ג'ון מקגריגור היה הרפתקן אנגלי שנהג לשוט בסירת קנו בנהרות העולם ולתאר את קורותיו בספרי מסעות. לארץ ישראל הוא הגיע בשנת 1864 והיה הנוסע המערבי הראשון שחדר אל סבך ביצת החולה, שהיתה עד למסעו בבחינת ארץ לא נודעת. בדרכו עבר ליד הכפר צַאליחִייֶה (ליד קיבוץ כפר בלום של ימינו), שבו התגוררו אנשי שבט הע'ווארינה. הוא לא הכיר את אנשי השבט, אבל מכיוון שיצא להם שם רע בסיפורי מסעות קודמים, ניסה להתחמק ממפגש עמם. ואולם הם הבחינו בו והחלו לרדוף אחריו לאורך הגדה. בשלב מסוים הם קפצו למים והתקדמו במהירות לעברו. אחד מהם, שאחז עצם שוק של ג'מוס, הצליח להסתער על סירת הקנו ולתופסו. "פניו היו שחורות ולחייו מכוסות שריטות עמוקות וציורי קעקע", תיאר מקגריגור. "מעל אחת מאוזניו תלה עגיל גדול. ציצת ראשו הזדקרה במאונך, והמים הבריקו את גופו הגולמני". מקגריגור הוסיף גם ציור פרי עטו, שהדמות המצוירת בו מזכירה יותר אינדיאני מבדואי. מקגריגור הובא לצאליחייה, ושם שיחד את אחד מתושבי הכפר כדי שיזעיק את הֶנִי, נושא כליו שהמתין לו בכפר מָלאחָה. הני הוכיח את התושבים על התנהגותם כלפי אדונו רם המעלה, ולאחר שמקגריגור שוחרר, הציע לו הני להתלונן בפני הקונסול האנגלי בדמשק. אבל האנגלי החליט שהתקרית שאירעה לו אינה מצדיקה הגשת תלונה. הערבים, כך ידע, מעודם לא פגשו אירופאים, ומכיוון ששמעו על רוחות רעות ועל שדי מים, הוא לא התפלא שניסו לפגוע בו.
מקגריגור, למרות חוויית השבי שעבר, ניסה להבין את מניעיהם של אנשי השבט. ואילו אנחנו, שחיינו לצדם עד שנת 1948, רובנו איננו מכירים אותם כלל. מאיפה באו, ממה התפרנסו, כיצד התמודדו עם מחלת המלריה, ומה עלה בגורלם? שתי מחצלות ביום במפקד אוכלוסין שערך המנדט הבריטי בשנת 1931 עלה ששבט ע'ווארינה התפרש על 13 כפרים ומנה 7,800 נפש. הכפר הגדול ביותר היה חָ'אלִצָה (או חליסה) ובו שכנו 1,369 נפש. צאליחייה, הכפר שבו נתפס מקריגור, היה השני בגודלו. בכל עמק החולה היו אז רק שלושה יישובים יהודיים: משמר הירדן, איילת השחר ויסוד המעלה, ותושביהם היו רק שני אחוזים וחצי מכלל תושבי העמק. יום שלישי היה יום השוק של כל תושבי עמק החולה. ביום הזה באו לח'אליצה, "העיר הגדולה", סוחרים ורוכלים מסוריה ומצפת ופלאחים מהאזור כולו. המסחר נעשה בעיקר באמצעות חליפין: מחצלות תמורת צורכי מכולת. הילדים היו לבושים בג'לבייה יחידה, שלא ירדה מגופם בימות החמה והגשמים. נשות הע'ווארינה לבשו שלוש או ארבע שמלות בצבע כחול עז זו מעל זו. לראשן היתה מטפחת שחורה. ריבוי נשים הנשואות לגבר אחד היה מנהג שכיח. בכל עמק החולה היו שני בתי ספר מטעם ממשלת המנדט: האחד בח'אליצה והאחד בצאליחייה. בבית הספר למדו מגיל שש עד 16 קוראן, חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה. מלבדם היו בכפרים הגדולים "כותאבים" (בתי ספר מסורתיים, בדומה ל"חדר" בחינוך היהודי). בכותאב ישבו הילדים על מחצלות ברגליים משוכלות ושיננו את משנתם. המורה, ששימש גם כאימאם הכפר, ישב אף הוא על הארץ, אך בשל מעמדו ריפד מרבד צמר את המחצלת שלו.
