סאם, גבר שחום וחסון, עדיין התנשף. זה עתה סיים את הריקוד הטקסי של הרמת נוצת העיט, והוזמן לשאת דברים. "יש הרבה דרכים שבהן אנחנו נותנים כבוד לרוח העיט", אמר בקול נרגש, "רוח העיט מרחפת מעל הכינוס, ואם נוצה נופלת, אנחנו צריכים לחדש את רוח העיט והאנרגיה".
נוצת העיט נפלה באקראי, תוך כדי ריקוד, מהרֶגַלְיָה (לבוש מסורתי) של אחד הרוקדים במהלך הפָּאוּ־וָואוּ (Pow Wow) – כינוס אינדיאני טקסי. הדבר היה בעיר פרדריק שבמדינת מרילנד, ארצות־הברית, במאי 1997. ראש הטקס עצר את מהלך הדברים, הזמין ארבעה גברים, ובהם סאם, לקחת חלק בטקס הרמת נוצת העיט. הטקס כלל שיר של יוצאי צבא וארבעה שירי הרמת נוצה מפי זמרים־מתופפים, שליוו את שירתם ברעם קצבי של התופים הקדושים. בסיומו של הטקס נאספו הרוקדים יחדיו סביב נוצת העיט והרימו אותה.
נוצת עיט הנופלת ברחבת הטקסים מייצגת לוחם שנפל. למרות הסמליות המכאיבה הזו, רואים האינדיאנים בנפילת נוצת עיט גם עדות לכך שיוצאי הצבא מסתכלים למטה על המשתתפים בטקס, ומתייצבים לצידם. לנוצת העיט משמעות רבה. הזכות לענוד אותה נקנית במעשים למען הכלל -מעשי גבורה במלחמה או תרומה מיוחדת למען החברה. בשבט האומהה, למשל, לוחם מהדרגה הראשונה היה זכאי להדק לראשו את נוצת הזנב של עיט הסלעים כשהיא זקופה. אלה שזכו באות כבוד מהדרגה השנייה היו רשאים להדק אותה לראשם במצב אופקי. בעלי דרגות נמוכות יותר ענדו את נוצת העיט באופן צנוע יותר, צמודים לקישוטי הגוף שלהם, ובעלי הדרגה השישית לא היו רשאים לשאת אותה כלל.
סאם המשיך בנאומו הנרגש: "אני סגן בצבא, וביליתי שש שנים בווייטנאם. קיבלתי את צלב הארגמן ונפצעתי כמה פעמים. כמה מאחי נהרגו שם, וכשאני מגיע לכאן אני מייצג אותם. זהו כבוד לראות את המשמר הצבעוני מגיע לכאן לייצג את יוצאי הצבא… אני בן 57 היום [מחיאות כפיים], ואני לא נושא עלי נוצה של עיט, למרות שקיבלתי את הסמכות לשאתה. אני לא יודע אם אני יכול לחיות לפי העקרונות שהיא מייצגת… להיות ישר לחלוטין ביחס לחיים, במיוחד ביחס לבורא… אני רוצה להודות לכם על ההזדמנות שנתתם לי. אָהוֹ!"
אמנות ולחם מטוגן
הפאו־וואו הוא ההגייה האנגלית למונח דומה – pau wau – שסימל בשפת אומת האירוקווה (Iroquois) את אנשי הרפואה האינדיאנים והמנהיגים הרוחניים. אומת האירוקווה מאגדת כמה שבטים, השוכנים בצפון־מזרח ארצות־הברית וקנדה. בני השבטים נהגו להתכנס סביב אנשי הרפואה והשמאנים, ולפיכך חשבו המתיישבים האירופאים כי פירוש המלה הוא "התכנסות". במשך הזמן התרחב מונח זה, וכלל את כל הכינוסים הטקסיים האינדיאניים, ובאופן זה הוא מקובל היום גם על האינדיאנים.
ברחבי ארצות־הברית וקנדה נערכים הכינוסים לעיתים קרובות, בעיקר בסופי שבוע. הפאו־וואו שונים מאוד אלה מאלה – חלקם רב־שבטיים, ומיעוטם חד־שבטיים; אחדים מהם סגורים לקהל הרחב, ורובם פתוחים; ברבים מהם, בעיקר בכינוסים הרב־שבטיים ובאזורים שבהם יש רוב לאוכלוסיה לבנה, רחבת הריקודים היא הבמה המרכזית. סביבה מקימים אמנים וסוחרים את דוכניהם ומציעים למכירה את יצירותיהם, הקשורות לתרבות ולמסורת האינדיאניות. זאת, בצד דוכנים לשתייה ומזון. באלה נכללים מאכלים טיפוסיים כדוגמת הלחם האינדיאני, העשוי בצק שטוגן בשמן עמוק. אוכלים אותו עם אבקת סוכר שפוזרה עליו בנדיבות, או עם מאכלים מקסיקניים חריפים.
