נצרות בגאורגיה: הצלב של נינו

בשנת 337 לספירה, כך מספר האפוס הגאורגי הנוצרי, יצאה הנזירה נינו מאסיה הקטנה ונסעה אל כרתלי (Kartli), המרכזית בנסיכויות ששלטו באזור גאורגיה של ימינו. נינו התיישבה על מצוק החולש על מטסחטה (Mtskheta), שהיתה אז עיר הבירה של כרתלי. היא ריפאה חולים ונשאה דרשות על אודות ישו בפני מבקריה, שהאמינו עד אז באלים רבים. עוד מסופר שנינו ליקטה זמורות גפן וגזזה את שערה העבות. את מחלפותיה כרכה סביב הענפים, והתקינה צלב גדול שנראה ליושבי העיר שלמרגלות ההר. מכיוון שהצלב היה עשוי מחומרים רכים, נשמטו אונותיו מעט. עד היום האונות השמוטות מאפיינות את הצלב הגאורגי. במקום שבו ישבה נינו במרומי ההר ניצבת מאז המאה השישית כנסיית ג'ווארי (Jvari), "צלב" בגאורגית. לפי האמונה, הצלב המקורי של נינו מאוחסן בכנסיית סיוני (Sioni) שבטביליסי (Tbilisi) הבירה, ואפשר לראותו מאחורי זכוכית מפויחת ושבכת ברזל.

לאפוס על נינו יש הקשר פוליטי: במאה השלישית ניסתה השושלת הססאנית להשתלט על רמת אנטוליה והקווקז, בגלל דרכי הסחר הקדומות שעברו בהם והבטיחו עושר רב לשולט בהן. הרומאים נלחמו בססאנים, עד שבשנת 298 עייפו שתי האימפריות מהלחימה וחתמו על הסכם הפסקת אש שקבע כי אזור גאורגיה יישאר תחת שלטון הרומאים. תוקף ההסכם הוגבל לארבעים שנה, והיה אמור לפוג בשנת 338. והנה, שנה לפני מועד זה, מגיעה לה נינו לאזור ומחוללת מהפכות. הייתכן כי גאורגיה ביקשה להפגין את נאמנותה המוחלטת לביזנטיון – קיסרות רומי שממזרח לבלקן – במסווה דתי?

הקתדרלה במצחטה
בלבה של העיר מצחֵטה הקדומה ניצבת קתדרלת סווטי טסחובלי (Sveti-Tskhoveli, "העמוד הנותן חיים"), המקודשת ביותר במדינה. באתר זה נכרכו מסורות שאמורות לתת תוקף קדום אף יותר למועד הגעתה של הנצרות לגאורגיה. לפי האגדה, יהודי בן העיר ששמו אליאס המיר את דתו לנצרות במאה הראשונה לספירה. הוא היה בירושלים בעת שישו נצלב, והביא עמו משם למצחטה פיסה מבגדו. כשסידוניה, אחותו של אליאס, נגעה בבגד, היא מתה מיד מהתרגשות. כשניסו לחלץ את הבגד מבין אצבעותיה לא הצליחו, וקברו אותו איתה. לימים צמח על קבר סידוניה ארז לבנון אדיר. לאחר שהמלך מיריאן השלישי התנצר, הוא החליט לבנות כנסייה על מקום קבורתה, וציווה לכרות את הארז לשם הכנת העמודים. האגדה מספרת שאחד מעמודי התווך של הכנסייה התרומם באוויר, ונחת רק לאחר שנינו התפללה מולו במשך לילה שלם. למבנה הקדום אין כל זכר, אבל תחתיו הוקמו כמה כנסיות מאבן. עד היום מצביעים על מקום קברה של סידוניה, והפרסקאות הרבים במקום מתארים את פרטי הסיפור.

מנזר דוד גרג'ה
הנצרות בגאורגיה זכתה לחיזוק במאה השישית כשבאו אליה שלושה עשר אבות הכנסייה הסורים, שהיו הראשונים שהקימו מנזרים במדינה. המוכר שבהם הוא דוד גרג'ה, שפירוש שמו הוא "הנוטש". הכינוי ניתן לו כיוון שבחר לעזוב כל מקום יישוב ולצאת עם תלמידיו אל מקום מבודד לחלוטין. כשמצא מקום כזה, הנמצא היום על גבול אזרבייג'ן, הקים בו מנזר, הקרוי מאז מנזר דוד גרג'ה (David Gareja). לפי המסורת, תלמידיו הזדעקו ואמרו שימותו שם ברעב, ואולם בזכות אלוהים וחסדו של מורם הגיעו אליהם מדי יום צביות שהניבו בעבורם חלב.

