כשהייתי נער הייתי מאוהב באורנלה מוטי. לא רק בגלל יופייה, חושניותה והיותה איטלקייה כל כך, אלא גם ובעיקר בגלל התפקיד שגילמה בסרט "קפיטן פראקסה", שעוקב אחר עלילותיה של להקה נודדת. בעצם, התאהבתי לא רק בה, אלא גם בקרון הנודד שחיה בו עם שאר אנשי הלהקה, בסוסים, בתלבושות התיאטרון, בשבילים המתפתלים ביערות אירופה של ימי הביניים. מאז אני חולם על הרפתקה בעגלה.
חוץ מזכרונות "קפיטן פראקסה" המתוקים שלי, ידעתי במעומעם על המסורת המפוארת של צוענים שחצו את אירופה לאורכה ולרוחבה בעגלות וסוסים. זה נראה לי כמו עולם |
הסוס אינו רק המנוע של המסע בעגלה, אלא גם שותף לדרך. כשאנשים וסוסים חיים זה לצד זה 24 שעות ביממה, יום אחר יום, נרקמת ביניהם מערכת יחסים הדוקה מאוד של תלות, אמון וידידות |
מופלא שהיה ואיננו, משהו שלקוח מהאגדות. לא תיארתי לעצמי שהתופעה קיימת בימינו, שבאירופה של המאה ה־21 עדיין מתקדמות להן אט־אט בכבישים צדדיים ונסתרים עגלות בעקבות סוסים. ישיבתי בצרפת אפשרה לי לגלות שאין זו אגדה ושלחיים בעגלות יש קיום גם היום.
בצרפת יש היום כחמישים משפחות שחיות ונעות בעגלות, כך מעריכים חברי הקהילה הנודדת הזו. אמנם בשנים האחרונות זוכה כאן תרבות הצוענים (מנוש -Manouches, כמו שנקראים צועני צרפת) למעין פריחה, אבל רוב חברי הקהילה הנודדת הם צרפתים אירופים שאימצו את סגנון החיים הזה מתוך בחירה ולא מתוך קשר ישיר למסורת הצוענית המפוארת.
מה יש בה בצרפת שהופך אותה למקום אידיאלי לחיים בעגלה? ראשית, צרפת היא מרכז של סוסי משא ועבודה. תנאי האקלים והטופוגרפיה המגוונים המאפיינים את הארץ הרחבה הזו הולידו תשעה גזעים רשמיים של סוסי עבודה. אף שכיום מספרם של הסוסים האלה נמוך בהרבה מהימים שלפני הטרקטור והמשאית, הצרפתים ממשיכים לשמור על מסורות הגידול והטיפוח של הגזעים באדיקות קנאית.
שנית, בצרפת יש רשת מסועפת של כבישים ישנים וצרים שמחברים בין מאות הכפרים של כל מחוז ומחוז. אפשר לחצות את המדינה לאורכה ולרוחבה בלי להיקלע לכבישים סואנים או לעבור בערים גדולות. אמנם נדרשת לכך עבודת הכנה מאומצת בעזרת מפות מפורטות, והדרך מתארכת מאוד (פי אחד וחצי-שניים מהדרך בכבישים החדשים), אבל מובטח טיול רגוע בלב אזור כפרי.
"כשאנשים שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, אני משיב: 'אנחנו נושמים ואוכלים, כמו כולם'" |
משפחת ליאון
כבר עשרים שנה עושים ז'אק וורוניק ליאון את הקו סטרסבורג־ברסט (Strasbourg-Brest) ובחזרה (כאלף קילומטרים מהקצה הצפון מזרחי של צרפת לקצה הצפון מערבי). כשהם נכנסים לכפר, עם שלוש העגלות, ארבעת הילדים, עשרת
 |
בית הספר האמיתי של ילדי העגלות הוא המסע עצמו, על שלל האירועים, המראות, המפגשים והמקומות המזדמנים לאורכו |
הסוסים, העז, התרנגולות, הכלבים, החתול והכתובת "קרקס הקשת בענן", הם מותירים אחריהם שובל ארוך של פיות פעורים.
בקהילה הקטנה של עגלוני צרפת כולם מכירים את הליאונים, או לפחות שמעו עליהם. הם נחשבים מעין חלוצים של התופעה המחודשת. ז'אק וורוניק התחילו את החיים האלטרנטיביים שלהם בתור אנשי ריינבואו (ראו "מסע אחר" 101). הם שאבו השראה מתרבות האינדיאנים של אמריקה הצפונית והחליטו להתחיל לנוע בעקבות עונות השנה. הם בנו עגלה קטנה, קנו סוס ויצאו לנדודים. עד היום הם שומרים על אותה מתכונת: תנועה באביב ובסתיו, והקמת טיפי – אוהל אינדיאני – וחניה למשך הקיץ והחורף.