אנשי הע'ווארינה אכלו פיתות-מצות מקמח דורה. לחם חיטה נחשב למאכל תאווה, ורק אנשים חולים זכו לקבלו. לעשירי הכפר היו ג'מוסים, שחלבם שימש לשתייה והכינו ממנו לבן וחמאה. את הנוזל שנשאר מעשיית הלבן והחמאה מכרו לעניים. הדייגים הוסיפו לתפריט דגים, ובעלי התרנגולות – ביצים. בכפרים שבצפון החולה גידלו מעט ירקות ועצי פרי, אבל לרוב קנו אנשי המקום פירות וירקות בשוק. בשר אכלו בחגים, כשלוש עד ארבע פעמים בשנה. מים הביאו בכדים ממעיינות הירדן. כמו כל הבדואים, גם בני ע'ווארינה לא ויתרו על קפה. מנהג הכנסת האורחים כלל הגשת קפה, וככל שהאורח היה מכובד יותר כך נמשכה מלאכת כתישת הקפה זמן רב יותר. למעשה ניהלו אנשי הע'ווארינה אורח חיים כפרי של יושבי קבע, אבל הם שימרו מסורות בדואיות מימי היותם נוודים. הם היו מוסלמים סונים, אולם נהגו לחגוג רק את החגים המוסלמיים הגדולים, מבלי לקיים את מצוות היום-יום. אנשי הע'ווארינה שכנו בעיקר בסוכות עשויות ממחצלות. הנשים עסקו במלאכת עשיית מחצלות מגומא. הן הכינו כשתי מחצלות ביום – מחירה של מחצלת טובה היה כשלושה-ארבעה גרושים – ולעבודת היד שלהן יצא מוניטין בכל רחבי הארץ. מהמחצלות התקינו אוכפים, כיסאות, שולחנות, מיטות, מזרנים, קירות לסוכות, מטאטאים ועוד. בחולה היה בעת ההיא אחד משטחי הגומא הגדולים בעולם, שהתפרש על יותר מ-30 אלף דונם. לאחר ייבוש ביצת כבארה, הפך אזור החולה לבית היוצר היחיד למחצלות בארץ ישראל. גברי השבט עבדו בעונת הקיץ בקציר גומא. הם נהגו להיכנס ללב הביצות ברפסודות צרות שנבנו מחבילות של קני גומא, כשמקל ארוך משמש להם משוט. לעתים קרובות שהו במשך כל השבוע על אחד האיים, מוקפים ברבבות יתושים, ורק בסוף השבוע חזרו לביתם עם אלומות הגומא.
מתקררים מן הקדחת במי הביצה בשנת 1937 הוקם קיבוץ חולתה בסמיכות לכפרי הע'ווארינה. אנשי חולתה החלו להתעניין בדיג לאחר שראו את שכניהם הבדואים עוסקים בו. הם חיקו את שיטות הדיג של הע'ווארינה, שדגו באמצעות רשתות, ובמשך הזמן אף ניסו להתחרות בהם. גם נשות חולתה ניסו לחקות את נשות הע'ווארינה בעבודת הקליעה. בשנה הראשונה הן הגיעו לתפוקה של 3,000 מחצלות, אבל ההכנסה הזעומה והמחסור בידיים עובדות ביטלו את ענף התעסוקה הזה. עוד דבר איחד את דיירי עמק החולה כולם: מחלת המלריה. השם מלריה דבק במחלה זו במאה ה-18 באיטליה, ופירושו "אוויר רע" (Mal-aria), מכיוון שהאמינו שהאוויר הרע של הביצות הוא הגורם למחלה. רק לקראת סוף המאה ה-19 גילו שהמחלה מועברת על ידי זן מסוים של יתוש האנופלס. הע'ווארינה ראו במלריה מחלה על-טבעית הנשלטת על ידי רוחות ושדים, שכן האדם קודח פתאום וחום גופו עולה ועולה, ומיד אחר כך הוא נתקף בצמרמורות של קור. וגם כאשר מרפה ממנו המחלה, הוא נתקף בה מחדש במועדים קצובים. כאשר חלו אנשי