ראשיתו של המנזר במערה טבעית בסלע חול, אולם בהדרגה הוא הלך והתפתח ונחצבו בו מערות מגורים, חדרי אוכל ואולמות תפילה. חרף שיני הזמן ופגיעתם הקשה של הפרסים הססאנים, גם היום אפשר לבקר בכמה מהמערות. באחדות מהן אף השתמרו ציורי קיר המתארים את תולדות המקום. היום חיים במקום נזירים אחדים, אך הם אינם אלא הד לקהילה הנזירית העצומה שחיתה כאן בעבר.

שלוש הקתדרלות הגדולות
ואז באו המוסלמים. במאה השביעית כבשו המוסלמים את רוב שטחה של גאורגיה, והנוצרים נותרו בעמדת נחיתות. כעבור 300 שנה הצליח המלך בגרט השלישי להשתלט על רוב חלקי גאורגיה בגבולותיה היום, אבל טביליסי, הבירה, נשארה מובלעת מוסלמית. המלך, שביקש לתת ביטוי לאחידות השלטונית שלו, הורה להקים שלוש קתדרלות עצומות ברחבי תחום שלטונו.

את הגדולה שבהן, קתדרלת בגרטי (Bagrati), על שמו, הקים מעל עיר בירתו, קותאיסי (Kutaisi). זו  התנשאה בעבר לגובה של 57 מטרים, אבל את פארה הרב אפשר היום רק לדמיין: במאה ה-16 או במאה ה-17, תלוי לאיזה סיפור מאמינים, חלקים ממנה נהרסו. עד היום הקתדרלה משמשת למיסות ימי ראשון, אבל כשיורד גשם כדאי לבוא עם מטרייה.

בגרט השלישי הקים קתדרלה גדולה גם במקום כנסיית סווטי טסחובלי הקודמת שבמצחטה, וזה המבנה הנראה במקום היום. הקתדרלה השלישית הוקמה באלוורדי (Alaverdi) שבמחוז המזרחי קחטי (Kakheti). היא הוקדשה לג'ורג' הקדוש, הפטרון הלאומי של המדינה. מעל לכניסה יש ציור קיר גדול שבו נראית נסיכה מובילה דרקון קשור בחבל – זוהי אנדרומדה, המוכרת גם מהסלע בים של יפו, שפרסאוס הציל ממפלצת הים. בנצרות נקשר סיפור הרג המפלצת עם אותו סנט ג'ורג', ולכן הוא מוזכר כאן.

מתחם גלאטי
תקופת העצמאות והחוסן המדיני שהחלה בימי בגרט השלישי נמשכה עד ראשית המאה ה-13, בתום שלטונה של המלכה תמר, וזו גם התקופה שבה חובר האפוס הגאורגי הלאומי שנקרא "עוטה עור הנמר". בתקופה זו היו לראשונה השבטים השונים בגאורגיה לעם בעל זהות לאומית אחת. יותר מכל תרם לכך מלך בשם דוד אשר כונה "הבנאי", שמלך בגאורגיה במאה ה-12. הוא הצליח לכבוש את טביליסי מידי המוסלמים הסלג'וקים וערך רפורמות מהפכניות במדינה. הד למדיניות השוויונית-חילונית שדוד ניסה ליצור נשמע באגדה שמספרת כי נהג להתפלל עם המוסלמים ביום שישי, עם היהודים בשבת ועם הנוצרים ביום ראשון. התוצאה של הרפורמות לא איחרה לבוא: גאורגיה היתה לישות דומיננטית במרחב.

הרפורמות של דוד הבנאי באו לידי ביטוי גם בגלאטי (Gelati), המתחם האקדמי שהקים מחוץ לקותאיסי. הוא התכוון להפוך את המקום לאתונה שנייה, ובמקום פעל מרכז תיאולוגי עד המאה ה-15. המקומיים מספרים שהוא עצמו השתתף בבניית האתר, ומצביעים על האבן הגדולה שסחב מהנהר. עם מותו נקבר דוד הבנאי במקום זה, ומצבתו משמשת מרצפת, סמל לצניעותו. מהיכלות הלימוד לא נותר הרבה, אך הכנסיות במתחם שבגלאטי השתמרו בשלמותן. הכנסייה הראשית במתחם, המוקדשת למרים הבתולה, מכוסה בציורי קיר, ובאפסיס שלה פסיפס נהדר שבו יותר מ-2.5 מיליון אבנים זעירות. תחת כל הצלבים המתנוססים על כיפות המתחם אפשר להבחין בסהר קטן, סמל לניצחונותיו של דוד על הסלג'וקים.
עוד על טיול בגאורגיה