עתלית – חוף מבטחים

עלייתם הבלתי חוקית של אלפי יהודים לארץ־ישראל בימי המנדט הבריטי היא סיפור מופלא. מבחינה מבצעית ולוגיסטית זה היה מבצע מורכב, והצלחתו חייבה תושייה, אומץ לב, כושר התגייסות וניתוח מודיעיני מבריק. מבחינה תקשורתית ותעמולתית הפנתה ההעפלה זרקור אל גורלו של העם היהודי, המיטלטל בין יבשת שבה הושפל, נרצח ונשרף ובין ארץ שהובטחה לו, אך שעריה ננעלו בחוזק יד.

הן היישוב העברי והן הבריטים הבינו היטב את כוח התעמולה העצום של ההעפלה, אבן הבוחן למאבק הציוני כולו. ספינות מעפילים רבות נלכדו, אך תוצאת המערכה ידועה: הבריטים נאלצו לעזוב את ארץ־ישראל, והיהודים כוננו את מדינתם העצמאית והכריזו על חוק השבות המעניק זכות לכל יהודי להיכנס לארץ־ישראל.

צריפיהם של השוטרים הבריטים מבעד לגדר התיל. ב-1945 החליט מטה הפלמ"ח לבצע פעולה נועזת ורבת סיכונים: לפרוץ למחנה המעפילים ולשחרר את כל העצורים

אין מה להפסיד
סיפור ההעפלה הונצח בתיאורים היסטוריים רבים – במחקרים, בספרים, בסרטים ובשירים – אלא שמטבע הדברים הועמדו במרכזו האנשים אשר עסקו בארגון המפעל. חלקם של המעפילים עצמם, אלו שכמאמרו של אלתרמן "נישאו עלי שכם", נגרע מעט, והם הוצגו על פי רוב כמי שמילאו תפקיד פאסיבי במערכה.

המעפילים, שמניינם נאמד בכ־120 אלף איש, הגיעו ממציאות של תופת ואבדון, רובם פליטי השואה באירופה ופליטי רדיפות בארצות ערב. מתוך סיכון כספם, חירותם ואף חייהם נדדו הפליטים על פני היבשת, נאספו במקום מסתור בערי נמל וטיפסו בחשכת ליל על גרוטאות עץ שהתהדרו בתואר "אונייה". כך, בתנאי תברואה ירודים, מצוידים במעט מזון מעופש, יצאו להילחם בצי החזק בעולם. לרובם זה היה מאבק נואש שבו אין להם מה להפסיד. את מה שהיה להם ממילא כבר איבדו.

אלפי מעפילים הגיעו בדרך היבשה, בעיקר מסוריה ומעיראק, וכ־150 הגיעו בדרך האוויר. בארץ־ישראל מצאו יישוב שידע להתעלות מעל למחלוקות הפנימיות ולהתלכד כדי לקלוט את המעפילים, להסתירם ולטעת בהם את ההרגשה שהגיעו הביתה. אך לא כל המעפילים זכו להגיע לחוף מבטחים, רבים נלכדו בידי הבריטים והובלו למחנות מעצר. הגדול שבהם היה מצפון למושבה עתלית.

המתחם, שהוקם בסוף שנות השלושים, נועד להיות מחנה מעצר צבאי, אך עד מהרה הוסב למחנה מעצר למעפילים. במחנה הושמו בלא משפט יהודים שנלכדו בעת שניסו להעפיל לארץ. היו בהם שהגיעו עם אשרות כניסה (סרטיפיקטים), אך נעצרו מטעמי ביורוקרטיה, וגם לוחמי מחתרות רבים. רבים מהם כבר הכירו היטב מציאות של גדרות תיל ומגדלי שמירה. הם לא ידעו מראש לכמה זמן נעצרו – מקצתם היו כלואים ימים אחדים ומקצתם ישבו במעצר כשנתיים ויותר. הם שוחררו על חשבון מכסת העלייה שהועידו הבריטים מלכתחילה.

