בסוף חודש יוני חזרתי לסופיה. גשם קל קידם אותי בקרירות אירופאית נעימה. חודשיים חלפו מאז שהשארתי את המוטורהום שלי במוסך של אנטון וטסתי לארץ לחתונה של נדב. מידי פעם שלחתי תזכורת לבדוק אם הוא מתקין בקרוואן את הדברים שסיכמנו. אנטון ענה לי שיש זמן ועד שאגיע הוא יסדר הכל. עלו אצלי חששות וכבר ביקרתי את האמון המופלג שאני נותן בבני אדם. הרגעתי את עצמי שקצב החיים בבולגריה הוא אחר, וממילא הדאגה מיותרת, כי אני לא שם ואין לי איך לשלוט במצב.
מוסך הקרוואנים של אנטון מסודר ונקי כמו בית מרקחת. אנטון ניגש איתי לרכב ובדק איתי את מערכת החשמל שתיקן, את המערכת הסולרית עם מצבר הליתיום שהתקין, ואת ממיר המתח ל-220 וולט שהוסיף. מערכות החשמל הגז והמים עובדות היטב, כריות בלימת הזעזועים מתפקדות ועוזרות לרכב לשאת את משקל הקמפר. החששות התפוגגו מאליהן ופינו מקום לאופטימיות קוסמית.
הכל היה מוכן כעת לנסיעה, חוץ ממני. לקחתי את הזמן לנשום, לשתות עוד כוס קפה ולהכין רשימות ציוד כדי לעשות לעצמי סדר. קניתי שולחן ושני כסאות מתקפלים שישמשו אותי לרהט סלון בחיק הטבע מתחת לצלון הרכב, רכשתי ומילאתי בלון גז נוסף שלא אשאר ללא מטבח. יש לי חימום על גז ועל חשמל סולארי, אני יכול לבחור, איזה שפע. אין גבול להתארגנות ולהצטיידות, תמיד אפשר יותר. הנעתי את המוטורהום ויצאתי לדרך.
לבלות בדרכי בולגריה
מוטורהום… אולי אבחר לו שם כדי שיהיה יותר אינטימי? ואולי אשנה לו את החזות הרצינית השחורה אפורה שלו. אצייר עליו ציור מתוק באדום לבן ואוסיף גם כחול, ושמא אבחר בצבעי אדמה, כמו בית שמתמזג בחיק הטבע ונעלם בהסוואה לתוך הסביבה. יאללה, ברגע זה אני זורם עם החיים למחוזות רחוקים. אני חווה התרוממות רוח. יש לי בית על גלגלים והעולם כולו פותח את שעריו בפניי להתגלגל לתוכו.
ביליתי את שעות אחר הצהרים בנהיגה בדרכי בולגריה, בדגש על ביליתי. מצאתי הנאה צרופה לרדת מן הכביש המהיר אל דרכים הרריות צרות המתפתלות במעלה רכס הרילה, לנווט אל כתמי אגמים כחולים שמופיעים במפה, לדעת שאני יכול לבחור היכן לעצור, להכין לעצמי ארוחה, להשתרע ולנום באחו ירוק בהרים או לצד אגם. להאט את קצב החיים ולהרגיע את דפיקות הלב. החיים בקרוואן הם המתכון שלי להרגשה של חופש. לקראת הערב נכנסתי אל העיירה בורובץ ששוכנת למרגלות הר מוסאללה, ההר הגבוה ביותר בכל הרי הבלקן, נושק ל- 3000 מטר גובה ופירוש שמו מן השפה הטורקית "קרוב לאלוהים". בחרתי לי קרחת יער בין העצים, הכנתי ארוחה קלה לצלילי מוזיקת בלוז ונרדמתי במתיקות.
