ככל שהתקרב האוטובוס שלנו לאמריצאר, גדל שיעור חובשי הטורבאנים הסיקהים בקרב הנוסעים. גילי, שישבה לידי, הרגישה פתאום יד נשלחת אליה מהספסל שמאחורינו, שם היה שרוע אחד ההודים הלא סיקהים שהיו מיעוט באוטובוס. לאחר שהאזהרה התקיפה שלה נענתה רק בהבל של אלכוהול, היא פנתה אל הקונדוקטור הסיקהי. הקונדוקטור היה גבוה ואצילי ודיבר אל ההודי השיכור בשילוב מרשים של תקיפות ושלווה, שמר על כבודה של גילי כאישה וכאורחת, אבל גם על כבודו של אדם שנתפס בקלקלתו. ההודי אסף את עצמו ודידה אל קצהו השני של האוטובוס. ההטרדות הסתיימו. בתמצית, היה במפגש הראשוני הזה כל מה שהותיר עלי אחר כך רושם עז כל כך מהסיקהים: שילוב של אצילות נפש, שלווה פנימית אמיתית, תקיפות – אם צריך, ויחס של כבוד עמוק לנשים.
האוטובוס התמלא בעוד ועוד טורבאנים, במגוון גדול של צבעים ובשלושה דגמים: הדגם המוכר של הבוגרים, דגם בני נוער (הרבה פחות בד) ודגם ילדים (חתיכת בד קטנה הנראית כמו מטפחת שמכסה קוקו קטן במרכז הראש). כולם נראו כמו בני אצולה שהזדמנו היום במקרה לאוטובוס. הגברים היו כולם משכמם ומעלה, לא רק כשעמדו ליד הודי, אלא באופן מוחלט.
מדי פעם נפרמה מעט אחיזתו של טורבאן אחד סביב ראשו של אחד הנוסעים. ואז, כל פעם מחדש, כשהיה אחד מהם מתחיל לסדר את הר הבד שעל ראשו, הייתי נדרכת, אולי הפעם תתברר סוף סוף התעלומה. הוא היה מפרק כמה סיבובים של בד בטבעיות גמורה, כאילו היה המשכו הטבעי של ראשו. ככל שהיה מתגלה עוד בד, היו עוד מטרים רבים אחריו מגולגלים באותו אופן מסתורי אבל בדיוק קפדני ואחיד, על ראשי כל הגברים שמסביב. אף אחד לא סיפק את התשובה לתעלומה שהטרידה אותי כבר שנים רבות לפני כן, רחוק מאוד מהודו, כשראיתי סיקהי בפעם הראשונה: מה הם מסתירים מתחת לטורבאן ואיך נראה סיקהי בלעדיו?
כשהגענו לאמריצאר, ה"מכה" של הסיקהים, כבר היה לילה. מפגש לילי ראשון עם עיר הודית בלתי מוכרת יכול להיות חוויה לא נעימה. אבל כבר כשנהג הריקשה פידל אותנו אל אזור המקדש המוזהב, היה רמז לאווירה אחרת, שעדיין אי אפשר היה לגלם אותה במילים, אפילו לא במחשבה. התחושה הזו הפכה לממשית מרגע שעברנו את סף מתחם המקדש. השומרים בשער בירכו אותנו בברכת ערב טוב, ואנחנו נכנסנו אל עולם אחר.
כל קסמה של הודו נמצא בגבול המטושטש שבין מציאות ודמיון, בין כן לבין לא, בין קדושה לארציות, אבל לא היה מקום ורגע ברור יותר, אם גבול מטושטש יכול להיות משהו ברור, שבהם יכולתי לחוש את הקסם הזה, כמו באותו רגע כניסה אל המתחם של "מקדש האלוהים"(HARI MANDIR) , לבה של אמריצאר. לב, לא רק במובן דימוי ל"מרכז", אלא לב במובן של פועם, חי, שמזרים חיות בעורקיהם של 14 מיליוני הסיקהים החיים בהודו, בכל שעות היום והלילה, או ליתר דיוק, מארבע בבוקר ועד 11 בלילה, אז זורם שטף עולי הרגל, מקיף את "בריכת האלמוות" שמסביב למקדש הזהב, ובא בשערי המקדש. בין מתפללי היום והלילה, בין אינסוף הצבעים שמחליף המקדש על פני שעות היממה, אפשר היה להתחיל לעמוד על ייחודם של הסיקהים מעבר לטורבאניהם.