הקיפוח הממושך, האילוצים החברתיים ומספרם הנמוך של האינדיאנים באזורים מסוימים, בעיקר מחוץ לשמורות, יצרו אינטרס משותף, שהוביל לעריכת כינוסים רב־שבטיים. עירוב השבטים וריבוי השפות הביאו לכך שחלק מהשירים מתבצעים ללא מלים. במקומן, משתמשים הזמרים בצלילים חסרי משמעות, כמו "היי־יא־הה". את מהלך העניינים מנהל ראש הטקס, ועוזר לו הכרוז. כרוז טוב גם מפרש לקהל את המתרחש, ונותן בכך ערך מוסף לאירוע.
עכביש המים ושימור המסורת
למרגלות הרי הסמוקי, בכפר הצ'ירוקי שבצפון קרוליינה, ראיתי לפני כשנה את אחד מזקני שבט הצ'ירוקי משוחח עם מייסד המוזיאון לאמנות ותרבות אינדיאנית על אי־דיוקים, שגילה בעבודת תיעוד הקשורה למיתוסים אינדיאניים. בין השאר, ביקרו השניים את התייחסותה המוטעית של עבודה זו אל עכביש המים כאל זכר, במקום כאל נקבה, כפי שרואה אותו המסורת האינדיאנית (זה ייחוס נפוץ בתרבויות שונות, משום שנקבת העכביש גדולה יותר, ולפעמים אף טורפת את הזכר שלה). נראה היה שהאיש מכיר היטב את העכביש, השייך לסוג Tetragnatha, שהמינים השונים שלו בונים את מטווה הציד שלהם מעל מים זורמים.
מייסד המוזיאון, אדם לבן, הציג בפני את האיש בן ה־60 כאחד האינדיאנים בעלי הידע הרב ביותר על המיתוסים של שבט הצ'ירוקי. היכרות עם הטבע אינה עוד דבר שכיח בין האינדיאנים. במהלך פחות מ־200 שנים הם עברו תהפוכות חברתיות ותרבותיות עצומות. מחברות החיות על ציד וחקלאות הן היו לחלק מהחברה המערבית במעצמה החזקה בעולם. הם זוכרים אמנם את המסורת והמיתוסים שיצרו אבותיהם מתוך היכרות קרובה ומגע ישיר עם הטבע, אך מאבדים את הקשר האישי איתו.
הפאו־וואו הוא כלי מרכזי וחשוב בשמירת המסורת, בעיקר באזורים שבהם נעשים האינדיאנים לחלק בלתי נפרד מהחברה האמריקנית הכוללת. האפשרות התכופה הזו למפגשים עם המסורת (במישיגן לבדה, למשל, נערכו בשנת 1996 קרוב ל־30 כנסים) מדגישה את יראת הכבוד שרוחשים האינדיאנים לזקניהם, ומעוררת את גאוותם ביחס לתרבותם. הקהילה שומרת בעזרת הפאו־וואו על קשר עם הצעירים העוזבים כדי ללמוד בקולג', ולעיתים מכבדת בכינוסים את המצטיינים ואת אלה שממשיכים לתרום לחברה האינדיאנית.
דוב צוחק מספר סיפור
בחלק מהכינוסים אפשר למצוא, בינות לדוכנים, לפחות טִיפִּי אחד – האוהל האינדיאני הטיפוסי למישורים שבין המיסיסיפי להרי הרוקי. לפני שהביאו האנשים הלבנים לאמריקה הצפונית את הסוסים, היה הטיפי קטן ונגרר בעיתות הנדודים על ידי כלבים. לאחר שרכשו סוסים, יכלו האינדיאנים להגדיל את ממדי הטיפי, משום שמעתה הוא נגרר ממקום למקום על ידי הסוסים. (ראו "מסע אחר" 60).
בפאו־וואו אחדים פתוח טיפי כזה לקהל, ויושב בו מספר סיפורים המארח את המבקרים. הוא בקי במסורת, מתאר ומסביר את מנהגי האינדיאנים ומסורותיהם. לפעמים, באתנחתא שבין הריקודים, עולה המספר (או המספרת) לבמה המרכזית ומשחזר עלילות מהמיתולוגיה או ההיסטוריה האינדיאניות.