ע'וארינה בקדחת, הם נהגו להיכנס לביצה ולשהות במים עד שהתקררו. לאחר שחומם ירד, יצאו מהמים ונכנסו לתוך שק כדי להתחמם. לפעמים הקודח לא הספיק לצאת מהביצה וטבע בין עדרי הג'מוסים. אז, לפי אגדה שרווחה אצלם, היתה הביצה מכה גלים כמתקוממת ומספידה את הנפטר, וכל החיות השורצות במים מיררו בבכי. מחלת המלריה תקפה בעוצמה החריפה ביותר את הילדים. אלה שהצליחו לעבור את גיל עשר זכו ברובם להמשיך לחיות, אבל הם סבלו מסיבוכים בעקבות המלריה כגון פגיעה בטחול, בכבד ובכליות. מלבד המלריה סבלו בני ע'ווארינה ממחלות אחרות כמו דלקת ריאות וקדחת שחור השתן, ובשל היעדר תנאים סניטריים היו גם מחלות עור ועיניים. ומאחר שהיו חולים בתדירות גבוהה, לעתים קרובות לא יצאו לעבודתם, ועל כן היו עניים מרודים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר אזור החולה לשלטון הבריטי. הבריטים היו מעוניינים בייבוש הביצה כדי להבריא את עמק החולה, אבל לא רצו להשקיע בכך מכספם. מסיבה זו ראו בעין יפה את רכישת זיכיון החולה על ידי חברת הכשרת היישוב בשנת 1934, רכישה שבמסגרתה התחייבה החברה לייבש את הביצות. ממשלת המנדט שלחה רופא שביקר פעם בשבוע בח'אליצה. האוניברסיטה העברית הקימה בשנת 1927 בראש פינה את התחנה לחקר המלריה בראשותו של ד"ר גדעון מר, ששמה לה למטרה להפחית את סיכויי המחלה באזור כולו, ובתוך כך גם לקרב בין יהודים לערבים. לצורך כך הוקמה מרפאה מיוחדת בח'אליצה, שהמוני ערבים נהרו אליה מכל המחוז. ד"ר מר, כונה בפיהם "אל חכים אל כביר" (החכם הגדול). בשנת 1945 הביא ד"ר מר את הדי.די.טי לארץ ישראל, והשימוש בו הוריד את מידת התחלואה במלריה לכדי פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה. דומה היה שעתה יוכלו בני ע'ווארינה להמשיך את חייהם בשקט ובבטחה, משסולקה הצרה שהעיבה על חייהם. אלא שלא עבר זמן רב ומלחמת העצמאות שינתה את מהלך חייהם. הכפרים שננטשו
לאחר הקמת המדינה רכשה קק"ל את זיכיון החולה מידי חברת הכשרת היישוב והחלה במפעל ייבוש החולה, שבמהלכו יובשו כ-60 אלף דונם של שטחי אגם וביצה. בעקבות הזעקה שקמה נגד הריסתו של נוף הביצה האחרון במדינת ישראל, שאצר בתוכו מגוון ביולוגי וזואולוגי נדיר ומיוחד במינו, הוחלט להשאיר חלק מהנוף הזה כשמורת טבע על שטח של כ-3,200 דונם. בשנת 1994 הוצפו מחדש כאלף דונם בשטח שקרוי אגמון, כדי להפחית את הזיהום שגרם ייבוש החולה לכנרת וכדי להשיב אחדים מבעלי החיים והצמחים שנכחדו. המבקרים הרבים המגיעים לאגמון יכולים לצפות בלהקות מרשימות של שקנאים ועגורים שבאים לכאן בהמוניהם. תזכורת לכך שחיו פה פעם אנשים אפשר לראות רק במרכז המבקרים של שמורת החולה: מיצג של בובות ניצבות ליד סוכת מחצלות. עדות יחידה לשבט הע'ווארינה שחי שנים כה רבות על גדות ביצת החולה. |