גורו נאנאק
את סיפור הסיקהים צריך להתחיל עם גורו נאנאק(NANAK) מייסד הדת הסיקהית. נאנאק נולד ב-1469 בכפר הסמוך ל-LAHORE (כיום בפקיסטן). הוא היה הינדואי, בן לקסטת הלוחמים(KSATRIYA) , ובילדותו כרועה בילה שעות רבות עם אנשי דת הינדואים. נאנאק התחיל לעבוד כרואה חשבון, נקודה ארצית שכדאי לזכור כשתוהים על השילוב המיוחד שמתקיים בסיקהים, בין רוחניות וארציות.
כטיבן של דתות חדשות בכלל, רוח הדת הסיקהית עדיין פועמת באופן יומיומי ומוחשי בקרב המאמינים – והדתיות היא אלמנט מהותי ומרכזי בחייו של כל סיקהי. מאידך, פנג'אב, המדינה בהודו שבה מרוכזים מרבית הסיקהים, היא המדינה העשירה ביותר בהודו. הסיקהים ידועים בהודו כחקלאים הטובים ביותר, כטכנאים הטובים ביותר, כנהגים הטובים ביותר, כטייסים הטובים ביותר, ורישומם על החיים בהודו בפוליטיקה, בתרבות, באומנות ובכלל, עולה מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה (כשני אחוזים).
במהלך עבודתו כרואה חשבון פגש נאנאק פייטן מוסלמי, שממנו הושפע רבות בהמשך דרכו. בגיל 29 עבר חוויה מיסטית, שהיוותה נקודת מפנה בחייו. בעודו רוחץ בנהר, הוא נעלם. הסובבים אותו היו בטוחים כי טבע. על פי הכתבים הסיקהיים, אסף אותו אלוהים אליו ונתן לו את משימתו במילים הבאות: "נאנאק, אני איתך. דרכך יואדר שמי… לך אל העולם להתפלל ולמד את האנושות כיצד להתפלל. אל תטמא בדרכי העולם…" לפי סיפור חייו, נעדר נאנאק במשך שלושה ימים ושלושה לילות. ביום הרביעי הופיע ואמר: "אין הינדואי ואין מוסלמי". נאנאק יצא נגד הגילויים החיצוניים של הדת, הן ההינדואיים והן המוסלמיים: הוא התנגד לעבודת פסלים ולתפילה שאין בה כוונה. לעבודה דתית יש טעם, טען נאנאק, רק אם היא פנימית.
נאנאק יצא למסעות שנמשכו כמה עשרות שנים. הוא הלך מזרחה למרכזים הינדואיים ובודהיסטיים באזור מזרח הודו ובורמה, ביקר במקומות עלייה לרגל הינדואיים, פגש גורואים ונזירים וניהל איתם דיונים בנושאים רוחניים שונים. במסעו הארוך השני הלך נאנאק אל דרומה של הודו, עבר בטמיל-נאדו והגיע עד סרי-לנקה. כשחזר, בילה שנים מספר עם משפחתו ואז יצא אל מסעו השלישי, אל צפון ההימאליה. במסעו הרביעי והאחרון הוא הלך מערבה למכה ומדינה והגיע עד בצרה ובגדד. במפה המתארת את מסעותיו במוזיאון הקטן הנמצא בקומפלקס המקדש, ממשיך קו המסע הרביעי עד ירושלים. בכתובים לא מצאתי כל עדויות לגיחה הזו. במהלך המסע למכה נרדם נאנאק יום אחד, כשכפות רגליו מופנות כלפי הכעבה. איש דת מוסלמי שעבר במקום העיר אותו משנתו, זועם כולו על הכפירה הנוראה בכבוד האל. תשובתו של נאנאק הפכה למפורסמת: "אם כך, סובב את כפות רגלי לכיוון אחר, שבו לא מצוי האלוהים". כשחזר, התיישב נאנאק ביישוב שהקים- KARTAPUR ("משכן הבורא"), והחל ללמד הינדואים ומוסלמים שזרמו לשמוע אותו. התלמידים שהלכו בדרכיו נקראו SISYAS אוSIKH בפנג'אבית(DISCIPLES) .
