זה אולי ישמע מוזר, אך הדבר הראשון שעשיתי לאחר שחזרתי ארצה ממסע למחנות ההשמדה בפולין היה לרוץ לשידה בחדר השינה ולשלוף את תעודת הזהות ואת כרטיס הפלסטיק של קופת חולים ולהטמינם עמוק בארנקי. כן, זה היה מעין טקס של שיבה לחיים. לקריאה נוספת:
צריף ובו חלל סגור בזכוכית מלא שיער / נעליים / גפיים תותבות / פנכות אוכל / משקפיים / מזוודות – במאות ואלפים, אין סוף למחזה המבעית. תמונה ובה שורה ארוכה של מחראות, ואין מילים. תמונה (מתוך סרט) של אישה המגיעה ברכבת מהולנד, גברת מטופחת שאינה מבינה כי תוך דקות לכל היותר תושמד. היא מתעקשת לתת טיפ ליהודי שעוזר לה לרדת מן הרכבת, ולמרות שהוא אומר כי אינו רשאי לקחת טיפ היא מתעקשת, כי זה החינוך האירופאי שקיבלה. ראשית האדם איבד זהות. לקחו את כל רכושו, אך הורו לרשום את שמו על גבי המזוודות וטרחו לתת לו קבלה (מעשה הונאה), כי זה רכושו. לאחר מכן איבד האדם את כבודו, הושפל, עונה והורעב. בסוף התהליך קעקעו על זרועו מספר, והמספר היה כל זיהויו.
בורות הירי ביער לופוחובה אני הולך בעקבות 160 לוחמי צה"ל, שנכנסים בצעידה מסודרת ליער לופוחובה. מן הצד מחצצר חייל ישראלי, גרישה שמו, את מנגינת "העיירה הבוערת", המוכרת גם כ"אחים, הצילו, שריפה". אני מביט בבעתה בבורות הירי, הדמעות זולגות ללא הרף, הגרון נחנק בזעם אין אונים. איך זה קרה לעם שלי? או יותר נכון לומר, הזוועות האלה אירעו לעמי ולמשפחתי! נזכר בשריד היחיד לקהילת טיקטין, הלא הוא אברהם קפיצ’ה, שאביו שלחו דקות לפני האקציה, שבה היהודים פונו מרחבת העיירה, ה"שטייטל", להביא מהבית דבר ערך, יהלום או מטבעות זהב. ריצה זו הביתה הצילה את חייו. אני חוזר לטקס ביער לופוחובה. יער עבות, עצים דקים נעים ברוח מצד לצד, כאילו אומרים "אנו עדים למה שקרה כאן", ואין ציוץ ציפורים ביער לופוחובה.
טרבלינקה – לאגר השמדה חלק מהקצינים הצעירים מתלהמים ואומרים שמוטב להסתכן בבריחה, בטיפוס על הגדר החשמלית או ביריות של אנשי גסטאפו או עוזריהם האוקראינים מאשר לחיות כך! ואני – אני רוצה רק לשתוק, בזעם, בכאב, בחוסר אונים ובחידלון.