מוטורהום… אולי אבחר לו שם כדי שיהיה יותר אינטימי? ואולי אשנה לו את החזות הרצינית השחורה אפורה שלו. אצייר עליו ציור מתוק באדום לבן ואוסיף גם כחול, ושמא אבחר בצבעי אדמה, כמו בית שמתמזג בחיק הטבע ונעלם בהסוואה לתוך הסביבה. יאללה, ברגע זה אני זורם עם החיים למחוזות רחוקים. אני חווה התרוממות רוח. יש לי בית על גלגלים והעולם כולו פותח את שעריו בפניי להתגלגל לתוכו
ביליתי את שעות אחר הצהרים בנהיגה בדרכי בולגריה, בדגש על ביליתי. מצאתי הנאה צרופה לרדת מן הכביש המהיר אל דרכים הרריות צרות המתפתלות במעלה רכס הרילה
לנווט אל כתמי אגמים כחולים שמופיעים במפה, לדעת שאני יכול לבחור היכן לעצור, להכין לעצמי ארוחה, להשתרע ולנום באחו ירוק בהרים או לצד אגם
בחרתי לי קרחת יער בין העצים, הכנתי ארוחה קלה לצלילי מוזיקת בלוז ונרדמתי במתיקות
בגיל שמונה עשרה, רגע לפני הגיוס, יצאתי בפעם הראשונה לטיול בחו"ל יחד עם חבר קרוב. כבר בערב הראשון באכסנייה ברומא למדתי לגלגל סיגריות מטבק הולנדי, הרגל שליווה אותי שנים רבות עד ימי הקורונה בהם הפסקתי סופסוף לעשן. ביום הבא קנינו מכונית ישנה במאתיים דולר ויצאנו לדרך. דאגנו שיש לנו מעט מידי כסף. אחרי פחות משבוע הגיעה הזדמנות והתפתנו להרפתקה עסקית ראשונה בחיינו עם ישראלי שפגשנו בדרך והבטיח לנו כסף קל. יום לאחר מכן נשארנו בלי גרוש. למזלנו ההורים שלנו התייחסו לאירוע כאל שיעור חשוב לחיים ושלחו לנו כמה מאות דולרים שבאופן מפתיע הספיקו לנו ברווחה לחודשיים של טיול. מטיילת שפגשנו בדרכים סיפרה לנו על פסטיבל רוק בבלגיה סטייל וודסטוק שהתקיים בסך הכל 4 שנים לפני כן, ומיד הפנינו את ההגה לשם. כאשר התחיל גשם שוטף בפסטיבל כולם התעטפו ביריעות פלסטיק ושרו את שיר הגשם מוודסטוק במשך שעות. בשיא הפסטיבל הופיע הזמר האנגלי סטיב הארלי ולהקת הקוקני רבל שכבשו אותי לשנים רבות. באמסטרדם הכרנו שתי נערות הולנדיות יפות על מדרגות כיכר הדאם, הטינדר של הימים ההם, והתחברנו איתן למשך כמה ימים נעימים ותמימים. באוסלו הלכנו לדיסקוטק רגוע ותוך שעות ספורות גילינו שגם בלונדינים משתכרים והופכים לאלימים, כולל בנות, אבל רק כשהתחילו להשליך כיסאות באוויר התעופפנו מהמקום. מכרנו את המכונית בברגן לחבורה של ארבעה מטיילים הרפתקנים דתיים לפני צבא בדיל שכלל גם שיעורי נהיגה ותאונה אחת, והמשכנו במעבורת לאנגליה. רגע לפני שטסנו חזרה לארץ הישגנו כרטיסים להצגה שהיתה הלהיט באותם זמנים, "רוקי הורור שואו" עם צוות השחקנים המקורי שגם שיחקו בסרט באותו שם. החודשיים הללו בטיול לפני צבא לאירופה, היו משמעותיים ביותר לעיצוב חיי שעברו עד אז בילדות נעימה ומנומנמת אי שם בבאר שבע. זמן קצר לאחר מכן התגייסתי לצבא. ברגעים הקשים והיו רבים כאלו, ידעתי שיש מה לחכות ל"אחרי הצבא" כי העולם הגדול מצפה לי והוא מלא ריגושים והפתעות.