נאנאק עשה סינתזה מרתקת בין רעיונות מההינדואיזם לבין רעיונות אסלאמיים. מחד הוא קיבל את תיאוריות הסמסרה ההינדואית – גלגל המיתות והלידות מחדש, ומאידך קיבל את רעיון האל האחד, הכל יכול והקיים בכול. ההגעה לעולם הזה, אמר נאנאק, היא מתנה יקרת ערך. זוהי ההזדמנות שהאל נותן לנו להימלט ממעגל הלידה, המוות והלידה מחדש. מטרת החיים צריכה להיות האיחוד עם האל: הגאולה מצויה במזיגת האור הפנימי המצוי באדם עם האור הנצחי. את הגאולה, השחרור, ניתן להשיג רק על ידי מדיטציה פנימית המופנית אל ה-AKAL PURAKH , היישות הנצחית.
עם הספר
נאנאק הפך את מוסד ה"גורו" למוקד השיטה הדתית שלו. ללא הגורו כמדריך, אמר נאנאק, שום אדם לא יכול להגיע לשחרור(MOKSA) . הגורו הוא זה שמשיט את תלמידיו ב"אוקיינוס החיים" המפחיד. לפני מותו מינה נאנאק יורש, הוא אנגד – הגורו השני. ארג'ון, הגורו החמישי, שחרר את הסיקהים מכבלי קהילות האם שלהם: ההינדואית והמוסלמית. אחד מהישגיו החשובים היה חיבור ה"אדי גארנט" (ADI GARNTH או(GRANTH SAHIB , ספר הקודש של הסיקהים. הספר הוא אוסף פיוטיהם של ארבעת הגורואים שקדמו לו, יחד עם אלה של קדושים הינדואים ומוסלמים מרחבי צפון הודו וכן לקט של יצירותיו הוא. ב- 1708, כשהיה גובינד סינג, הגורו העשירי, על ערש דווי, הוא קרא לראשי העדה הסיקהית וקבע כי ה"אדי גארנט" יהיה הגורו שיירש אותו. הספר הפך להיות "גורו אדי גארנט", והוא נתפס מאז כהתגלמות של הגורו הנצחי.
אם הספר הוא גורו, ולא סתם גורו, אלא גורו נצחי, צריך לטפל בו בהתאם. רוח החיים של המקדש באה לו מהספר. אחרי שעשית את העלייה לרגל לאמריצאר, שלת נעליך, רחצת את רגליך, היקפת את "בריכת האלמוות", עברת בגשר המוביל אל המקדש – הגעת אל קודש הקודשים: הספר, לבו של הלב. לצדו של הגורו-הספר, יושבים שלושה נגנים, ששרים ומנגנים ממזמוריו, החל מארבע בבוקר, אז מתחילה עבודת הקודש, ועד סיומה, ב- 11 בלילה.
עבודת הקודש במקדש נראית כמו לקוחה מציורי אלף לילה ולילה. בכל מתחם המקדש מפוזרים אנשים שתפקידם הוא לקרוא בספר. בין שטיחים ובדים מרהיבים, בין קישוטי שיש שלא נופלים ביופיים מאלו של הטאג' מהאל, בתוך גלימה וזקן ארוך, יושב הקורא מול הספר. גודלו של הספר כמעט כגודלו של היושב מולו, מה שהופך אותו למשהו שהוא מעבר לסתם ספר: ספר שנראה כמו ספר של אגדות, מין אב טיפוס של כל הספרים כולם, של כל הידע האנושי כולו.
אב הטיפוס עצמו של כל העותקים הללו, ספר הספרים, מקור המקורות, הוא לב המקדש, שם פסגת העלייה לרגל. למרות כל הכבוד שמורעף על הספר, אין תחושה של עבודה לאובייקט, אלא, באמת ובתמים, עבודה לידע. עולי הרגל לא משתחווים לדפים, אלא לחוכמה הגלומה בהם. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה זה "עם הספר". כשהספר מוצא אל משכן הלילה שלו, נחשפים, שכבה אחר שכבה, עוד בד מרהיב ועוד אחד, כמו פרוכת על פרוכת על פרוכת. כל אחת מהודרת יותר מהקודמת, ועם כל שכבת בד שנחשפת, מתעוררת עוד ועוד סקרנות ביחס למה שמוסתר בתוכה.
האדם המופקד על שמירת הספר, מחזיק בידיו מין מניפת שיער לבן, ספק מברשת לגירוש חרקים בלתי נראים, ספק מטה קסמים לסילוק כוחות האופל. אל הקדושה הזו מתלווה ריח מתוק העולה מתערובת המזון הקדוש, אשר מחולק למאמינים עם התקרבם אל הספר. סביב הספר ומעליו, במרפסת הפנימית המשקיפה עליו, גברים ונשים עם גרסאות ניידות של הספר, קוראים ושרים את מוזיקת הקודש של הגורו הנצחי. לא מלמול אוטומטי של תפילה, אלא התרגשות אמת שבכל שעה של היום או הלילה מקבלת גוון קצת אחר, על פי 31 הראגות שאליהן מחולקים המזמורים.
האמריקאים פה
קצת אחרי שנמצא לנו מקום באכסניה המיועדת לעולי הרגל הסיקהים (חינם אין כסף), בתוך מתחם המקדש עצמו, הסתבר לנו כי בארבע בבוקר ייערך, כמו בכל יום, טקס הכנסת הספר למקדש. את טקס הוצאת הספר מהמקדש, שנערך, כמו בכל יום, ב- 11 בלילה, בדיוק פספסנו.
כל מאות המיטות של האכסניה, מסגרת ברזל וחבלי יוטה ארוגים בתוכה, היו מלאות בסיקהים ישנים. אכסנית עולי הרגל השנייה, גם היא במתחם המקדש עצמו, היתה מלאה אף היא. "האמריקאים פה", הסביר אחד האחראים, ובגלל השעה המאוחרת והעייפות הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב. ואז יצאה אל המסדרון מוטציה מוזרה מאוד של סיקהי: הוא היה גבוה, עטור זקן, מכוסה בטורבאן ונשא חרב על מותניו, כמו כל סיקהי – אלא שהזקן היה בגון בלונד-ג'ינג'י והאקסנט באנגלית לא היה פנג'אבי כלל וכלל, אלא ניו ג'רסיי. עוד לא הספקתי למצמץ ואל המסדרון יצאו בריצה עוד שתי גרסאות מוקטנות שלו. גם בלי זקן היה ברור שהם סיקהים. המבחן האולטימטיבי של חמשת ה-K , חמשת הסימנים המבדילים במבט ראשון כל סיקהי מלא סיקהי, עבר בהצלחה.
