על עצים ואנשים

העצים היו כאן הרבה לפנינו. גם לפני הרכבות והמכוניות שלוקחים אותנו כל בוקר לעבודה. אולם עם הזמן הם הפכו מעץ למשאב. פעם לא קראו לזה ככה, הם פשוט היו התאנה של מישהו, אבל הם כבר נועדו לשימוש שלנו, בני האדם.

תחילה שמרנו עליהם והערכנו אותם. התנ"ך מבהיר זאת היטב, והוא עמוס בפסוקים המבקשים מאיתנו לשמור על עולם החי והצומח טוב טוב. "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבא ז', י"ג). אפילו בחוקי המלחמה המקראיים, אסור לכרות את העצים סביב החומות של ישוב אותו מעוניינים לכבוש, זאת גם כדי להתקיים בהמשך מן העצים הללו, וגם כדי להיות יותר אדיבים כלפי האנשים אותם אולי נצליח לכבוש  (דברים כ', 19). השיא הוא כמובן חג מיוחד שנועד לאילנות, הוא ט"ו בשבט.

אולם ככל שעברו השנים ההערכה לעצים התפוגגה. העץ הפך לגורם מפריע להתפתחות, ועצים רבים נכרתים בשביל לבנות שכונה חדשה או לסלול כביש חדש. במקרה הטוב הפך העץ למקור טוב לריהוט. לעתים נמצא לו גם תפקיד מקורי, כמו שומר אדמות העם היהודי.

יער גשם טרופי בטזמניה. בתמימותנו חשבנו שהעצים תמיד יהיה שם בשבילנו

בתמימות רבה המלווה בעצימת עיניים חשבנו עד לא מזמן שזו דרכו של עולם. יכולנו לדמיין שהעצים אפילו נהנים מזה. ספר הילדים הקלאסי "העץ הנדיב" הוא דוגמה מצויינת לכך. "העץ הנדיב" נכתב ללא כוונות רעות. הסופר המופלא של סילברסטון ביקש לספר לנו סיפור על תהליך התבגרותו של ילד, אבדן הנעורים והפיכתו לאדם מבוגר. העץ הנדיב מצידו פשוט היה שם, בשבילו. הוא שימש את הילד למשחקים ושעשועים, וכשהילד בגר פירותיו של העץ פרנסו את הילד. מענפיו של העץ בנה בית ומגזעו בנה סירה. כשהפך לזקן שימש גזעו הכרות מקום מנוחה. בסיפור הזה יש משהו לא באמת טבעי. העץ היה אמור להישאר כאן גם אחרי הילד. אך כולנו יודעים מה עלה בגורלו. דור שלם גדל על הסיפור הזה. במקרה או שלא במקרה זהו הדור שגדל בתקופת שפע שלא הייתה כמותה, והדור שבו התחממות כדור הארץ הפכה בשקט בשקט לאיום הכי גדול על המשך חיינו כאן. הדור של של סילברסטון האמין באמת ובתמים שהכל, אבל הכל, נועד לו ולילדיו. אמונה זו טרם חלפה מן העולם. הילדים שעבורם נכתב הסיפור בשנת 1964 הם היום בני יותר מ-50. בשנות חייהם נכרתו אלפי דונמים של יערות וכיום מינים רבים של עצים מצויים בסכנת הכחדה. בתקופה זו ריכוז הפחמן הדו חמצני באוויר עלה בעשרות אחוזים.

התוצאות העגומות של כריתת יערות הולכות ומתבהרות עם השנים

"מחבקי העצים”, כפי שכונו אנשי התנועה הסביבתית בלעג במשך זמן רב, הרגישו שמשהו כאן לא בסדר. הפגנות נגד כריתת יערות העד בקנדה ובברזיל היו בין הכוחות המניעים והמולידים של התנועה הסביבתית, והיו גם הצלחות מקומיות. אבל הדעה הרווחת לפיה יש מספיק עצים ושה"היפים" האלה סתם מפריעים לחברות לגיטימיות ומשלמות מס לעשות כסף ניצחה בדרך כלל. אך כמו ששר מוריסי, סולן להקת הסמיתס – “אם האהבה לא תחבר בינינו, אז אולי הפצצה כן”. משבר האקלים הוא הפצצה, והוא הזכיר לכולם שהעץ חשוב לא רק לאדם, אלא קודם כל כעץ בפני עצמו.

העץ הוא הצומח הגדול והמשמעותי ביותר. יערות העד הם הבסיס למינים נוספים רבים של צמחים. האקלים הנוח של כדור הארץ נוצר ונשמר בעזרת הרבה הרבה עצים. מחבקי העצים היו יכולים עכשיו לשמוח ולומר שהם צדקו.גם הם הופתעו מעוצמת צדקתם. אך זו שעה די עגומה עבור כולנו, ואין זמן לשמחות שכאלה. במקום זאת, צריך לעשות. היוזמה הכי מעניינת בנושא זה שייכת לאישה אמיצה מקניה, פרופ' וונגארי מטאי, זוכת פרס נובל לשלום. הרעיון שלה הוא נטיעה של מיליארד עצים ברחבי העולם, כאשר המוקד הוא נטיעה בקו המדבר, על מנת ליצור חגורה ירוקה ולסייע בעצירת המידבור אשר הפך למואץ עקב התחממות כדור הארץ. מידבור זה פוגע במדינות על קו המדבר באפריקה, וגם בישראל.

הקרן הקיימת לישראל התחייבה לנטוע שש מיליון עצים במהלך עשר השנים הקרובות במסגרת מאמץ עולמי זה, אשר יינטעו לזכר היהודים שנספו בשואה. יוזמה נוספת המחזירה את כבוד העץ למקומו הראוי היא קיבוע פחמן. במסגרת זו, ארגונים משקיעים בנטיעת עצים, על מנת שיקבעו פחמן שנפלט מפעילות מזהמת. זה דומה לאיזון הפחמן בו משקיעים באנרגיות אלטרנטיביות. העצים והצומח הם הגוף היחיד ביבשה אשר מסוגל לספוח את הפחמן הדו חמצני באוויר, וכידוע הוא פולט לאחר מכן חמצן. מסתבר, שאנחנו זקוקים לעצים פשוט כמו שהם – עצים.

___

צור משעל – מנכ"ל עמותת אקולנוע, המעלה את המודעות לסביבה באמצעות שימוש בקולנוע ובמדיה ויזואלית