עיניים עצומות לרווחה

איך בונים סדנה כזאת, מה מעבירים לאנשים שלא יכולים לראות? מה רצית להעביר להם?
נשר: "לסדנה קוראים ´איים של שקט´. הכוונה היתה ליצור מקום כזה. פעם בשבוע המשתתפים יודעים שזה האי שלהם, הזמן שלהם עם עצמם. הם נרגעים ומקבלים כוח להמשך השבוע. ברמה השנייה, לתת כלים שניתן להשתמש בהם בהמשך, ביומיום, ואני יודע שהם גם לקחו והשתמשו בהם.
"רמה נוספת היא זו של המודעות. כשאני מסביר את הטכניקות השונות, אני מדבר על מודעות, ואז הם הופכים ערים יותר לתחושות, לגוף ולרצון שלהם. נוסף גם אלמנט של הילינג, כי אני מאמין שעובר גם סוג של ריפוי.
"הסדנה הכילה דברים שונים שאספתי בחיי. דמיון מודרך, מדיטציות קוליות, תנועה ונשימה. רק שכאן, למרות שמדובר באנשים ´רגילים´, היו מספר התאמות שהייתי צריך לעשות בשבילם."
"מההתחלה הבנתי שאני צריך להיות יותר מילולי. באופן טבעי אנחנו מדברים עם הידיים, ושם – זה לא עוזר. צריך להיות מדויק ולהשתמש במגע כדי להסביר ולהדגים.
"למשל, כשביקשתי שיעשו מודרה מסוימת (תנוחת אצבעות במהלך מדיטציה), הייתי צריך ללכת ממשתתף אחד לשני, ולהצמיד להם את האצבעות יחד. יש שוני בקשר עין, אני צריך להיות קשור לא רק במבט, אלא גם בתחושה. אני חייב להושיב אותם במו ידיי, כי אחרת הם יפלו על הרצפה. והם מאמינים לי וסומכים עלי.
"בדברים מסוימים התלבטתי, למשל, אם להנחות ´תראו מולכם´, או ´עכשיו אתם רואים את זה וזה´. אבל הבנתי שבדמיון – הם רואים, והשתמשתי במינוחים של אנשים שרואים."
לאה, בת ארבעים ושבע מבת ים, יושבת במעגל עם ג´ינה, הכלבה שמלווה אותה. "בדמיון, אני רואה הכול אמיתי וטבעי, כאילו שאני רואה את זה ממש עכשיו בעיניים. שם אני מרגישה כמו אדם רגיל, הולכת רגיל, רואה רגיל."
חנה, בת חמישים מחולון, רואה צבעים, אבל רק עד למרחק של שני מטרים. היא דווקא מספרת שבמדיטציה, היא פחות חווה מראות, ושומעת יותר קולות או ריחות.
אברם, בן שבעים ושמונה מתל אביב, מספר שפעם הוא נהג במכונית והשחיל חוט למחט. היום הוא רואה מעט מאוד, ובשבילו, הדמיון המודרך הוא בעיקר "הרחבת אופקים".

השביל הזה מתחיל כאן
באיזה צבע רואים המשתתפים את העולם שהם מדמיינים?
נשר: "חלק מהם ראו פעם צבעים, והיום לא רואים. בכל פעם שעשיתי משהו עם צבעים, נתתי להם לחוש משהו מהאנרגיה של אותו צבע. משתתפת בשם גלינה, למשל, לא רואה צבעים מלידה. אז במקום לדבר רק על צבע, הוספתי לו גם דימוי: כחול כמו ים."
במפגש היום, יאיר מעביר אותם בשביל שמסכם את כל החודשים האחרונים שעברו יחד. יש בו בעלי חיים, עצים וגם מתנות בצדי הדרך. הם חולפים על פני בריכות עם רגשות שונים, ובוחרים לאיזו בריכה להיכנס.
לאה הולכת בשביל הזה יחד עם כלבתה ג´ינה, ופוגשת את אביה שנפטר לפני עשרים שנה, ואת עצמה כנערה. הבריכה שלה מלאה לבבות אדומים.
מרים, בת חמישים ושבע מתל אביב, ראתה פעם צבעים, היום היא רואה רק

"בדמיון, אני רואה הכול אמיתי וטבעי, כאילו שאני רואה את זה ממש עכשיו בעיניים". הקבוצה במהלך המפגש