חמשת הסימנים הללו, שהוכנסו למסורת הסיקהית על ידי הגורו האחרון גובינד סינג, נקבעו כדי למנוע אפשרות שסיקהי יוכל להסתיר את זהותו הסיקהית. הם נקראים כך על שם האות הראשונה של חמשת הסימנים הללו בפנג'אבית: השיער KES)), שאסור לגזור אותו לעולם; המסרק (KANGHA)' שתקוע בדרך כלל בתוך השיער המגולגל; החרב(KIRPAN) , שבאה בשלל גדלים, החל מזו שאורכה יותר ממטר, והיא חדה ומשספת ראשים אם צריך, ועד הזן המודרני, הסמלי, שגודלו כגודל אצבע והוא מוצמד אל המסרק בשיער; צמיד הברזלKARA) ) שמשמש בעת הצורך גם כפותחן בקבוקים; והתחתוניםKACHH) ), שאסור להם להיות ארוכים יותר מגובה הברך, כדי להבטיח מהירות תנועה בקרב, אם צריך. חמשת הסימנים הללו מזהים את כל מי שנכנס לעדה הסיקהית(KHALSA) , וזה בדיוק מה שבאה לעשות שם קבוצת הילדים הסיקהים האמריקאים שהתרוצצו במסדרונות: להפוך לסיקהים אמיתיים.
חשבנו שארבע בבוקר יהיה זמן טוב לראות מה עושה סיקהי כשהוא קם בבוקר, ובעיקר: איך הם מסתרקים? כשהתעוררנו ברבע לארבע, כל הראשים היו מסורקים מזמן, השיער מוחבא, הטורבאנים מגולגלים לפי כל פרטי חוקי הגלגול. הספקות של המפגשים עם סיקהים מימי הילדות שלי החלו לחזור: אולי, בכל זאת, במשך השנים, הופך הטורבאן לחלק מהראש?
כיסינו את ראשינו (חובה לגברים ולנשים באזור המקדש), הפקדנו את נעלינו (חובה גם כן), טבלנו את רגלינו בתעלת המים החצובה בשיש הלבן בדרך הכניסה למקדש, והגענו אל "בריכת האלמוות" שמסביב למקדש. מסביב, בחושך (ארבע בבוקר!), היו אלפי אנשים, והמקדש עצמו היה מלא נשים, גברים וילדים סיקהים שבאו לכבד את בואו של הגורו-הספר, עם כניסתו למקדש. הספר הוצא ממקום משכן הלילה שלו, הועלה על מרכב עץ מהודר, ונישא על ידי חבורת סיקהים שהתחלפה מדי כמה דקות כדי לכבד בנשיאתו כמה שיותר אנשים, אל המקדש. אז התחילה נגינתה של הראגה הראשונה.
קצב אלוהי
המוזיקה כסוג של דרך מעשית שבה יכול אדם להתחבר עם "הישות הנצחית", היא הרעיון שעומד בבסיס המסורת הסיקהית עוד מימי גורו נאנאק. חלק גדול ממזמורי הקודש המושרים על ידי הסיקהים עד היום נכתבו על ידי נאנאק עצמו, יחד עם חברו הפייטן המוסלמי מארדנה.
אם חושבים על הרעיון הזה הוא יכול להישמע מעניין, יפה אפילו, אבל אחרי שחוצים את השער אל מתחם מקדש הזהב, המוזיקה שבוקעת מלבו ברמקולים מתחילה לחלחל אל תוך הגוף, עם ראגת הלילה בלילה; ראגת תחילת האור הוורוד שמרמז על אפשרות של זריחה; ראגת הזריחה עם אור הזהב של השמש על המקדש ואור הזהב של המקדש על השמש; ראגת הבוקר, שנראה אחרי כל שעות החושך פתאום כמו נס; וכך לאורך האור והחושך, 31 הראגות שמתמזגות זו בזו, אבל שונות; ראגה של לילה שנרדמים איתה בלילה וראגה של יום שמתעוררים איתה ומדגימה איך שני הפכים יכולים להיות רצף של אותו דבר עצמו. רק אחרי כמה מחזורי מוזיקה כאלו, רק אחרי שיוצאים את המתחם ומשהו חסר, רק אז יש אפשרות להבין את גדולתו של הרעיון הזה באמת.
