ביום השישי לוויפאסנה ישבתי בשקט מוחלט בתנוחת מדיטציה ושאלתי את עצמי, כמו בכל אחד מהימים האחרונים, למה לעזאזל אני עושה את זה. גזרתי על עצמי עשרה ימים של חיי נזירות: בלי לדבר, בלי לקרוא, בלי מוזיקה, בלי יוגה, בלי צ'פאטי עם נוטלה. ועשר שעות מדיטציה בכל יום. עוד אחד מהדברים האלו שאנשים עושים בהודו, ואז חוזרים הביתה כמאסטר רוחני עם תשובות להכל. אבל רציתי לנסות. הכאבים שוב התחילו: מהגב לרגליים, מהעורף עד לישבן, עדים לשעות של ישיבה ממושכת. הכאב הוא רק בראש, הזכרתי לעצמי, ובהתאמה התחיל לכאוב לי גם הראש. אבל היתה לי תחושה שהכאב רוצה לומר לי משהו, ונשארתי קפוא בלי תזוזה, נאבק בעצמי. ואז זה קרה: זכרונות ילדות מגיל ארבע עלו אל פני השטח, מפלסים את דרכם בין רגשות שהתחבאו עמוק. אירועים קושרו, מסקנות הוסקו, תובנות חלחלו פנימה והחוצה. פתאום קלטתי מה מעכב אותי בחיים, ואיך אני מנטרל את העיכוב הזה. עכשיו הבנתי מה אני עושה פה. הבנתי למה הקורס הזה טוב בשבילי, טוב לכל אחד. למידע נוסף:
שבוע לפני הקורס גרתי בבקתה ביער סמוך לכפר דרמקוט, דרמסלה, מדינת הימאצ'ל פרדש. ידידה שלי בדיוק סיימה את המחזור הקודם, והיה לה הרבה מה לספר. בחיוך קורן היא סיפרה על תובנות בנוגע לאירועים מחייה ועל שינויים ברורים שהיא צריכה לעשות כדי לשפר אותם. היא למדה לסמוך על עצמה ולהעניק לעצמה יותר. הקשבתי, הפנמתי ונרשמתי. זה נשמע לי נהדר, ולא יזיק לי לחקור קצת את מעמקי תת המודע שלי. ומי יודע, אולי סוף סוף אמצא את הסוד לחיים רגועים ושלווים יותר. ויפאסנה היא טירונות למדיטציה, מחנה אימונים לחיים. פירוש השם הוא "לראות את הדברים כמו שהם", ומטרת הקורס היא ללמד אותך את טכניקת המדיטציה המקורית של בודהה ככלי לאיזון ורוגע בחיי היום יום. הקורס מוצע בחינם (ורק אם סיימתם את כולו ניתן לתת תרומה) במרכזי ויפאסנה ברחבי העולם, כולל בישראל. בכל מרכז הלו"ז זהה: 10 ימים, 10 שעות מדיטציה בכל יום. הפקדתי את המצלמה והטלפון, ועמדתי בתור לחתום על הצהרה בה אני מתחייב לשמור על חמישה כללים, בהם לא להרוג, לגנוב או לשקר – כדי לטהר את הנפש. למרות שהקורס עוד לא התחיל, השתיקה כבר נתנה אותותיה: מלבד מלמולי שיחות מבוכה בהודית לא נשמע כל קול.