מיד עם סיומה של מלחמת העולם השנייה החליט מטה הפלמ"ח לבצע פעולה נועזת — לפרוץ למחנה המעפילים ולשחרר את כל העצורים. בלילה שבין 9 ל־10 באוקטובר 1945 חדרה אל המחנה קבוצת לוחמים בפיקודו של נחום שריג. במחנה עצמו המתינו לוחמים מוסווים שהוחדרו מבעוד מועד, והם שהכינו את כל הדרוש מבפנים — ריכוז מידע על אודות נָהֳלֵי השמירה, חבלה בנשק השומרים וארגון המעפילים לקראת שחרורם.
התכנית בוצעה כמעט בלא תקלות. אנשי הפלמ"ח השתלטו על המחנה וחילצו 208 מעפילים. רק שניים מן העצירים, שנחשדו כמשתפי פעולה עם הבריטים, לא חולצו. בחשכת ליל עלו המעפילים, בהם נשים, ילדים וקשישים, בדרך המטפסת אל קיבוץ בית אורן שעל הכרמל, ומשם הוברחו כמה מהם לקיבוץ יגור שבמזרח הכרמל. השמועה פשטה בחיפה ובסביבותיה. אלפים נקהלו אל בית אורן ואל יגור, והעולים התבוללו בתוכם. השוטרים הבריטים שהגיעו לקיבוצים היו חסרי אונים ונסוגו. תחושת הניצחון היתה מתוקה ומסחררת – המעפילים גברו על האימפריה הבריטית.

פריטים מהתצוגה שבמחנה. מקצת האסורים ישבו בו שנתיים ויותר

בנתיבי ההעפלה
עם קום המדינה היה מחנה עתלית למחנה עולים והוחזק בידי הסוכנות היהודית. ברבות השנים שימש למטרות שונות עד אשר ננטש, הוזנח, התפורר והיה לגל עלוב של צריפים חרבים ונטולי הוד. כאשר הוקמה המועצה לשימור אתרים היה המחנה לאחד מיעדיה הראשונים. בניצוחו של צביקה הררי, איש המועצה, הוקם באתר מרכז חינוכי ללימוד מורשת ההעפלה, ובה בעת ריכזה המועצה כוחות נוספים לשיקום המבנה עצמו.
לאחר תהליך ממושך וסבוך זכה המחנה להכרה ממלכתית, ובאוגוסט 1987 הכריז נשיא המדינה חיים הרצוג (אשר אביו, הרב יצחק הלוי הרצוג, היה מגדולי הלוחמים למען עלייה חופשית בימי המנדט) על מחנה המעפילים כעל אתר לאומי למורשת המאבק וההעפלה. מבנה החיטוי המפורסם וכמה מהצריפים שוקמו ושוחזרו. כיום האתר, הקרוי על שמו של משה סנה, הוא מוזיאון, ומתקיימים בו סיורים מודרכים, ימי עיון וכנסים.

ברבות השנים פקדו את המחנה מבקרים רבים אשר העידו על עצמם כי השתתפו במפעל ההעפלה כעולים או כפעילים. לפתע התברר עד כמה דל הוא המידע על המעפילים, על נסיבות עלייתם ועל קורותיהם בארץ. מנהלי המחנה ומדריכיו חשבו כי יש ליצור בדחיפות מאגר מידע שישמש בסיס תיעודי ומחקרי. וכך נחנך במחנה בספטמבר 2001 מאגר מידע ממוחשב, "בנתיבי ההעפלה" שמו, המכיל את שמותיהם וסיפוריהם של מעפילים, פעילים, שליחים ומתנדבים, וכן מידע מקיף הנוגע למחנות המעצר, למעפילים בארץ־ישראל ומחוצה לה ולכלל תקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי. מאז נחנך המאגר הצטבר מידע רב ונערכו כמה מפגשים מרגשים בין אנשים שהיו שותפים זה לזה בימי ההעפלה ההירואיים, בהם למשל 11 התינוקות שנולדו תוך כדי הפלגתה של האונייה כנסת־ישראל.

למרות מאמציהם של אנשי האתר, עד היום נאספו פרטיהם של כ־15 אחוזים מכלל האנשים. עורכי המאגר יודעים כי המשימה הניצבת בפניהם טרם הושלמה, אך הם נחושים ללקט כל פיסת מידע ומבקשים את עזרת הציבור בכך. "סוד ליל יעטוף", כתב אלתרמן, ואכן, החשאיות היתה אז צו השעה ותנאי להצלחת המבצע. כיום העלייה חופשית ואין צורך בחשאיות. אדרבא, צו השעה הוא דווקא כן לספר, ובכך להנחיל את עלילות הגבורה מדור לדור.