זרם עולי הרגל אינו פוסק מארבע בבוקר ועד חצות. אמריצאר עדיין לא מצאה את המקום המגיע לה על מפת התיירות של הודו, ומספר המבקרים המערבים הזעום שמגיע אליה מעורר מצד אחד תהיות לגבי האופן המוזר שבו עובדת הדינמיקה הזו, "מפת תיירות", ומאידך, למי שכן זוכה להגיע אליה, שמחה גדולה והכרת תודה לחוסר ההיגיון שמביא כל כך מעט מבקרים לשם. אצל הסיקהים, תושבי אמריצאר ועולי רגל, כל זר שמגיע למקדש הוא סיבה לשמחה. בכל שעות היום והלילה, בכל הגילאים, במילים ובלי מילים, לא הפסיקו המבקרים הסיקהים במקדש להביע הערכה, הפתעה ושמחה על זה שטרחנו לבוא אל מקומם הקדוש. שוב ושוב נשאלנו, "המקום מוצא חן בעיניכם?" ושוב ושוב ראינו אור של שמחה אמיתית וגאווה ניצת בעיניים, כשאמרנו את האמת, ורק את האמת, "מאוד!".
חלק מהגאווה המוצדקת הזו נלוותה להזמנות לאכול במטבח המשותף, חדר אוכל שמאכיל יום יום אלפי עולי רגל, עשירים ועניים. המטבח המשותף הוא רעיון הקיים במסורת הסיקהית עוד מימי גורו נאנאק. נאנאק, שהתנגד למערכת הקסטות ההינדואית, סירב ללמד קהל של אנשים לפני שכולם אכלו יחד במטבח משותף: הברהמין יחד עם הטמא, ההינדואי יחד עם המוסלמי. אנגד (1504-1552), הגורו השני במניין עשרת הגורואים הסיקהים, מיסד את רעיון המטבח המשותף של נאנאק כדי להאכיל את העולים לרגל אל הדהרמסלה (משכן האמונה), שם היו נאספים המאמינים כדי לשיר את שירי הקודש שהלחין נאנאק.
מאז ימי גורו אנגד הפך המטבח המשותף למוסד חשוב בחברה הסיקהית. במקדש הזהב באמריצאר יכולנו לבדוק את תיאוריית השוויון בין המאמינים השונים גם על יהודים. כבר בלילה הראשון, כשנכנסנו אל מתחם המקדש, התלוותה למוזיקה הקדושה שבאה מתוך לב הבריכה מוזיקה ממכרת נוספת. בלילה היא נשמעה לי כמו מוזיקה קצבית של איזה פולחן קדום. רק למחרת, בשעת ארוחת הערב, הסתבר מקור הקצב: זה היה רעש שטיפת הכלים של המטבח המשותף. הגילוי הזה הסתבר רק אחרי שנעננו, כמעט בלי יכולת לסרב, להזמנות חוזרות של סיקהים מסביבנו להצטרף לארוחה.
מטבח החינם מאכיל אלפי אנשים ביום, בסדר, קצב וניקיון, שאפשריים אולי רק משום שהנם חלק אינטגרלי של עבודת הקודש. מחזורי ההאכלה נמשכים 20 דקות כל אחד, בהם מספיקים כמה מאות אנשים להיכנס אל האולם, להתיישב על הרצפה בטורים מסודרים. חבורת סיקהים נמרצת מחלקת צלחות וכוסות ואחר כך, עם הישמע האות, עוברים כמה נערים סיקהים ומחלקים דאל (עדשים), צ'פטי ומים. המזון הפשוט בתבל, ולמרות שלא הייתי רעבה בכלל, זו היתה אחת הארוחות המופלאות ביותר שאכלתי מימי. איכשהו היה גם מספיק זמן לאכול (אני אוכלת לאט מאוד) ולהביא את הכלים החוצה אל קבוצת המתנדבים ששטפו את הכלים. האולם נוקה והיה מוכן למחזור נוסף. כל זה נעשה בתוך 20 דקות ובשלווה אין קץ.
מאוחר בלילה, לאחר שנדם עוד מחזור קסום של שירת הראגות, יצאנו לסיבוב נוסף סביב "בריכת האלמוות". באותו לילה נפתרה סוף סוף תעלומת השיער הסיקהי. מאחד החדרים באזור המקדש בקעו קולות קצביים מסתוריים. ואז נגלה המחזה: קבוצה של עשרות גברים סיקהים גלויי ראש, ששיערם השחור מתגלגל עד הרצפה ומתערבב בחושך עם זקנים עבותים, השמיעה קולות קצביים שהלכו והתקרבו למצב של טראנס. הרצפה כולה נראתה כאילו היא מכוסה שיער שחור ורטוב. הקולות הקצביים שבחדר התפצלו לשניים: תפילה מונוטונית של כוחות הטוב מצ אחד, ומנגד – הקצב ההולך ומתגבר של שלושה מבעלי השיער, שהלכו ונתפסו במין דיבוק. החדר כולו הפך למוקד מאבק בין כוחות הטוב לכוחות האופל. מסביב היו חושך ודממה. מאות הסיקהים, שלא נמצא להם מקום באכסניה, היו מוטלים על השיש הלבן, מכוסים כולם בבגדיהם ונראו כמו גוויות. הסיקהים לא גוזרים את שיערם משום הכוח המאגי שהם מייחסים לו. אם היה קשה לתפוס איזה כוח מאגי יכול להיות לשיער, אי אפשר היה לקבל הדגמה טובה יותר מסצנת גירוש השדים הזו. הלילה האפל והסוראליסטי נראה לא רק כמו היפוכו של היום שהיה לפניו, של האור, של חיוכי האושר של עולי הרגל, של המוזיקה המלטפת, אלא בעיקר כמו מה שמאפשר את כל השקט והשלווה הללו של היום.
מצוות החרב
הדימוי הנפוץ ביותר שיש אולי לסיקהים במערב הוא הדימוי המיליטנטי שלהם. מהרגע שהתנתקו הסיקהים מקהילות האם שלהם, ההינדואית והמוסלמית, והחלו להתגבש כקהילה מאורגנת ונפרדת, החל להתבהר הצורך המיליטנטי. הגורו החמישי, ארג'ון, שהקים את מקדש הזהב, הזמין אמנם איש דת מוסלמי להניח את אבן הפינה של המקדש, אולם אחרי שביסס את הסיקהים ואת עצמו כלכלית, צבר כוח, ואף סייע לבנו המורד של קיסר המוגולים ג'האנגיר, הוגדשה הסאה מבחינת השליטים המוסלמים. גורו ארג'ון נאסר, עונה ומת בכלא. מותו (1606) סימל את תחילת העוינות בין הסיקהים לבין השליטים ההודים. לפני שמת, הספיק ארג'ון למנות את בנו, הארגובינד, כגורו השישי והעניק לו שתי חרבות: אחת ייצגה כוח רוחני, והשנייה: כוח ארצי. הארגובינד אימץ את הרוח המיליטנטית, הקים צבא, הפך למנהיג צבאי חשוב בחבל פנג'אב ואף ניצח בכמה קרבות חשובים נגד המוגולים ההודים.