השתיקה היא אמצעי, לא מטרה. יש לכך חסרונות רבים, כמו למשל כשזיהיתי כלב רב עם קוף, ולא יכולתי לשתף את הרגע היקר הזה עם אף אחד. היתרונות קיימים גם הם: מדיטציה עובדת הכי טוב כשיש שקט, והמוח חושב פחות כשאין דיבורים. כשאין לך עם מי לדבר חוץ מעם עצמך, נוצרות בינך לבינך שיחות מאוד מעניינות. וחוץ מזה, במקום כמו הודו, שקט הוא מצרך יקר, נדיר ונהדר. רוב התלמידים הם הודים שבאו מכל קצוות המדינה. איתי בחדר הבסיסי גר בחור ישראלי בשם שחר ובחור הודי בשם נאקול. האווירה נינוחה ושמחה, והמילים האחרונות שלנו עוסקות ב(חוסר) תרבות הנהיגה בהודו. וזהו – הקורס התחיל, האווירה התמלאה בעטיפה של שקט, והמחשבות התחילו לרוץ לכל כיוון. ההשכמה היא בארבע בבוקר. בכל מקום שלטים עם מילות מוטיבציה, והתחלתי להבין שאני זקוק לכל אחת מהם. היום מתחיל בשעתיים של מדיטציה מונחית, ואחר כך ארוחת בוקר. שאר היום כולל גם הוא מדיטציות, הפסקות קצרות וארוחת צהריים וערב, כשאת כולם מכתיב צליל הפעמון, שקורא לכולם לחזור לאולם. את הלו"ז ניהלו מתנדבים, ואת המדטציות ניהל המורה, אליו גם היה ניתן לגשת בסוף כל יום כדי לשאול שאלות רלוונטיות.
בסוף היום השני הייתי מותש: הישיבה המעיקה והניסיון הנואש להתרכז בנשימה, בלי לסטות למחשבות עלהעבר והעתיד, עייפו אותי עד מוות. המדיטציות האלו הגיעו לי עד כאן, והחלטתי לפרוש. אבל אז לקחו אותנו לאולם אחר והקרינו לנו סרט. בטלוויזיה הופיע ס.נ גוינקה, הוא המורה הדגול שהפיץ את הויפאסנה ברחבי העולם. האווירה שהוא השרה היתה של סבא שמספר סיפור לנכדים צעירים, וגרם לי לרצות לרוץ לבורמה עכשיו ולבקש שיאמץ אותי. בכל יום חיכיתי לסיכום שלו, בועה של צחוק וחמימות ביום של שקט עוין וקר. בין סיפורי זן חביבים לעקרונות בודהיסטים הוא התוודה שתלמידים רבים, והוא ביניהם, רצו לפרוש כבר ביום השני. "אם הייתם נכנסים לניתוח כדי להיפטר ממחלה, באיזשהו שלב המנתח היה מתחיל לחדור לעומק וזה מתחיל לכאוב. לא נראה לי שהייתם אומרים לו שיפסיק עכשיו ונחזור אולי פעם אחרת… אתם עכשיו נכנסים לניתוח של התודעה שלכם. אתם גם הרופא וגם החולה. לא תפסיקו את עצמכם באמצע, נכון?" לא ידעתי מה לענות לו. אז החלטתי להישאר עוד יום.
מה עושים כשאין מה לעשות? אחרי ארוחת בוקר וערב יש הפסקה של שעה. אסור להתאמן, אסור ליצור אינטראקציה עם תלמיד אחר (גם לא קשר עין, חיוך או מגע), אסור לעשות כל מה שהייתי עושה בדרך כלל כדי למלא את הזמן. המרכז הוא ביער מקסים, שחוסם את הנוף ותורם לאווירה של התכנסות פנימה. אז חזרתי להיות ילד, לכל הדברים שהייתי עושה פעם, אבל היום אני כבר לא מוצא זמן לעשות: לצאת לטיול, לשים סטופר לחילזון ולבדוק כמה זמן לוקח לו להגיע לעלה הבא, לצפות בקופים קופצים מעץ לעץ, ופשוט להירגע, להתבונן. אם מישהו היה מסתכל מלמעלה על הרחבה המרכזית זה היה נראה לו כמו משחק פקמן: גברים בצבעים שונים מסתובבים בעצלתיים, נמנעים מלהיתקל אחד בשני, וביניהם לפעמים קוף או כלב מצטרפים למעגל. בינתיים, במדיטציות המוח נודד. בכל יום התחלתי להתגעגע לכל דבר אפשרי: מהשניצל של סבתא ועד לחופים של תל אביב. "בטח שמתם לב שהמוח שלנו משוגע", אמר בערב גוינקה בטלוויזיה, "הוא חושב על כל דבר חוץ ממה שקורה ברגע הזה. ברוכים הבאים לבית המשוגעים".