ג'רי קויקנדל – "דוב צוחק" – הוא מספר סיפורים. אביו הוא בן לשבט הצ'ירוקי מאוקלהומה, לשם הגיעה מחצית השבט לאחר מסע נדודים ארוך וקטלני, הידוע בשם "מסע הדמעות" (ראו מסגרת). ג'רי משמש היום את הקהילה האינדיאנית במישיגן, מורה ומלמד את המסורת. הוא ישב בטיפי בכינוס שנערך באחת מערי השדה של דטרויט, סיפר וענה בסבלנות לשאלות המבוגרים והילדים גם יחד.
הכניסה הגדולה וריקוד הגלימה
טקסי הפאו־וואו נערכים רק על אדמה אינדיאנית. כאשר הטקס נערך מחוץ לשמורה אינדיאנית, חוכרים מארגני הכנס את השטח לתקופת האירוע, מקדשים אותו בטקס מקדים ומפזרים עליו חול או שכבת נסורת מהודקת (שהם רכוש אינדיאני). לב האירוע הוא, כאמור, הריקודים. כניסת הרקדנים לרחבה נעשית תמיד מצד מזרח, כיוון השמש העולה. בצד רחבת הטקסים עומדת חבורת המתופפים־זמרים, אליה מצטרף לפעמים מנגן בחליל. התופים מהווים את פעימות הלב של הפאו־וואו, ונותנים את הקצב לשירה המתמשכת לאורך הטקסים.
הטקסים מתחילים, כל יום מחדש, בסביבות הצהריים, ב"הכניסה הגדולה" (The Big Entry). הראשונים להיכנס, בדרך כלל, הם המשמר הצבעוני ויוצאי הצבא, המופיעים במדים, עם רובים ודגלים בידיהם. בכנסים רבי־משתתפים הכניסה הגדולה היא טקס מרשים, המבוצע לקול הלמות התופים וקולות השירה. מרבית הנכנסים מבצעים את הריקוד המסורתי, שבו הם צועדים בצעד כפול לכל רגל – דריכה ראשונה על הבהונות בלבד, ודריכה שנייה כצעד הליכה קטן.
בזמן הכניסה הגדולה מתבקשים הצופים להסיר את כיסויי הראש ולכבד את המעמד בעמידה. בשל הקדוּשה והכבוד, אוסר ראש הטקס במרבית הכינוסים את הצילום במהלך הכניסה הגדולה ובטקסים מקודשים אחרים, כמו הרמת נוצת העיט. לאחר הכניסה הגדולה והברכות מתחילים הריקודים. הסוערים ביותר מריקודי הגברים הם ריקודי הראווה (Fancy Dances), בהם הרֶגַלְיָה של הרוקדים היא הצבעונית ביותר. הריקוד הנשי הססגוני ביותר הוא ריקוד הגלימה הראוותני (Fancy Shawl Dance), בו פורסות הנשים את זרועותיהן העטויות גלימה צבעונית ומחוללות בקצב סוער.
מרבית הרוקדים נושאים על בגדיהם מספרים גדולים לזיהוי ומתחרים על תואר הרוקד או הרוקדת המצטיין/ת בקטגוריה זו או אחרת. הם נשפטים לפי מידת השתתפותם בריקודים במשך כל ימי הכינוס, אותנטיות הרֶגַלְיָה שלהם ויכולת הריקוד.
המנצחים זוכים בפרס כספי. מרבית המשתתפים מגיעים אל הכינוס ממרחקים, אך רק מעטים מרוויחים די להתפרנס מכך. אבל המטרה העיקרית של טקסי הריקודים אינה רווח כלכלי, אלא שימור המסורת. משתתפי הריקודים מגיעים לעיתים עם בני משפחותיהם, משתפים בריקודים את הילדים ומתקינים להם רגליה מפוארת משלהם. תחרויות נפרדות נערכות גם לילדים, על פי גיל ומין.
חלומו של האיש הקדוש
הגברים "פינו" ברגליהם מעבר בעשב הגבוה, כשהם לבושים רֶגַלְיָה עטויה חוטים הגולשים מן הבגד למטה, כעשב צפוף. אבל על רחבת הריקודים לא היתה צמחייה שהפריעה לקבוצת האינדיאנים לנוע; זה היה ריקוד העשב (Grass Dance) העתיק, ולפי אחת המסורות, מקורו בריקוד של הלוחמים שחזרו מהקרב וקרקפות אויביהם על מותניהם. ריקוד ההתגנבות (Sneak-up Dance), המרתק לא פחות אך נדיר הרבה יותר, מחקה לעומת זאת את ההתגנבות של הלוחמים לשדה הקרב, כדי לחלץ ממנו את הפצועים והמתים.