את עשרת הסוסים שלו מפרזל ז'אק בעצמו. זו עבודה קשה, וכדי לא להתעייף הוא מחלק את הנטל: הוא מחליף פרסה ביום. אחרי ארבעים יום הוא משלים סבב. זה גם פחות או יותר הזמן שלוקח לפרסות להישחק. כך, איך שנגמר סבב אחד, מתחיל סבב חדש.
הטיפול בסוסים כרוך בעבודה אינסופית. חוץ מהפרזול צריך גם לדאוג למציאת מרעה מדי יום ביומו. זה לא תמיד פשוט. בדרך כלל עוצרים להפסקת צהריים או למנוחת הלילה על "אדמה קהילתית", כלומר אדמה לא מעובדת שנראה שאינה שייכת לאיש. קורה שפיסת אדמה כזו אינה בנמצא וצריך לבקש רשות מהתושבים או מהרשויות. "בחמישים אחוז מהעצירות אנחנו נופלים על טיפוס חשדן", מספר ז'אק. "הוא רואה את כל הבלגן שאנחנו מביאים איתנו ואומר, 'אה, לא, לא כאן. תשאלו בכפר הבא'".
"לאנשים נדמה שבחיי הנדודים אין הרגשת יציבות וביטחון", אומרת ורוניק, "אבל אנחנו, כמו חלזונות, סוחבים איתנו את הבית שלנו לכל מקום. מה יותר בטוח מזה? אבל נכון שיש רגעים קשים. אנחנו חיים מאוד קרוב לטבע, וכשמשתוללת סופה, למשל, מרגישים את זה גם בתוך העגלה".
משפחת קוינו
על הדופן האחורית של הכרכרה של לורן וגודול קוינו מצויר עיגול אדום גדול ובתוכו, בשחור, הספרה 4. כך כבר ממרחק יכולים נהגי המכוניות להבין שלפניהם רכב שנע במהירות לא שגרתית. בקצב הזה, של ארבעה קילומטרים לשעה, בצעידה לצד סוסתם הנאמנה קמי, הקיפו גודול ולורן את אירופה, מסלול שלקח להם כמעט שש שנים.
לורן, שעבד בגננות, וגודול, שסיימה את לימודי הווטרינריה, החליטו לצאת למסע ארוך כדי
 |
"לאנשים נדמה שבחיי הנדודים אין הרגשת יציבות וביטחון", אומרת ורוניק ליאון, "אבל אנחנו, כמו חלזונות, סוחבים איתנו את הבית שלנו לכל מקום. מה יותר בטוח מזה?" |
לחשוב מה הם רוצים לעשות בחיים. לפני שיצאו לדרך עם בתם התינוקת למדו אספרנטו, וכך הבטיחו לעצמם רשת בינלאומית של עמיתים לשפה שקיבלו את פניהם ב־12 המדינות שעברו בהן במסעם.
שלושה כלי רכב החליפה המשפחה במהלך המסע. כדי להקל על הסוסה הוחלפה העגלה הראשונה אחרי שנתיים בעגלה קטנה וקלה יותר שבנה לורן, וזו הוחלפה אחר כך בכרכרה. "אפילו עם העגלה השנייה שלנו, שהיתה קלה יותר, היינו חייבים להישאר באזורים המישוריים יחסית", מסביר לי לורן. "רצינו להתחיל לעלות גבוה יותר, להיכנס להרים, לגלות את הנופים הפראיים יותר והמיושבים פחות שעד אז היו חסומים בפנינו. לכן בנינו כרכרה, ששימשה רק לנשיאת הציוד. ויתרנו על הלוקסוס של מיטה וגז בישול – ישנו בשקי שינה באוהל – אבל הרווחנו נופים מהממים בסלובקיה, ברומניה, בבולגריה, ביוון ועוד".
הצטרפתי אל משפחת קוינו בחודש האחרון למסעה. צעדנו בכבישים השוממים של הרי מאסיב סנטרל (Massif Central) במרכז צרפת. בלילה קפאתי מקור באוהל שלי, אבל גודול, לורן, לולה בת השש ורומן בן השנה וחצי, שנולד אי שם על הדרך ביוון, לא נראו מוטרדים מהטמפרטורה. בכלל, לא נראה שהם מוטרדים ממשהו. "הדבר הכי משמעותי שלמדתי במסע הוא לתת אמון", אומרת גודול. "בכל פעם שהיינו זקוקים לדבר מה, חיכינו קצת, נתנו לזמן לעשות את שלו, ובסופו של דבר הוא הגיע. הבעיות כמו נוצרו ונפתרו מאליהן".