מיידנק – שלושה כתמי צבע כתם צבע בתקרת תא גזים, אחרון שנותר שלם מכל תאי הגזים. לגז יש תכונה שכמה שלא תסייד ותצבע, הרי שבשלב מסוים יופיעו כתמים ירוקים, במקרה זה על תקרת תא הגזים בלאגר מיידנק. ביני לבין עצמי אני חושב, צריך להביא את כל מכחישי השואה ולתחוב את פניהם לתוך כתמי הצבע! כתם צבע שני – ביתן הנעליים. נכנס לביתן, גל ריח לא רגיל אופף אותי, מאות אלפי זוגות נעליים בצבעים כהים. בין הנעליים לוכדת את עיניי נעל נשית כחולה, מי יודע אולי שייכת לאותה יהודיה הולנדית שניסתה לתת טיפ ליהודי שעזר לה לרדת מהרכבת דקות לפני השמדתה? וכתם צבע שלישי אותו אני רוצה לציין. חיפשתי את השירותים, הקור והצינה עשו את שלהם, הגעתי לקצה המחנה שם ליד הגדר הטלתי מימי. מהעבר השני של הגדר נמצאים בתיה של העיר לובלין, סמוכים ונוגעים בגדר, וממש בצמוד לגדר חממה ענקית וגדולה של פרחים בשיא פריחתם, ראיתי פריחה כתומה וצהובה אדומה וסגולה. פולנים – מתחת לאפכם התחוללה השמדה, היכן הייתם? טקס ליד הר האפר במיידנק, הכנות אחרונות, מערכת הגברה, דגלים, צוות צילום פולני, ואני עומד ובתוכי מתחוללת סערת רגשות. עוד מעט קט אעלה לדבר בפני קציני הצבא שלנו, בטקס לזכר המושמדים במיידנק. האבל האישי שלי נכרך באבל הלאומי, ואין יודעים מתי זה שלי אישי ומתי זה שלי לאומי? מה זה חשוב, כולי נרגש. השמים אפורים שחורים וממטירים ממטרי עוז, ואני מדבר אל מול האפר ואל זיכרון ילדי הקטן, שחר שלי.
פלשוב – על גבעה ירוקה אושוויץ 1 נכנסים לביתן השמות, "לכל איש יש שם". אנחנו מדליקים נרות, לכל נר מתלווה קריאת שמות המושמדים. בהגיע תורי, בקול רועד אני מזכיר את סבי וסבתי, הירש לייב ופסיה רוזנברג, וארבעת ילדיהם מהעיירה בוריסלב, גליציה, היום אוקראינה, ואת סבי וסבתי מצד אמי, זיגמונד וחיה-דינה פורמן וחמשת ילדיהם מהעיירה ירוסלב, גליציה, היום פולין. קולי רועד ואני מתקשה בהדלקת הנר. מרגיש לחיצה בכתפי, מריו, קצין הניהול של המשלחת, קם להדליק נר זיכרון ואומר, שנים שאני כאן מלווה משלחות, זו פעם ראשונה ששמעתי את השם גליציה, ולי עצמי אבדה משפחה בשם פלדמן מעיירה קטנה בגליציה, "יהי זכרם ברוך". ברקע נשמעת תפילת "אל מלא רחמים". איני יודע מי המבצע, אך דבר אחד יודע אני, התפילה חדרה מקצות האצבעות עד לקצוות השיער בראש, אותו שיער שגולח לסבתות וסבים, גברים ונשים, ילדות וילדים.
אושוויץ 2 לא מתאפק מחפש פרחים כדי לשימם על המסילה, אותה מסילה שאיחדה את היהודים והביאה אותם להשמדה מנורבגיה, מהולנד, מבלגיה, מצרפת, מצפון אפריקה, מהונגריה, מגרמניה, מיוון, מיוגוסלביה, מצ’כוסלובקיה ומכל הגוש הסובייטי רוסי לשעבר. אני מוצא שני פרחי בר בצבע צהוב וסגול ומניחם במעין טקסיות, לזכרו של עמי שהושמד. בתעלה התחתונה והבוצית, המובילה לתאי הגזים, אני רואה את אודי מתפלל בדבקות ובכוונה רבה, תנועותיו מביאות אותו כמעט עד לאדמה הארורה והמקוללת. אני מסתובב בין השרידים, הצריפים וההריסות, ואיני מבין איך קרה, מגיע להכרה שאת המושג אנטישמיות יש לשנות ולהגיד במלוא הפשטות "אנטי – יהודיות". פולין קצינים ומפקדים, אתם ההמשך החי של עם מופלא זה, עם ישראל חי – וחי הזיכרון ליהודי השואה. חי הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. חי הזיכרון לשחר בני. |