ריקודי הנשים הנפוצים ביותר, בנוסף לריקוד הגלימה הראוותני, הם ריקוד עור האייל (Buckskin Dance) וריקוד הפעמונים (Jignle Dance). הרגליה הטיפוסית של ריקוד עור האייל עשויה שמלה ארוכה וגלימה מקופלת המוחזקת ביד הרוקדת, וממנה משתלשלים שנצים ארוכים הנעים כל העת קדימה ואחורה. ריקוד הפעמונים סוער יותר; השמלה עטויה לכל אורכה פעמונים, ויש המונים 360 פעמונים לשמלה. כל פעמון עשוי ממכסה של קופסת טבק להרחה, מגולגל לחרוט. במשך הריקוד קופצות ומנתרות הרוקדות, וצלילי הפעמונים משתלבים בשירה ובהלמות התופים.
לפי אחד המקורות, נעשה הריקוד – כמו גם תכנון השמלה – לפי הוראותיו של איש קדוש משבט אוג'יבווה, אשר חזה אותם בחלומו. האיש חלם את השמלה, את השיר ואת הריקוד, מבוצעים על ידי ארבע נשים צעירות בנות כפרו. כשהתעורר, סיפר את החלום לאשתו, וזו תפרה ארבע שמלות תואמות. הקדוש קרא לארבע הנשים שראה בחלומו, לימד אותן את הריקוד, והציג אותו לבני עמו בכינוס הבא של השבט.
הריקוד נקלט מהר בשבט האוג'יבווה, ובשנות העשרים של המאה הנוכחית העבירו אותו לשבט הסו (Sioux). היום זה אחד הריקודים הפופולריים ביותר בכל הכינוסים. המסורת האינדיאנית מייחסת קדושה רבה לחלום, כמו גם לאמצעים אחרים המעניקים מרחב לדמיון, כמו השירה, השיכרות וחומרי ההזיה.
ריקוד החישוקים
מדי פעם מפסיק הכרוז את הריקודים התחרותיים ועובר לריקודים או לאירועים אחרים. הרווח ביותר בין הלא־תחרותיים הוא ריקוד בין־שבטי (Inter-tribal Dance), שבו יכול גם הקהל להשתתף. וישנו ריקוד שני הצעדים (Two Steps Dance): ריקוד זוגות, שבו יש לחקות את הזוג שניתן לו הכבוד להוביל את הריקוד. כאן ניתנת יד חופשית לנשים לבחור את בן זוגן, גם מתוך הקהל. המסרב, אגב, מחויב בקנס כספי. פה ושם מזמין הכרוז רוקד אחד או יותר להציג את אחד המחולות הנדירים יותר, כמו ריקוד החישוקים (Hoop Dance). המחולל (או המחוללת) מרכיב את החישוקים, תוך כדי הריקוד, על זרועותיו ורגליו, באופן המזכיר את מהלך הירח והשמש, לפי אמונתם, סביב כדור הארץ, ולחלופין – את מעוף העיט. זה ריקוד מסובך, והמתמחים בו מתאמנים במשך שנים.
לעיתים ניתן כבוד בפאו־וואו לאחד האנשים או הנשים בקהילה, והם נקראים לבצע את טקס הנתינה (Giveaway Ceremony). זהו טקס עתיק יומין: שמיכה נפרסת ברחבת הטקסים ועליה חפצי בית וחפצים אישיים רבים השייכים לנשוא הכבוד; והוא עצמו, או היא, מחלק מתוכה את החפצים כמתנות לכל משתתפי הטקס העומדים בתור ארוך. הנתינה, כפעולה מודעת ומוצהרת יותר מאשר בתרבות המערבית, היא נדבך חשוב במרכיבי הכבוד של האינדיאנים, והיא מכבדת את הנותן. בכל הכינוסים ראיתי כבוד הדדי רב וכבוד כלפי זקני העדה, נושאי המסורת.