לדבריהם, אחד היתרונות הגדולים והיפים של הנדידה בעגלה הוא קצב ההתקדמות האיטי. הנופים מקבלים משמעות אחרת, מתאפשרים מפגשים ספונטניים ונפתחות המון דלתות לאירועים אנושיים. בערב, מסביב לאש, אני שומע מהם סיפורים מאלפים על הכנסות האורחים שזכו להן, בייחוד במדינות אירופה המרכזית והמזרחית. "זה מעניין", הם מעידים, "ככל שהמדינה יותר ענייה, כך זכינו בה לאירוח יותר חם ונדיב. לפעמים היינו יוצאים מכפר בכרכרה כל כך עמוסה בדברים שקיבלנו – מאוכל ועד בגדים לילדים – והיינו חייבים לתת אותם במתנה בכפר הבא, כי קמי לא היתה עומדת בעומס".
קמי כבר זקנה ועייפה. בקרוב, כשיגיעו לסוף הדרך, תוכל לפרוש בכבוד ולנוח.
בזכות הקצב האיטי של הנדודים בעגלה מתאפשרים מפגשים ספונטניים ונפתחות המון דלתות לאירועים אנושיים |
משפחת סיר
"הייתי ונשארתי איכר בנשמה", מצהיר לולו סיר. "אני איכר. אבל איכר בתנועה. כמו רועה צאן שרועה את הכבשים שלו ממקום למקום. יש לנו שבעה סוסים, עזים, תרנגולת. את כל החיות האלה צריך להאכיל, לא? אומרים שחיי נוודות הם חיים בלי שורשים. אבל זה לא נכון. האדמה היא אותה אדמה בכל מקום בעולם. ואנחנו פשוט נעים על האדמה הזו. אנחנו תרים אחר עצים, מים ועשב. במקום
 |
החיים בעגלה מחייבים סגנון חיים פשוט וצנוע מהרגיל. מרחב המחיה בתוך העגלה מצומצם ביותר. בנוסף, צריך גם להיזהר כשמרהטים את הבית: המשקל הוא האויב מספר אחת של העגלה, ואין מקום לחפצי מותרות |
ששלושת האלמנטים האלה נמצאים, שם אנחנו מרשים לעצמנו להגיד שהאדמה מזמינה אותנו להתארח אצלה לזמן מה".
משפחת סיר התחילה לנדוד בזכות משפחת ליאון. לולו עבד בבריכות ייבוש המלח שלחופי בריטני (Bretagne), ואשתו מישל היתה מורה. מטעמי חיסכון הם החליטו לחיות עם שלושת ילדיהם בעגלות צוענים ישנות, שנמכרו אז במחיר מציאה. העגלות עמדו דרך קבע בשדה נטוש, ורק בעקבות המפגש עם משפחת ליאון, שעברה באזור במקרה, גילו לולו ומישל שהם יכולים לרתום את עגלות המגורים שלהם לסוסים ולזוז.
"החלטנו לעשות ניסיון של חודשיים", אומרת מישל, "ובסופם לראות איך זה ומה אומרים הילדים. אחרי חודש כבר היה ברור לכולם שממשיכים. ומאז אנחנו חיים ככה, כבר שמונה שנים". בינתיים הילדים גדלו ונולדו שניים נוספים. הילדים הקטנים, ליאו ואמיל, גרים עם ההורים בעגלה הגדולה, שנמשכת על ידי שני סוסים. לשלושת הילדים הגדולים, מלני, מיואן ומרטין, יש עגלה וסוס משלהם.
במשפחת סיר אוהבים לשיר, לנגן ולאכול אוכל בריא. לולו אופה בעצמו את הלחם בתנור העצים שבעגלה הגדולה, ומישל חולבת את העזים ומכינה גבינות. את התרנגולות משחררים בכל עצירה, ומה שהן מנקרות באדמה מספיק להן כדי להטיל כמה ביצים בכל יום. המשפחה נסמכת גם על כספי סעד ממשלתיים, וללולו אין רגשות אשמה. "כשאנשים שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, אני משיב: 'אנחנו נושמים ואוכלים, כמו כולם'. אבל הם הרי מתכוונים לכסף! אני אומר להם שכן, נכון, אנחנו חיים על חשבון המדינה. כמו כל משפחה בצרפת עם חמישה ילדים, גם לנו נכנס משהו לחשבון. זה מספיק כדי לסגור את החודש. בסופו של דבר יש לנו מעט מאוד הוצאות. הרי אנחנו לא משלמים שכר דירה, דלק וחשמל".
ילדי משפחת סיר, כמו ילדים אחרים שחיים עם הוריהם בעגלות, למדו ולומדים בהתכתבות. צרפת מאפשרת לימודים בהתכתבות לילדים שהוריהם נכללים בקטגוריה "אנשים בתנועה", שהתייחסה במקור לצוענים. זוהי מערכת מסודרת ומאורגנת היטב, והילדים יכולים לעשות במסגרתה גם בגרויות.
מלני, 19, בחרה במקצוע שעליו לא נבחנים בהתכתבות. בימים אלה היא משמשת שוליה של מפרזל. מיואן, 17, החליטה ללמוד קרקס ולהטוטנות סוסים. מרטין, 15, אמנם ממשיך את לימודיו הרשמיים בהתכתבות, אבל את רוב זמנו הוא מקדיש לעניינים אחרים: הוא לומד לנגן באקורדיון הונגרי, שותה יין כמו מיץ, מטפח שפם בתולים שחרחר, משוגע על הסוסים שלו ונראה כמו דמות ראשית באחד הסרטים של הבמאי היוגוסלבי אמיר קוסטריצה.
 |
רשת של כבישים ישנים וצרים עדיין מחברת בין מאות הכפרים בצרפת. אפשר לחצות את המדינה לאורכה ולרוחבה בלי להיקלע לכבישים סואנים ולעבור דרך ערים גדולות |
משפחת ברטינגה
יאן וז'אקי ברטינגה הם זוג הולנדים שלפני 17 שנה מאסו באווירה הבורגנית המרובעת והקרירה של סביבתם. יום אחד, בלי הרבה ידע מוקדם, הם רתמו שני סוסים לעגלה והתחילו לרדת דרומה, לארצות החום. יאן, שמוכשר לכל סוג של מלאכת ידיים, בנה כמה מריונטות ותיבת נגינה, ובמשך 15 שנה הם חרשו את צרפת, הציגו את מופעם הצנוע בכיכרות ובשווקים בכפרים שעברו בהם והעבירו את הכובע בסוף כל הצגה. לפני כשנתיים התמקמו עם בתם ובנם בני העשרה על חלקת אדמה מקסימה ונידחת שרכשו בצפון מערב המדינה.
אף שהוא ומשפחתו הפסיקו לנוע בדרכים, יאן ממשיך להיות פעיל ומעורב בקהילת החיים בעגלות. בשטח שלהם חונות במשך החורף משפחות עם עגלות מכל קצות הארץ. סוסיהן יכולים לרעות שם בחינם, ועגלותיהן זוכות לטיפול עשרת אלפים. "לא סתם כולם מגיעים אלינו", אומר יאן. "דבורים, כידוע, נמשכות לדבש", הוא רומז על שלל כשרונותיו וצוחק. "חוץ מזה, לכל מי שחי פעם בעגלה יש מכנה משותף רחב עם אחרים שעשו או עושים את זה. כשנודדים רוב הזמן נמצאים לבד, ואז עולה הצורך להתאסף מפעם לפעם, להיות בין חברים. אנחנו, העגלונים, אוהבים לחלוק חוויות וסיפורים מהדרך ויכולים לדבר שעות על סוסים ועל רתמות, להשוות מסלולים על המפות. זר לא יבין זאת".
לפני שנה ייסד יאן סדנה לבניית עגלות במבנה שבנה בעצמו. "כבר בניתי בחיי שש או שבע עגלות שונות". הוא מספר. "בניתי לעצמי, בניתי לחברים… יש המון צורות לבנות עגלה. בסופו של דבר זה תלוי במה שאתה מחפש: כמה סוסים אתה מתכוון לרתום, כמה ציוד יש לך, מה אופי המסע, מה התקציב שלך לחומרים וכו'". לדבריו, המשקל הוא האויב מספר אחת של העגלה. סוס יכול לסחוב עגלה ששוקלת פי שניים ממשקלו, אבל אם מתכננים מסע ממושך, מוטב שמשקל העגלה יהיה עד פי אחד וחצי ממשקל הסוס, לא יותר.
כרגע, בין שאר ענייניו, עסוק יאן בכריתת עצים ביער. הוא בונה בית גדול. בית בלי גלגלים. "אני כבר בן ארבעים פלוס", הוא אומר, "אולי באמת הגיע הזמן להתיישב קצת".
