש ביקורת, העמידה את הישגיהם בסימן שאלה. פיצ'ינו עורר את חשדנות הכנסייה, אך מעולם לא הורשע בכפירה. הוא ראה עצמו כנוצרי מסור, המשתדל לעמוד על המשותף בין הנצרות לבין המסורת הדתית העברית והמסורת הפילוסופית הפגאנית.
למרות הביקורת, קשה שלא להעריך את הפתיחות המוחלטת ששרתה בין חברי האקדמיה. יש גם לכבד את התמדתם האינטלקטואלית, התיעוד בעל הערך של תורות נשכחות, מיומנותם הפילולוגית ופרשנותם האופטימית למציאות. הם הניחו כי בכוחה של האהבה ליצור יחסים הרמוניים בעולם.
רוח אינטלקטואלית זו מאפיינת גם את יוחנן בן יצחק אלמנו, פילוסוף ומקובל יהודי, שהיה מקורב לחברי האקדמיה. בספרו "חשק שלמה" הוא מציע פרשנות לשיר השירים המעידה על תפישת עולם ניאו-פלטוניסטית מובהקת. פרט זה מצביע על הצלחת האקדמיה ליצור קשרים ופעילות בין-תרבותית פורייה. מורשת זו היא אחד הדברים החשובים שהם הותירו אחריהם לעולם כולו.