במהלך המאה ה-17 נרגעו מעט המתחים הללו בין הסיקהים לשלטונות ההודים, אבל רק זמנית. הם צצו שוב, ביתר חריפות, בימי הגורו התשיעי, אשר הוצא להורג בידי אנשיו של הקיסר המוגולי, ארונגאזב. בנו של הגורו התשיעי, גורו גובינד סינג, אשר קיבל את תואר הגורו בהיותו ילד, היה מעורב במלחמות עם שכנים עוינים למיניהם מגיל צעיר, עד שהחליט על הקמת ה"קאלסה", העדה הסיקהית, שאליה שייכים מרבית הסיקהים כיום. גורו גובינד סינג הפך אמנם את החרב לחלק מהותי מהזהות הסיקהית, אבל אמר גם כי יש להשתמש בה רק כאמצעי הגנה על האמת, הצדק והאמונה – ורק לאחר שכל אמצעי הגנה אחר נכשל. בתחילת המאה ה-18 הביאה הרוח המיליטנטית הזו להקמה של ישות סיקהית עצמאית, שהחזיקה מעמד עד לימי השלטון הבריטי.
עם הקמתה של הודו העצמאית עלתה שוב השאלה הסיקהית. פנג'אב, האזור שבו מרוכזים הסיקהים, חולקה בסופו של דבר לשניים: פנג'אב המזרחית הפכה לחלק מהודו, ופנג'אב המערבית הפכה לחלק מפקיסטן. בפרק החלוקה העקובה מדם של ההיסטוריה ההודית, שילמו הסיקהים מחיר יקר מאוד. רוב רובם של שני מיליוני הסיקהים שחיו בצד הפקיסטני, מחצית מכלל הסיקהים בפנג'אב, ברחו אז להודו. הטבח שנערך בין כל הצדדים, מנע מרבים מהם להגיע. את כל רכושם הם השאירו בפקיסטן. למרות זאת הפכה פנג'אב להצלחה כלכלית בתוך שנים ספורות. נהרו סירב אז להיענות לתביעות סיקהיות לעצמאות, אבל דווקא בתו, אינדירה גנדי, נענתה לדרישה הסיקהית וב-1966 הוקמה מדינה סיקהית, כחלק מהודו.
העצמאות הסיקהית המסוימת הולידה, בין השאר, גם כמה פלגים בדלנים קיצוניים, שהחלו להילחם למען ריבונות סיקהית מוחלטת. קבוצת קיצונים בדלנים כאלה התבצרה במקדש הזהב ב-1984, עד שאינדירה גנדי החליטה לפנות אותם בכוח. בבוקר 6 ביוני נכנסו טנקים אל האזור הקדוש של מקדש הזהב והרסו את בניין ה"אקל טאקהט"(AKAL TAKHT) , בניין הפרלמנט הסיקהי. יותר מ-5,000 עולי רגל נהרגו, ביניהם נשים וילדים רבים. למתחם המקדש נגרם נזק רב ובניין ה"אקל טאקהט" נהרס כליל. כיום לא רק סיקהים מודים שתגובתה של גנדי היתה מוגזמת בחומרתה. ארבעה חודשים לאחר כניסת הטנקים אל המקדש שילמה אינדירה גנדי על הטעות הזו בחייה, והיא נרצחה על ידי שומר הראש הסיקהי שלה.
כשמסתובבים היום במתחם המקדש ורואים את חורי הכדורים בשיש הלבן, קשה להאמין איך יכול מנהיג לקבל על עצמו החלטה להכניס טנקים אל תוך קודש הקודשים. מדי פעם נמצא מי שמנסה להסביר את גודל הזוועה שהיתה שם: הנה, עד כאן הגיע הטנק, לשם ירה, תראו את סימני הכדורים בשיש. אחרי שנים רבות של תקריות אלימות, אמריצאר היום היא עיר שקטה. לפני שנתיים היא נפתחה לתיירים.
מול ה"אקל טאקהט" עומדת קופסת תרומות למען סיום שיפוץ הבניין. למרות שהסיקהים זוכרים את הטבח, כשהם מדברים על יחסיהם כיום עם ההינדואים ועם השלטון אין נטירה או כעס. "זו היתה אפיזודה כואבת, אבל היא חלפה", מסביר אחד מעולי הרגל ושם שטר בקופסה. שמתי גם אני שטר בקופסה, תרומה צנועה של הערכה לעם אציל הנפש וגדול הרוח הזה.