אור וצל. היא לא יכולה לראות את מזל שיושבת מולה, "אבל אני יודעת שהיא בלונדינית".
מזל, בת חמישים מיפו, פוגשת את האפרוח הצהוב שליווה אותה במשך כל הסדנה, (ועוד נשמע עליו בהמשך). היא מספרת שבדמיון מודרך היא דווקא בוחרת איזה צבע שבא לה, גם אם הוא לא אמיתי: "אני מרגישה בצבע המון משמעות. בצבע שאני בוחרת בעצימת עין, זה כמו הוקוס פוקוס, עולם אחר. שם יש לי שליטה על הגוונים ועל הכול." אברם מדייק בכל פרט שפגש בדרך: "אני רואה את האיילה הנחמדה שלי, ועל ענפי העץ מחרוזות מכל מיני צבעים, כמו שנהב וענבר. אני לוקח מכל סוג, ושם על הצוואר."
אריק, לעומתו, מפרט כל גוון: "שביל לבן וצר, בצדדים ירוק, הפרחים רק בצהוב… נכנסתי לטבול בבריכה שבה המים היו יותר בהירים ומקציפים." אורה ראתה "המון פרחים לבנים עדינים, סגול ותכלת. הבריכות היו אדומות, עם שלווה, אומץ, וביטחון". סטאס ישב ליד בריכה צהובה "כמו שמש".
כאן אברם מתפרץ ושואל בציפייה, מתי שוב עושים טיול למקום הזה… הרבה שמחה יש בחדר.

היו גם קשיים מיוחדים או פחדים שהופיעו אצל המשתתפים תוך כדי התהליכים?
"בקבוצה הזאת, יש פחד גדול לאבד שליטה. לאחת קשה לעצום עיניים כי זה חושך, לאחרת קשה שאומרים לה איך לנשום. ועם זה התמודדתי, כמו שמתמודדים עם התנגדויות רגילות בקבוצה. אני מניח שזה קשור לאובדן הראייה, כי רובם אנשים שפעם ראו, והיום לא.
"מעניין, שכבדי ראייה, הכי פוחדים לעצום עיניים. זה ממחיש להם, שאולי מתישהו הם לא יראו יותר. זה שהם אפשרו לעצמם לעצום עיניים לעשרים דקות, זה היה עצום בשבילם. ממש הישג."

משהו השתנה ביומיום של האנשים בעקבות התהליך?
נשר: "הבחנתי בשינויים שהם עברו. למשל מזל, כשהתחלנו היא חוותה את החיים כקושי, התחילה עם המון חששות, ומפגישה לפגישה זה השתנה. היום היא שמחה ובעלת ביטחון רב. אפשר לראות את התהליך שעברה גם דרך הסמלים שעלו במדיטציות. בהתחלה היא אמרה שהיא לא סובלת חיות, ובדמיון המודרך הופיע אפרוח, קטן, צהוב ולא מאיים. הגענו למסקנה שהוא מסמל חיים חדשים. ובכל פעם היא ראתה את האפרוח הזה הוא היה גדול ונוכח יותר."
מזל: "הוא גדל במשך הזמן, כמו הצמיחה שהיתה לי. היום במדיטציה פגשתי אותו בממדים הגדולים ביותר שלו. ראיתי מול עיני גם ספר ישן שהיה לי כילדה, על הבובה ימימה, בשחור-לבן כזה. זכרתי את התמונה על הכריכה, שהרגליים שלה עקומות, אצבעות נוגעות באצבעות, ושרתי לאפרוח שלי את השיר מהספר, וממש ראיתי את האותיות, מה שאני כבר לא יכולה לראות כיום. הוא הציע לי שאולי אשאר פה על השביל, שאם יבוא מישהו שמרגיש כמוני, כובד וחרדות (כמו שהיו לי לפני כמה חודשים), ויזדקק לי – אז אני אהיה פה תמיד בשביל אחרים, ואני הסכמתי. הוא אמר שכשארצה לפגוש אותו, רק אעצום עין – ואראה אותו שוב."
נשר: "כך, מאשה שנתמכת באחרים, מזל הפכה למי שתומכת באחרים. זה תהליך מדהים שהיא עברה."
או למשל חנה, שפחדה מחושך ולא יצאה מהבית בערב, רק עם מלווה: "אני פחדנית גדולה מחושך ומקומות סגורים. השירותים פה חשוכים, והיום נכנסתי אליהם, מה שפעם היה לא אפשרי. פעם הייתי חוזרת הביתה עם לחץ בשלפוחית, העיקר לא להיכנס לשם. אתמול גם נכנסתי למיטה בחושך כמו גדולה, לא מאמינה על עצמי. אני לא מבינה איך זה, אבל היום זה כבר שונה."

