סיני: אום שומר, הר השמור לשבויים בקסם

שמו לא נודע בין המוני הנופשים על החוף, המקפידים להישאר בצל מכוניתם, מתעלמים בדבקות מכל מה שמעבר לרכסים שלצידי הכביש. רק קילוח דק של עולי רגל בא בין ההרים בנעלי הליכה ובתרמילי גב תפוחים, עם מורי דרך וגמלים שנשכרו במאהלים בואדיות נידחים.

המטיילים באים אל אום שומר ומסיבים בלילות למדורות שיחי הלענה. ליד המעיינות הם גומעים תה סמיך, ובלילה מניחים שקי שינה סמוך לרמץ, ללמוד זרמים של חום אל תוך שנתם.

בטרם שחר מתכוננים לעליה. עוד מעט תתנשף הנפש בדרך לפסגה, וההתרגשות תפרפר בצעדים האחרונים עד שתיעתק הנשימה אל מול נופים של נצח.

משהלכת אל אום שומר נחשפת לנגיף סיני. מכאן אתה חשוב כמי שכל פסגות חצי האי הן בהישג ידו. נפתחה דרכך אל מקומות שבצלילי שמותיהם מתנגן עולם אחר: ת'בת וסבאח, תרבוש, מדסוס, סרבל, פרש תותה, אום עלאווי, א-ת'רת'יר א-דהמי. אום שומר גוזר עליך לחזור אל ההרים.

ב-1970 יצא טיול של החברה להגנת הטבע אל אום שומר, אולי הקבוצה המאורגנת הראשונה אל ההר. המסלול עבר ברובו בתחום הטריטוריה של שבט אוולאד סעיד, והמוביל היה מורה הדרך חסן מוסא, משבט הג'בליה. לא רבים מבני שבטו היו מעיזים לצאת כמורי דרך אל מקום השוכן בתחומו של שבט אחר.

השבילים לא נמצאו לו לחסן במקומות שבהן חיפש אותם, והדרך לפסגה הלכה והתארכה מעבר למתוכנן. אחר הצהריים עבר והאור פנה ללכת. אכזבה החלה מתגנבת אל קצווי הטור במשעול, כמו חשכה המתגנבת ללונה פארק בסוף יום שעשועים.

כשהגיעו המעפילים אל האוכף האחרון, ממש מתחת לפסגה, ידוע שהלילה ישיגם. אם לא בפסגה, כי אז מייד עם תחילת הירידה. ובכל זאת עלו. לאחר ימים ארוכים של טלטלת נסיעה ומאמץ הליכה, לא מוותרים בקלות.

מראות מופלאים נתגלו מן הפסגה. היתה שקיעה של ערב מעונן והאוויר היה בהיר, אדום מכאן ועד לרכסים אשר מעבר למפרץ סואץ. צוקי גרניט נפלו תלולים אל המישור, מתנפצים מאות מטרים אנכיים אל תוך חלום כחול.

לבסוף פנו ההולכים לרדת מצוק השן אל הנקיק מזרחה, רק לגלות ששם חשוך יותר מאשר בפסגה, הנהנית גם אחרי שקיעה מתאורה רכה. ירדו על ארבעותיהם, חוטם לפני עיניים, עקב בצד אגודל, מגששים ונשרטים, הולכים ומקללים.

מדריך הטיול חשש שמא יאבד מי מהמטיילים את הנתיב בעלטה. גם אצל חסן מורה הדרך צפו רגשות אשם עמומים. החליטו לשרוף שיחים לאורך הנתיב להארת הדרך. חסן היה הולך קדימה, מגיע אל הקורבן הבא, מסוכך על המצית בג'לביה, ועוטף את הלהבה בכפותיו. בסבלנות היה ממתין עד שהזיק פורץ, מושך ידיו מתוך התבערה שבריר שנייה חטוף לפני שייכווה.

צמחי בן-חרצית ולענה, לוניאה ונוציץ ושלהבית סיני החלו נדלקים על המדרון. בביתו שבואדי רומחאן למרגלות ההר תהה נסיר הזקן, שומר הבוסתנים העתיקים של המנזר, למראה הלפידים המרצדים על המדרון באפלה. מדוע זה עולים הזרים הללו אל ההר? מה להם בין הפסגות, בלי רובים לצוד בהם יעלים, בלי אתים לחפור בהם אוצרות זהב?

