יום חמישי, שעת לילה מאוחרת. אנחנו נוסעים לסיור סליחות בירושלים, סיור שהפך בשנים האחרונות לטרנדי בקרב הציבור החילוני. התכוונתי לספר לכם על מסע הסליחות הזה, מסע אל עברן של השכונות הבוכריות, אל נחלאות ונפלאותיה, הדרך אל הכותל המערבי משער שכם בחצות הלילה, כשנפש חיה אינה בנמצא, כדי להשתתף בתפילת העדה התימנית. מסע אל עברן של שכונות שידעו ימים טובים מאלה, אך גם כיום ניתן למצוא בהן את ירושלים של פעם. מסע המתחיל לקראת סיומה של שנה אחת ותחילתה של אחרת. זה טיול במנהרת זמן, מסע של סוף והתחלה, חורבן וגאולה. בדרכי פגשתי לא מעט חוטאים וחוטאים שבדרך, וגם מתקנים ומתקנים שבדרך. מסעי לקח אותי בחצות הליל לבתי מאפה, שריחם נושא את אווירת ירושלים, עם שחר הגעתי לקפה של בוקר בשוק מחנה יהודה הססגוני. אך כל התיאורים האלה פרחו עת הגעתי באשמורת של בוקר לסליחות בבית הכנסת של העדה החלבית. הפיוטים, הריחות והאנשים החזירוני יותר משנות דור לאחור, ל"רישון" של פעם, לסליחות בשכונת ילדותי – נחמה.
ברחוב נחמה הקטן, שבראשון לציון, דרו להם בשלום מספר רב של בתי כנסת: בקצה המערבי שכן אחר כבוד בית הכנסת הגדול, סמוך אליו בית הכנסת האשכנזי, מעט במורד הרחוב, מול מקווה הטהרה, שוכנים זה לצד זה בית הכנסת של העדה הפרסית ובית הכנסת של העדה החלבית, שנקרא "בית כנסת של עדת המערביים". כעשרים מטר נוספים במורד הרחוב שכן עוד בית כנסת, שאותו הקימה משפחת פרנקו לזכרו של בן המשפחה שנהרג עת הופל מטוס אל על מעל בולגריה. כמעט ממול לא ניתן להחמיץ את בית הכנסת הקטן שהקימה משפחת ק'ודעי, ואשר שימש את העדה התימנית. בחזית אותו בית כנסת מכרה המשפחה גרעיני חמניות, ג'אלה ובוטנים. היום, במבט לאחור, ההשכמה לסליחות היתה ציורית מאוד. את טקס הקימה ניהל ביד רמה אבו-סלים, יהודי גדל מימדים, עם עיניים תכולות ענקיות, שלי הזכירו תמיד את הכנרת, שפם ענקי ומטופח שקצותיו צהובות מהטומבק (טבק) אותו נהג להריח מקופסת מתכת עגולה קטנה. בתום תהליך ההרחה היה האיש הגדול הזה מתייצב על רגליו ומתעטש בקול אדיר, שלא פעם האפיל על התקיעה בשופרות שהיו נשמעים בזמנים אלה. מעוצמת העיטוש זעו עלי עץ האקליפטוס כנתונים בסופה עזה. בינינו לבין עצמנו כינינו את אבו-סלים (אבא של שלמה בערבית) אבו-ג'אבאר, אבי האנשים החזקים. לפרנסתו שימש כסנדלר תחת כיפת השמים, סמוך לעץ איקליפטוס ענק. רגליו היחפות שימשו כמלחציים, כסדן ומה לא… לידו ערימת צמיגים ישנים מהם נהג לחתוך את סוליות הנעליים ובפיו מסמרים קטנים. אותו אבו-סלים היה עובר בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר בין בתי המתפללים, כשאת דרכו מאירה עששית קטנה, והוא היה נוקש על דלתות הבתים באמצעות מקל סבא וצועק בעברית מתובלת בערבית: אומו לעבודת הבורא!
כדי להגיע בזמן לסליחות ישנתי בביתו של חברי מירו, במיטה אחת איתו ועם אמא שלו. לאחר ההשכמה התלבשנו בשקט כדי לא להעיר את שאר האחים ויצאנו רועדים מצינת הבוקר לכיוון בית הכנסת של העדה החלבית. מרחוק יכולנו לשמוע קולות מתפללים בוקעים מבתי הכנסת השונים. כאשר התקרבנו לבית הכנסת שלנו נשמעו צלילי מזמורים של המתפללים, כשעל כולם מנצח שלמה, פייטן וחזן בחסד. אנחנו נכנסים לבית הכנסת, ואני, ילד אשכנזי שאין לו ולא כלום עם המסורת הזאת, מבקש סליחה ומחילה מריבון עולם ועוד בסגנון עדת החלבים… עד היום מתנגנות בי הסליחות: "א-דון הסליחות חטאנו לפניך" וכן הלאה. לא פחות זכורה לי החוויה הגסטרונומית בסוף התפילה: בפינת בית הכנסת אבו-סלים נהג להדליק פרימוס ענק שעליו הניח דוד מים ולצדו מצקת, ואנחנו הילדים הכנו לעצמנו כוס קפה, כמנהג הגדולים. עם בוקר היינו מתפארים בפני שאר ילדי השכונה על זה שאנחנו קמנו לאמירת סליחות, וממש יכולנו לשמוע כיצד אלוהים סולח לנו. כל שהילדים האחרים היו יכולים לעשות זה רק להביט בנו בקנאה, שכן כמו שהסברנו – להם אלוהים לא יסלח לעולם… לקריאה נוספת:
|
סיור סליחות בירושלים מעלה זיכרונות ילדות רחוקים - על סליחות במקום אחר ובזמן אחר, כשהסנדלר היה מעיר את הישנים בקולו הרועם ואחרי התפילה אפשר היה להכין קפה על הפרימוס שבפינת בית הכנסת פורסם 26.9.11 |
אביב בישראל - ממעוף הציפור
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3478
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 402
[name] => ישראל
[slug] => israel
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 402
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 2782
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )