הדהירה הישראלית לדרום-מזרח אסיה פסחה קצת על הפיליפינים. היה זמן, לפני יותר מעשור, שטרסות האורז בבנאו, בצפון האי לוזון, ומי התכלת של האי בורקאי היו על המסלול המקובל של התרמילאים הישראלים. אבל במהלך הזמן, התרמילאים, ובעקבותיהם התיירים, נעלמו. בין השאר, היו אחראים לכך המצב הפוליטי הרעוע והמצב הכלכלי הגרוע (עד כדי כך, שאפילו בבתי מלון מהודרים לא היה חשמל). אבל כל זה השתנה, והיום התיירים חוזרים לאחד המקומות היפים והנינוחים למטיילים באזור. מי שיטרח, יגלה שהארכיפלג הגדול מונה יותר מ-7,000 איים. חופים לבנים עם חול רך ועצי קוקוס (רוצים אי לקניה? המחיר נע סביב 200 דולר לדונם!), אתרי גלישה מהטובים בעולם – כל גולש ידבר בהערצה על "הענן התשיעי" הסמוך לאי סבו. ויש גם שבטים המקיימים עדיין צורות חיים ייחודיות, הרי געש מרהיבים עם אגמים בלוע שלהם, טבע פראי, טרסות אורז היפות בעולם, פירות טרופיים משובחים, דוגמת אננס, מנגוסטין, מנגו, גויאבנו (בן דוד של האנונה), ומעל לכל אנשים חברותיים. גן עדן של ממש, שרק קצת נדפק פה ושם.
בתוך הארכיפלג יש רשת ענפה של טיסות, במיוחד ליעדים אהודים כמו בורקאי וסבו, והרבה ספינות משייטות בין האיים. היום מצבן טוב יותר, אבל היתה תקופה ארוכה שבה הן נשאו משאות כבדים מדי, והיתה להן נטייה לשקוע ולטבוע… גם המלונות של היום הם שיפור ניכר לעומת מה שהיה פעם, ובמנילה יש נציגות לכל הרשתות הגדולות, מהייאט ועד מרידיאן. התרמילאים במנילה הולכים עדיין לרחוב אדריאטיקו, הסמוך לאזור הבילויים, שם אפשר למצוא תמורת כעשרה דולרים חדר בגסט האוס. האוכל הפיליפיני איננו דומה למטבחים אחרים בדרום-מזרח אסיה. יש בו תערובות והשפעות של כל מי שעבר בארכיפלג הגדול הזה: מאלאים, סינים וגם ספרדים. הטעמים אינם חריפים, והם בעיקר מתקתקים. להגיד שהאוכל מדהים יהיה מוגזם, אבל בהחלט יש מנות מצוינות. למשל, לאפו לאפו, מנת דג המנציחה את שמו של ראש השבט שהרג את יורד הים מגלן, ואין תייר שלא עוצר לראות איך מכינים את הלצ'ון, חזיר קטן שלם, שנצלה על גבי מוט עד שעורו הופך פריך ומקבל צבע דבש.
מנילה והסביבה בלב הרובע העתיק אינטרמורוס נמצא קאזה מנילה, בית עתיק מהמאה ה-18, ובו תצוגה מעניינת. בסמוך לו נמצאת קתדרלת סן אגוסטין, ואם התמזל מזלכם, תגיעו לכאן בזמן שמתקיים טקס חתונה.
מקובל לצאת ממנילה לשני סיורי יום. הראשון, והבולט בהם, הוא לנהר הסמוך לעיירה פאקסטחאן (Pagsanjan), שחלקים מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" צולמו בקרבתו. השייט במעלה הנהר נעשה בסירת קאנו צרה נהוגה בידי שני שייטים מנוסים. לאורך הכביש המוביל לנהר פזורות מעדניות מקומיות בהן אפשר לקנות בוקו פאי, עוגת קוקוס טעימה. מעדן קצת פחות קל לעיכול הוא הבלוט, ביצת אווז המבושלת סמוך לבקיעתה – שילוב של מרק, אפרוח וביצה בתוך קליפה אחת. מתאים רק לבעלי קיבה חזקה. הסיור השני יוצא ממנילה דרומה, אל עבר אגם טגטאי (Tagatai) הנמצא בלוע של הר געש. אבל זה לא הכל: בלבו של האגם הזה נמצא אי וולקני, שגם בו יש אגם. בימים בהירים, התצפית כאן עוצרת נשימה, אבל לעיתים קרובות יותר המטיילים נוחלים אכזבה, בשל תנאי ראות קשים וערפל. אפשר להפליג לאי שבמרכז האגם, אבל שייט כזה יגזול את רובו של היום. האזור ידוע בפירות הטעימים שלו, ולאורך הדרך יש מטעים של אננס וקפה וחנויות שבהן אפשר להצטייד בשלל פירות נהדרים.
אל טרסות האורז המופלאות הטרסות נבנו, ככל הנראה, על ידי מהגרים שהגיעו לאזור מדרום סין לפני יותר מאלפיים שנה, ומאז ועד היום הן מעובדות. עבור בני שבט האיפוגאו החיים באזור, האורז הוא לא רק מטה לחם אלא גם דגן מקודש. עד שנות הארבעים היו בני השבט ציידי ראשים, ובמלחמת העולם השנייה הם שימשו כסיירים בצבא האמריקאי. הכפרים הציוריים שלהם פזורים ברכסי הטרסות. אחד מהכפרים המרשימים ביותר הוא בטאד, שהיה בעבר מוקד עלייה לרגל של תרמילאים ישראלים. ג'ון, נהג הג'יפני שבו נסעתי, הוא יליד בטאד, וכמו כל תושבי הכפר גם הוא מכיר שירים ישראליים, זכר לימים שטרסות האורז היו מוקד עלייה לרגל לתרמילאים מהארץ. אחרי תזכורת קלה, הוא שר לי את כל מילות השיר "אני ואתה נשנה את העולם".
חופים, שבטים ושקיעות
המטיילים הישראלים של פעם נהגו לסיים את שהות בפיליפינים על חוף בורקאי. לכל אחד היו סיבות משלו לאהוב את המקום הזה: החול הרך, הדקלים התמירים, האווירה הידידותית (והמעושנת) והשקיעות היפות. |