שתים-עשרה שנה ישב נסיר בואדי, מוצץ את מקטרתו, מהרהר, והמטיילים המשיכו להופיע באום שומר כל פעם מחדש. עד שהתרגל לא להבין.

בינואר 1982 התגנבתי אל אום שומר. ישראל עוד החזיקה במזרח סיני. אבל מזה שנתיים היתה הטריטוריה שסביב אום שומר שייכת למצרים מסיבות שאינן ברורות אפילו לה, אסרה הביורוקראטיה המצרית על טיולים אל ההר.

חמקתי שפוף מתחת לתרמיל לאורך הקירות, עוצר נשימתי לחצות שטחים פתוחים. עליתי במדרגות אל החניון, עובר בלי קול בין ספסלים ושולחנות בטוןף על קצות האצבעות לרגלי צריף העץ הישן של המלך פארוק. עד במת הסחף השטוחה ליד גושי הסלע הגדולים של עין תופאחה. עברתי בשלום, כשיתעוררו הפקידים אהיה מאחורי הרכסים, הרחק מעבר לגבולות דמיונם.

יום ועוד יום הלכתי בהרים, צולח מחוזות שעוד מעט שכחתי. בערב השני באתי במעלה נקיק אום שומר. הערב היה בהיר והאוויר צונן. היתה שלווה כמו לנוכח אופק אירופי מיוער בערב קיץ.

הפעם נסתייעה העלייה בשביל בהיר וחד, משעול אשר נכבש ברגליהם של דור מעפילים שלם.

בתחילת שנות השבעים היו מורי הדרך הבדואים מניחים ערימות קטנות של אבנים – רוג'ומים – לציון הנתיב רוג'ום אחד ביציאה מן האוכף אל השלוחה, עוד רוג'ום בירידת השביל מן השלוחה אל הערוץ, שלישי לעקיפת מפל תלול. המטיילים עקבו באדיקות אחר מורי הדרך, ונעלי ההליכה פצעו במדרונות, לשות לאט את החרסית בדרך כל עפר. גבישים ניתזו, ושיפועים קטנים החלו לבצבץ בגבול שבין השביל והמדרון. השביל הלך ונחפר אל תוך עצמו, חכם מן ההולכים בו, יודע שלא הוא המשרת את המטיילים – הם משרתים אותו. מבלי לדעת הולכים המטיילים ומחזקים את אחיזתו הנבונה על המדרון.

עליתי בשביל שנדרך מתוך ההר לפני שנים, ובתוך כך הרהרתי באבסורדים שאירעו לארץ הפלאות. מנוי וגמור עם השלטון החדש לטשטש את שבילי ההר. השלטים בעברית נמחקו, ומעגל הזמן השלים סיבוב שלם. החירות שניתנה לנו אז, לבוא בהר יחפים לפני היות השביל, נתחלפה עתה בארעיות ההצצה החטופה. טיול בצל עונש.

באור אחרון הגעתי לראש ההר. שלפתי מן התרמיל ממתקים – צ'ופרים לפסגה, כמו פעם. שקדים, דבלים, אגוזי קשיו, שוקולד חלב עלית. פרס לשרירים על שהביאו את הגוף ואת הנשמה אל פסגתת החלומות בחבילה אחת.

השתרעתי, גב לסלע, רגל על רגל, ערימת הפירות היבשים בהישג יד. עיני נדדו במישור למטה, אל הרכסים, לענן, לים רחוק. ביום בהיר אפשר להירדם לנצח.

אחר כך פניתי אל הפתקים. כבר שנים הם לחוצים לעשרותיהם בשלוש קופסאות שימורים חלודות. אנתולוגיה של ארץ בראשית אשר הותיר דור המדבר של שנות השבעים על פסגות סיני. אסופות שירה על קרעי נייר משרדי, הגיגים על מפיות נייר, פתגמים חפוזים על בדלי צ'קים שנתלשו מן הפנקס.

גחנתי לגונן על הניירות הזעירים מפני הרוח. ידי פרשה פתק ראשון:

נוף, אוויר, צימוקים ויין.

מה עוד צריך?