באמסטרדם הכרנו נערות הולנדיות יפות על מדרגות כיכר הדאם, הטינדר של הימים ההם, והתחברנו איתן למשך כמה ימים נעימים ותמימים
בבוקר למחרת טיפסתי אל הר מוסאללה שנמצא בראש רכס רילה. מעליות הסקי של החורף מעלות את הטרקריסטים בתקופת הקיץ כברת דרך הגונה אל הפסגה. יום שבת היום והרכבל עמוס במטיילים, תרמילים ומקלות הליכה, זוגות, יחידים, משפחות שלמות וחבורות עליזות. תחילת הקיץ היא זמן הפריחה ההררית בבלקן, שפע של פרחים צהובים, אדומים כחולים וסגולים על רקע הירוק האינסופי הזה שעוטף את ההרים. פלגים קטנים וצלולים, מחברים אגמי קרחונים ציוריים ובקתות הרים בדרך אל הפסגה. האוויר צלול היום והרי הבלקן מציירים את המתאר שלהם עד האופק. אני ניצב על הפסגה הגבוהה ביותר, שיא רכס הרילה. בצפון הרחוק משתרע רכס 'סטארה פלנינה' בקשת רחבה מהים השחור ועד לתוך סרביה השכנה. הרחק במזרח צללית רכס הרודופי מתנשאת מעל פסגות הרילה שבדרך. בדרך חזרה אני מחליט לוותר על הירידה ברכבל ומצטרף לזוג מטיילים צעירים מקומיים בירידה לאורך נחל צלול עד העיירה בורובץ. שניהם מדרום בולגריה, אוהבי טרקים ולא מהססים גם לצעוד לתוך הבוץ כשצריך. אני תוהה איך הם הכירו, בבית ספר או בעיירה, ושואל אותם. "דרך אפליקציה" הם עונים לי, וכולנו צוחקים… זמנים מודרניים בבולגריה.
בבוקר למחרת טיפסתי אל הר מוסאללה שנמצא בראש רכס רילה. מעליות הסקי של החורף מעלות את הטרקריסטים בתקופת הקיץ כברת דרך הגונה אל הפסגה. תחילת הקיץ היא זמן הפריחה ההררית בבלקן, שפע של פרחים צהובים, אדומים כחולים וסגולים על רקע הירוק האינסופי הזה שעוטף את ההרים
פלגים קטנים וצלולים, מחברים אגמי קרחונים ציוריים ובקתות הרים בדרך אל הפסגה.
"הטיול של אחרי הצבא" מתקשר אצלי לשנת 1979, ראשית ימי המוצ'ילריות הישראלית בעולם הגדול. לאחר חצי שנת עבודה וחיסכון פרוטה לפרוטה טסתי לחודשיים ליוון, שהתארכו לארבעה חודשים בהם טיפסתי על שלושת ההרים הגבוהים של כרתים, פסגת הטייגטוס בחצי האי פלפונז, האולימפוס ביבשת היוונית, ביקרתי בכל עיר עתיקה שאי פעם שמעתי את שמה, וגם כאלו שלא. ביליתי עם קבוצות של היפים נודיסטים באיים, שיחקתי שש בש עם הזקנים תחת עצי הדולב בכיכרות הכפרים ולמדתי לפטפט איתם ביוונית בסיסית. התיאבון נפתח והמשכתי בטרמפים אל יוגוסלביה של טיטו עוד לפני המפץ הגדול שפירק אותה לשבע מדינות נפרדות. משם ביליתי חורף שלם באירופה בין אוסטריה, גרמניה ובמיוחד בקומונה עירונית בהמבורג, ובתי 'קראק' עם דיירים פולשים באמסטרדם. הקור הכריע אותי בסופו של דבר, והמשכתי עם חבר מהארץ שפגשתי לאביב נעים ופראי בספרד ופורטוגל.
