סין: המערה הסודית

"עלי באבא ו-40 השודדים, חסמב"ה, אלאדין ו…." לעזאזל, אני פשוט לא מצליחה להיזכר בשום פנים ואופן בעוד סיפורי אגדות שיש בהן מערות, או לפחות אוצר זהב עלום אחד.

כילדה, מערות תמיד כישפו אותי, היפנטו אותי, גרמו לי לרצות לצאת אל הדרך ולחשוף סודות הקבורים בתוך תיבות-עץ חלודות. לכן, ברגע שגונבה שמועה לאוזניי שאי-שם במחוז בו אני נמצאת מסתתרת מערה אמיתית, לא היה לי ספק: אני למערה הזו אגיע, ויהי מה.

ההחלטה לא היתה פשוטה: אני מטיילת לבד. טלפון נייד לא יציל אותי אם אתקע. על תקשורת עם המקומיים בכלל אין מה לדבר… ובכל זאת – מערה. גדולה. עם תושבים. מנותקת מכל העולם. מערה אמיתית, קרירה, כזו שלא מסומנת על גבי שום מפה, גם לא מפה סינית; ובטח ובטח שלא מוזכרת בשום מדריך טיולים מערבי נפוץ. אח…הריגוש, הריגוש.

"המערה", אני מתחילה לשנן את המנטרה, ומראה לאנשים סביבי תמונה בודדת שלה, שמצאתי במקרה באינטרנט. "המערה, רוצה, אני, מחר" ניסיתי לחבר מילה למילה בסינית. אחרי שלושה ימים של דיבוק, נמצא המרפא: אחד מהסינים הצעירים שישבו לידי באינטרנט-בר קרא למורה שלו לאנגלית, וזו גילתה לי, כי המערה מוכרת היטב למקומיים והיא נמצאת בתוך פארק לאומי במחוז. "אני רוצה למערה!", צהלתי לעברה כמו ילדה. "ל-מ-ע-ר-ה!". המורה ההמומה הביטה בי עוד רגע, מנסה להבין מה בדיוק הבעיה של המערבית העולצת שלפניה (ומה גורם לה לרצות ללכת למערה המבודדת, לכל הרוחות) ולבסוף ניאותה לרשום לי על פתק את המיקום המדויק. רשמתי לעצמי ניצחון קטן, ולמחרת יצאתי לדרך, מתגלגלת מאוטובוס למונית וחוזר חלילה. באותו היום, בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, כבר הייתי בפתחו של הפארק הלאומי המדובר. שילמתי בכניסה לבחור מקומי שייקח אותי על גבי האופנוע שלו עד למערה, אך כעבור שעה וחצי הגענו לדרך ללא-מוצא. "מכאן את ממשיכה ברגל", סימן לי הבחור באצבעותיו, ואני התחלתי ללכת.

כבר ערב, מחשיך, אני צועדת בשביל מדרגות אינסופי שנמצא על צלע הר עם צמחיה סבוכה, ופתאום מכה בי ההבנה שאין לי מושג אם יש בכלל מקום לישון במערה הזו והיכן היא נמצאת בדיוק… "נו מילא, אין כמו מוות הירואי על מזבח קידוש מציאת המערה", אני מנחמת את עצמי, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאין נפש חיה שתדע היכן למצוא את גופתי.

בסביבות 19:30 הגעתי. בכניסה, בוהה בשקיעה, ישב קשיש מעשן מקטרת. עשר מדרגות הפרידו בינו ובין המערה הגדולה. שקט מסביב, שקט להפליא, והתמונה קסומה כל-כך: רק הקשיש, והמקטרת, והנוף עוצר הנשימה והבדידות.

הוא חייך אלי, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ומחפש עם מי באתי. "אני לבד", סימנתי לו בשפת הסימנים האוניברסלית, "רוצה לישון", הנחתי שתי כפות ידיים צמודות מתחת ללחיי. הקשיש קם, ניגש אלי, אחז בכף ידי ולקח אותי אל תוך המערה. לעיניי נגלה כפר קטנטן, שהתכונן לשנת הלילה: נשים מבשלות, גברים מתקלחים באמבטיה מאולתרת ממי-הבאר המקומית. ילדים משחקים במגרש הכדורסל שנמצא בתוך המערה. עשרה בתי קש נטולי-גג, כמה תרנגולות, כמה כלבים משוטטים. פסטורליה מערתית. אני מחייכת, התושבים מחייכים אלי בחזרה, אני מצלמת, הם עטים עלי כדי לחזות בפלא. כעבור שעה של משחקים ו"שבירת קרח", מראים לי היכן אוכל לישון, נותנים בידי דלי מים (כדי שאוכל להתקלח אחרי הטרק הארוך במעלה ההר) ומזמינים אותי לארוחת ערב דלה ומשחק קלפים.

בקצה המערה יש בית ספר אמיתי ושלם עם כיתות, ומגרש, והפסקה גדולה

למחרת בבוקר, בסביבות 07:00, שאון גדול מעיר את המערה על יושביה. עדר ילדים שלם דוהר פנימה, אל מול עיניי המשתאות, היישר לקצה המערה. באור יום אני מצליחה לראות שבקצה המערה יש בית ספר אמיתי ושלם עם כיתות, ומגרש, והפסקה גדולה. עם שולחנות עץ שבתוכם מניחים את ספרי הלימוד, וספסל קטן וצמוד עליו מצטופפים לפחות שלושה תלמידים. עם דגל סין, לוח וגיר, והמנון לאומי שעימו נפתח יום הלימודים. לא ייאמן.
במשך היום אני מבלה עם הנשים המקומיות: יוצאת עם הפרות למרעה, מלקטת עשבים ירוקים לארוחת הצהריים, מנקה את דיר החזירים. בלי טלוויזיה, בלי עיתונים, בלי מוסיקה. רחוק מכל הציוויליזציה, קרוב משאי-פעם הייתי לשלווה סטואית.

אז אולי לא היו שודדים, ולא סיסמת כניסה כמו "שומשום היפתח". לא היו גם מטבעות זהב ישנים, שרשרות פנינים, יהלומים ואבנים טובות. אבל היה אוצר אחר, חשוב לא פחות, שמצאתי במערה הזו: אוצר העבר, אוצר התמימות.

* הערה: מאחר שהמקום עדיין לא נחשף בפני מבקרים מערביים רבים, ושמעו עובר מפה לאוזן, לא יפורסם בכתבה מיקומו המדויק. אוכל רק לספר שהיא נמצאת במחוז גווידזו'או בדרום סין, ואם תגיעו לשם – אנא אל תפיצו את השמועה. תנו לאגדה הזו להוסיף ולהתקיים בשקט…

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• כבוד השופטת בסין »

• סין ארץ הפלאות »