ממשיכים לכיוון א-טור.

על צ'ק ישן מצאתי משורבט: "אין מלים", ולידו, כמו מחשבה שנייה:

"מי יתנני עוף".

ועוד פתשגן: "כל מלה נוספת מיותרת מול ההוד הזה".

ביוני שנת שבעים ותשע, ימים ספורים לפני שקו הגבול החדש עטף את אום שומר, כתב כאן מישהו:

שקיעה וזריחה וירח באמצע,

הרים אהובים באופק,

פתקאות חברים בקופסה,

בקרוב הכל מתפזר,

טוב להרגיש שההר יישאר.

על פני עשור שלם מדוחים מקומות והודעות וחוויות. כאילו התחברתי אל תחנת שידור שאינה פוסקת מלקרוא הודעות של אבל על התקופה היפהפייה שחלפה. על הטובים שבידידים, על הצלולים שברגעים. החלומות והגעגועים היו סדורים על הפסגה כמו שורות גוויות במקרר. הנשמות פרחו ועפו. רק בסלעי ההר נשמר הזמן. אולי תבוא אי-פעם אל אום שומר תהלוכת דמויות של רפאים, מין עלייה לרגל מזמן אחר. אי שמעיל כנפות, בכובע אופרה שחור ובחולצת הדר עם פס אלכסוני אדום יישב בראש הנקיק ליד פסגת ההר וינהל את הטקס. יוציא פתק אחר פתק מן הקופסה החלודה, יקרא בקול בשמותיהם של כל מי שעלו להר מעולם. והם יבואו: טיולי הקיבוצים וטיולי הבודדים, ההססנים וההרפתקנים, המדריכים, מורי דרך, התמהונים, אחד לאחד יתייצבו, לאחד מחדש מקום עם זמן.

גלגל השמש נעלם מאחורי הר מצרים ופניתי לרדת. באור אחרון באתי אל ביתו של נסיר בואדי רומחאן. באישון לילה, בבקתתו, סיפר נסיר בקול סדוק על מקומות ועל זמנים מעורפלים מתולדות בשבטים. דבריו נתערבבו והלכו בשרעפי, צונחים יחד איתי כמו חבילה כבדה בדרך אל מרכז כדור הארץ.

התעוררתי אל בוקר שטוף שמש. נסיר ובנו כבר היו ישובים ליד המדורה בבקתת האורחים שבה ישנתי, כאילו לא עזבו כלל את מרבצם ליד האש מאז הלילה. ה"ברדי" הגוץ כבר רגש. מבעבע תה שחור. קל-מהרה הוטה אל כוס זכוכית קטנה שעמדה על אבן שפת המדורה.

כוס אחת נלגמה ונסיר מיהר לשטוף אותה ולמזוג בה עוד. העביר אותה בזריזות פעם ופעמיים בין אצבעות ימינו בתנועות סיבוביות, הבוהן משפשפת מבפנים. משנוקתה הכוס, הרים אותה הזקן, לנער בתנועות איטיות את הטיפות האחרונות. לבסוף הניח אותה על אבן השפה בתנועה עדינה – ספק למנוע שבר, ספק לשמור על דממת השחר בבקתה.

צלחת נדחפה מולי בלי קול, מלאה פיסות של צנים גלילי ארוך. טבלתי אותה בתה, צופה במנומנם כיצד מושך אליו הצנים את המשקה כמו ספוג יבש. נגסתי. התה המתוק במעט ומחה את חמיצות המאפה.

יצאתי להטיל מימי מאחורי קפל קרקע, מאהיל על עיני מפני בוהק השמש. אמש עזבתי יקום כהה ורך, עוטה צללים. באור הבוקר היה העולם חשוף וחד.

תנועותי היו כבדות ואיטיות. הגוף שרוי היה עדיין בשליטת הנשימה הקצובה של שנת הלילה. אוויר ההרים, כמו חמצן נקי, פלש מחללי האף אל הריאות ולגפיים, הציף בדגדוגים את הזרועות ואת האצבעות.

צריך לארוז ולהיפרד, לצאת במורד הואדי. ארבעים קילומטרים מכאן ועד א-טור, יום ולילה הליכה לפחות.

"ברשותך, נסיר".

"לך לשלום".