טרמפ שתפסתי ברחבי גרמניה במערכה הראשונה, הוביל לטיסה לארה"ב להדריך במחנה נוער יהודי בוויסקונסין במערכה הבאה שהתרחשה בקיץ. משם כבר התגלגלתי אל מקסיקו, גואטמלה והונדורס לשנה נוספת עד שחזרתי לארץ ממנה יצאתי לחודשיים, שנתיים לפני כן. במהלך הטיול הזה הבנתי שחיי הנדודים לעולם יהיו חלק בלתי נפרד ממני.
אחר הצהרים המשכתי מזרחה. ירדתי בנסיעה איטית מההרים כשאני מתרגל נהיגה בטוחה עם המוטורהום, מסע היכרות עם המימדים השונים שלו, גובה של כשלושה מטרים, רוחב בן עשרים סנטימטרים יותר מהרגיל, ומשקל של שלושה טון. בכניסה לעיירה דולנה בניה קיבלה אותי חסידה בקן גדול על עמוד חשמל. הקן היה בנוי למהדרין בזרדים דקים מסודרים בקפידה. תהיתי האם הקן נבנה זה עתה ועדיין לא דוגרים בו, או שמא זוהי חסידה צעירה שמחכה להאכלה. התשובה התגלתה בהמשך.
ככל שהתקדמתי למרכז העיירה רבו הקינים על עמודי חשמל ובארובות ישנות שאיש לא נתן בהן אש מזה שנים רבות. גוזל אחד או שניים בכל קן, מצפים בסבלנות להורים שיגיעו להאכיל אותם, לפרקים מותחים כנפיים וחושפים נוצות בגדילתן.
בכניסה לעיירה דולנה בניה קיבלה אותי חסידה בקן גדול על עמוד חשמל. הקן היה בנוי למהדרין בזרדים דקים מסודרים בקפידה. ככל שהתקדמתי למרכז העיירה רבו הקינים על עמודי חשמל ובארובות ישנות שאיש לא נתן בהן אש מזה שנים רבות. גוזל אחד או שניים בכל קן, מצפים בסבלנות להורים שיגיעו להאכיל אותם, לפרקים מותחים כנפיים וחושפים נוצות בגדילתן
בשנים הבאות פניתי ללימודי הטבע באוניברסיטת בן גוריון, ולאחר שנה התמקדתי בלימודי חקלאות בפקולטה ברחובות. אז גם הכרתי את אשתי לעתיד ואם ילדיי, שמחה. באותן שנים עברה אמא שלי, זיוה, בעקבות יורם בעלה לחיות בניירובי, קניה. שמחה ואני כבר היינו בשנות העשרים והשלושים של חיינו. חודשים ארוכים טיילנו עם הג'יפ המשפחתי מאגם טורקנה בצפון קניה על גבול אתיופיה ועד חוף האוקיינוס ההודי בדרום על גבול טנזניה. אז גם התחלתי להדריך טיולי ספארי באפריקה ולכתוב מאמרים לעיתונים שעסקו בחיות הבר.
היהודי הנודד חוזר
כעת, לאחר שנים רבות של משפחתיות ועבודה דורשנית, כאשר אני מתקרב אוטוטו לגיל הפרישה הרשמי ממעגל העבודה והעבדות, נפתחתי להעמיק את הקשר שלי עם העולם כולו, בדרך הנדודים עם המוטורהום החדש הבולגרי שלי. תכננתי לצאת אל העולם מנקודת מוצא של ארץ ישראל שלווה, ילדיי מפלסים את דרכם הבטוחה בחיים, ונפשי משוחררת מדאגות הקיום. במקום זה מצאתי את עצמי בפראפראזה מודרנית על היהודי הנודד שהקרקע רועדת במולדתו ותחת רגליו, והוא נע ונד בחשש ובחוסר מנוחה בעולם.