פפאחו, נוואחו והעם היהודי
בשנת 1984 ביקרתי בכינוס של שבט הפפאחו (Papago) באריזונה, הראשון והעני ביותר מכל הכינוסים שראיתי. הבמה המרכזית היתה רודיאו שזירתו בוצית מאוד, לא נוחה ולא אסתטית. בצד הרודיאו, ברחבה קטנה, נאספו כמה אנשים, שניים־שלושה מהם לבושי רֶגַלְיָה. הריקודים נראו עלובים, כחלק שולי בלבד של הכינוס. ריקודים של תרבות הולכת ונעלמת.
אבל שמונה שנים אחר כך, בצפון־מזרח אריזונה, על גבול ניו־מקסיקו, הגעתי לכינוס השנתי של אומת הנוואחו (Navajo). היה זה פאו־וואו עצום בהיקפו של אחד השבטים הגדולים והחזקים ביותר בארצות־הברית היום. כמה אלפי אנשים באו למקום הכינוס, ובהם פחות מחמישה לבנים. האירוע הגדול ביותר היה גם כאן הרודיאו, אבל היו אירועים חשובים נוספים, וכולם שודרו בתחנת הרדיו המקומית. ברחבת הריקודים הגדולה בוצעו בעיקר ריקודים מסורתיים, וכמו כן הוצגה תערוכה של ציורי אמנים בני הנוואחו, נבחרה מלכת היופי של השבט, ו…כן, גם לונה פארק הוצב שם.
את דיוויד פגשתי בכינוס קטן בבראונסוויל, פנסילבניה. דיוויד, כבן 50, עם שיער ארוך ובהיר (עדות לכך שאחד מהורי־הוריו היה לבן) נטש את מקצוע ההנדסה למען הפיסול. הוא מפסל בברונזה, חומר הגלם החביב עליו, אך גם בעץ ובאבן ומגלף בקרני איילים. הנושאים לקוחים ברובם מהמיתוסים ומסיפורי הבריאה של הדת האינדיאנית, ומחיר הפסלים מגיע לעיתים לאלפי דולרים רבים.
שוחחתי עם דיוויד רבות, בין השאר על ה"פאו־וואו של ארבעה ביולי" שאמור היה להיערך בעיירה צ'ירוקי. "על מה השמחה?" שאלתי; הלא תוך כדי התבססותם באמריקה הצפונית, בדרך לעצמאותם, טבחו הלבנים אלפי אינדיאנים, בנוסף לנישולם ההמוני מאדמותיהם.
כתוצאה מכך וממחלות חדשות שהביאו האירופאים ואשר האינדיאנים לא עמדו בפניהן, פחתה אוכלוסייתם באמריקה הצפונית מכשבעה מיליון (לפי אומדן גס) בסוף המאה ה־15 לפחות מחצי מיליון בשנת 1900 (היום מונים האינדיאנים כשני מיליון, אך מספר זה בעייתי, משום שהמשרד הפדרלי לענייני האינדיאנים מכיר כאינדיאני בכל אדם שלפחות אחד מהורי הוריו הוא אינדיאני; כלומר, בכל מי שהוא רבע אינדיאני. הקריטוריונים של השבטים עצמם נעים בין חצי אינדיאני לאחד חלקי 16).
"תראה", השיב לי דיוויד, "שירתתי כמה שנים בצבא, והגעתי למקומות שונים בעולם. למדתי שאמריקה זו המדינה הטובה ביותר והפתוחה ביותר בעולם, ואני גאה להיות אמריקני".
למרות הפגנת הפטריוטיות הכנה הזו, האינדיאנים אינם מוחקים, ואינם רוצים למחוק, את ההיסטוריה. והרי תחושת הצדק פועלת תמיד לטובת הנפגעים.
אשה משבט אוג'יבווה אמרה לי פעם: "אני מרגישה רגשות הזדהות עם היהודים על מה שעשו להם הגרמנים. אבל אף אחד לא זוכר מה עשה לנו האדם הלבן". ראיתי אותה אחר כך, אשה גאה, מצטרפת לריקודים המסורתיים הפתוחים לקהל, לבדה, ופניה נוהרות בהכרת ערך עצמי והזדהות עם הקולקטיב.
כנסי הפאו־וואו נפוצים מאוד היום בארצות־הברית ובקנדה, והרבה אנשים משתתפים בחגיגות. אבל גם בתוך כל הצבעוניות, הלמות התופים, השירה, הריקוד, האמנות, המסורת, הנימוס והכבוד ההדדי, עולה שירו של גלן לזור, משבט המוהוק:
הפנים שלי הן מסכה, עליה אני מצווה לומר
לא כלום
על הרגשות השבירים החבויים
בנשמתי.