רצון גדול ללמוד
אנשי הצוות דיווחו על תגובות נלהבות ממשתתפי הסדנה. אתה יכול לומר מה הם קיבלו מהתהליך כולו?
"הם יצאו עם ביטחון רב יותר בהתמודדות עם מצבי היומיום. הם יותר מחוברים למרכז שלהם, ופחות מגיבים לדברים חיצוניים, כמו פחדים למשל. יש להם כלים, וזה נותן להם יותר ביטחון – ´יש דברים שאני יכול לעשות, אני לא חסר אונים´, ´אני אתקל בקשיים, אבל אפשר להתמודד´.
"באופן כללי, הם בעלי רוגע ושלווה רבים יותר ואני מאמין שגם בעלי אהבה גדולה יותר, כל אחד לעצמו. על זה הושם הדגש, על לדעת לאהוב ולקבל את עצמך, לבקר את עצמך פחות, בעניין הזה הם כמו כולם."
אנחנו מתקרבים לסיום הפגישה האחרונה, וקשה להם לעזוב. מרים מסכמת: "זה חיזק אותי, עשיתי מהפך בחיי. יש בי מוטיבציה ורצון, ואני מלאת שמחה… זה חיזק לי את היכולת, אני לומדת איך להתמודד עם הקשיים."
אברם מדווח ש"אחרי הסדנה, זה נהיה יותר חיובי וטוב. אני אוהב יותר וחושב יותר, אני יותר טוב לבריות ולנכדים. גם קודם הייתי טוב אליהם, אבל עכשיו יותר טוב."
אורה עשתה בעבר דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, אבל כאן היא עברה שינוי נוסף: "מ–ילדות אני לא רואה טוב, אבל תמיד הסתרתי את זה. עכשיו המצב התדרדר, אני יכולה להסתכל על אדם שהכרתי ולא להגיד שלום, וכבר איבדתי חברים בגלל זה. היום אני כבר יכולה לומר לאנשים הקרובים אלי, שאני לא רואה." אבל עדיין, היא מפחדת להצטלם לכתבה, שלא יזהו אותה.
מזל נזכרת שהיא הגיעה לכאן בתקופה מאוד קשה, "הייתי על הפנים. בעקבות אסונות שקרו לי במשפחה, היו לי חלומות רעים ורעד בגוף. הגעתי לכאן מלאה בחרדות, שאולי משהו יקרה לי ולילדים שלי. אם היו לי הכלים האלו לפני תשע שנים, יכול להיות שלא הייתי מגיעה למצב הזה. היום אני יודעת אחרת, יודעת לנשום נכון. בהתחלה לא נתתי לאף אחד לומר לי איך לנשום, אז יאיר אמר: ´כולם לנשום, חוץ ממזל´. ואני עשיתי לו דווקא…"

ויאיר, מה אתה קיבלת מכל התהליך?
"בכל פעם שיצאתי מפגישה, הייתי מאוד נרגש. בעיקר כשאמרו שקיבלו כלים, שהשתמשו בהם בבית, וזה עזר. או שבמהלך המדיטציה הם קיבלו מתנות, תובנות חדשות.
"זו היתה קבוצה שמאוד פתוחה לקבל. אהבתי אותם באופן אישי וכקבוצה. הם נתנו לי המון אהבה, וזה מאוד ממלא, הם לקחו הרבה, וזה איפשר לי לתת להם. היה רצון גדול ללמוד, לקבל, להתנסות.
"בעקבות החוויה איתם למדתי לא לפחד ממגבלה פיזית. הפחד מאנשים מוגבלים הוא רק בראש. הם אנשים, עם פחדים, אהבות, שמחות, קשיים וכוחות – ממש כמו כולנו. חוץ ממגבלה פיזית אחת – הם לא רואים."
אני יוצאת משם עם תחושה חדשה. גם אני נמנית על אלו שבלי המשקפיים, די מנחשים את הסביבה, ומקטרים על זה. אבל כנראה שכדי לראות את ערכו של משהו לעומק – צריך להבין איך זה לחיות בלעדיו.

נועה לב, עיתונאית ומגישה חדשות בכבלים. מטפלת בהילינג ובקריסטלים בדרך "נתיב הנאור", ומנחה קבוצות ללימוד קריסטלים.
noa-lev@hotmail.com