באולם המדיטציה ניסיתי לא להשתגע מהשקט היחסי. נכון, אף אחד לא מדבר, אבל גוף האדם הוא מכונת קולות טבעית. מדיטציה של שעה באולם עם ארבעים אנשים היא סימפוניה של עיטושים, גירודים, השתעלויות ובהודו כמו בהודו, גם גרעפסים. המבחן הוא לא להתעצבן מזה, אלא להפנים לעומק את המסר של הקורס: לקבל את המציאות כמו שהיא, בלי פרשנות. גם סבל, לפי הבודהיזם, הוא פרשנות אישית, לא אמת אובייקטיבית. אדם אחד יתעצבן מרעשי המעיים של האולם, בעוד אדם אחר יקבל את זה בצחוק. במדיטציית הויפאסנה מתרכזים בתחושות שבגוף, ומתייחסים אליהם בנטרליות. כל תחושה סופה לעבור, ולכן אין סיבה לאהוב אותה או לשנוא אותה. כנשארים מאוזנים ביחס לתחושות כואבות שנמצאות עכשיו, תחושות כואבות מהעבר נידונו לגלות את ראשן המכוער. ואז קורה שאנשים נזכרים באירועים רחוקים רחוקים, קולות שחשבנו ששכחנו אבל הם עדיין שם, בחלק הלא מודע של המוח. עצם העובדה שאנחנו זוכרים אותם, מראה שהם עדיין שולטים בחיים שלנו. ואז מגיעות התובנות: אז בזמן המדיטציה אתה לפתע מבין מה עליך לעשות כדי לשחרר.
בימים האחרונים אני מבין שהכל הולך להסתיים, ואני עדיין פה. ביום התשיעי כבר יכולתי לשבת שעה שלמה בלי לזוז, מתייחס לכאבים בשלווה יחסית. המוח שלי הרגיש נקי, המחשבות היו פעוטות, ומסקנות בנוגע לחיים שלי עד עכשיו כבר התיישבו אצלי היטב, טבולות בשמחה צרופה. "הניתוח עומד להסתיים בהצלחה",אמר הרופא לחולה שהוא גם הרופא, "אל תזוז, אנחנו תופרים את הפצע". כשאתה מאוזן, שום דבר לא מאוד: לא רעב מאוד, לא כועס מאוד, לא דחוף מאוד. אתה פשוט בשליטה, ברוגע. את האוכל אתה אוכל לאט, נותן תשומת לב לכל ביס. כל צעד נעשה בשלווה, כל מחשבה שעוברת בראש עוברת בשקט.
ביום העשירי שחררו את לשוננו. נתתי לשחר חיבוק של מנצחים, ולאט לאט התחלתי לחקור את כולם, ולבדוק אם הסיפורים שהמצאתי בראש אכן נכונים. היה את היפני שמתנדב במרכזי ויפאסנה בכל העולם, את המיליונר ההודי שמכר את החברה שלו אבל עדיין סובל מלחץ וכעסים, את הישראלי שעשה כבר ויפאסנה חמישית, וישב בכל יום על ערימת כריות כמו מהרג'ה. יצאתי לאוויר העולם עם חיוך. אלו היו עשרת הימים שעברו הכי לאט בחיים שלי, אבל את מה שקיבלתי שם לא הייתי מחליף בעד שום דבר בעולם. בטווח הארוך אני מרגיש יותר רגוע, יותר מרוכז, יותר החלטי. למדתי להסתכל אחרת על כל מה שעובר לי בראש. אחרי הכל, אחרי 100 שעות בעיניים עצומות, נפקחות העיניים. מידע נוסף על סדנאות ויפאסנה ברחבי העולם (גם בישראל) ניתן למצוא באתר האינטרנט. |
דניה באום הגיב:
הי. אני נוסעת לצפון ומתרגלת מדיטציות בארץ, מה שאתה מתאר נשמע בדיוק כמו מה שאני מחפשת וגם התמונות נגעו בי מאוד אפשר לקבל את שם המרכז?
עינבר הגיב:
היי כתבת בצורה מרתקת, והחוויה נשמענת מעניינת ומצאגרת.
רציתי לשאול האם היית בדרהאמה שיקאהרה בדרמסאללה?
תודה.