בעיירה המוסלמית דוספאט, בדרום רכס הרודופי, לא רחוק מגבול יוון, לקחתי טרמפ את אמיל בושנקובי, איש בן 75 שנסע לבקר את המעיין שלו. שנתיים לפני כן הוא גילה מעיין קטן בהרים, אימץ אותו ובנה סביבו 'זולה' מעוררת השראה עם פיסול סביבתי ומפלוני מים, בהשקעה משפחתית של רק 5000 יורו. "הרבה פינות כאלו יש בהרים, לרווחת כולם ובדרך כלל מוקדשות לזכר קרוב משפחה. אני ייעדתי את המעיין לאלו שחיים", סיפר לי אמיל. הוא מגיע לכאן לעיתים קרובות, לטפח, לנקות, לבנות עוד פינה. "כאן יש פסל של השמש הזורחת למען כולם" הוא מראה לי בגאווה. אחר כך הוא מצביע על מפל קטן הגולש על אבנים מסודרות ומעליו כתוב: 'אל תשטוף רק את הפנים, תרחץ את הנשמה שלך'. אני מתפעל מהמקום והנשמה היתרה שבו, "היית צריך לבקש היתר?" אני שואל. "לא, זאת מסורת עתיקה בין אנשי ההרים. מי שזכה לגלות מעיין רשאי לטפח אותו למען הכלל, זאת זכות גדולה וגאווה ולא צריך לבקש אישור בשביל זה".
בעיירה המוסלמית דוספאט, בדרום רכס הרודופי, לא רחוק מגבול יוון
לקחתי טרמפ את אמיל בושנקובי, איש בן 75 שנסע לבקר את המעיין שלו. שנתיים לפני כן הוא גילה מעיין קטן בהרים, אימץ אותו ובנה סביבו 'זולה' מעוררת השראה עם פיסול סביבתי ומפלוני מים, בהשקעה משפחתית של רק 5000 יורו. "הרבה פינות כאלו יש בהרים, לרווחת כולם ובדרך כלל מוקדשות לזכר קרוב משפחה. אני ייעדתי את המעיין לאלו שחיים", סיפר לי אמיל
הוא מגיע לכאן לעיתים קרובות, לטפח, לנקות, לבנות עוד פינה. "כאן יש פסל של השמש הזורחת למען כולם" הוא מראה לי בגאווה. אחר כך הוא מצביע על מפל קטן הגולש על אבנים מסודרות ומעליו כתוב: 'אל תשטוף רק את הפנים, תרחץ את הנשמה שלך'
זאת מסורת עתיקה בין אנשי ההרים. מי שזכה לגלות מעיין רשאי לטפח אותו למען הכלל, זאת זכות גדולה וגאווה ולא צריך לבקש אישור בשביל זה
"החיים היו טובים אלי" הוא מוסיף ומספר, "יש לי ביזנס מצליח של חלקי חילוף למכוניות ובית מרקחת. יש לי שני בנים שממשיכים את העסק וארבעה נכדים. בכלל הכפר שלנו הוא מקום שקט, אין דרמות, אין פשע, אין גירושין. אז ככה אני מודה לאלוהים וזוכה לטפח פינת מעיין קטנה למען כולם".
אנחנו יושבים ליד שולחן עץ ומדפים עם בקבוקי חומץ וכוסות זכוכית קטנות. "אנשים באים לפה, עוצרים למלא מי מעיין בבקבוקים, אוכלים משהו, שותים ראקיה ומשתמשים בכוסות האלו. לפעמים גם אני שותה ראקיה, לתת לנשמה לעוף ולהיפרד לרגע קט מהגוף והקשיים היומיים ואז ממשיך הלאה. "אם ככה נראה גן עדן" פורש אמיל את ידיו לחבוק את פינת המעיין, "אז אני מוכן שאלוהים ייקח אותי כבר עכשיו".
אני נפרד ממנו, ממשיך בדרכי ופני מחייכים כעת. אני מרגיש איך עוד טיפת אמון באנשים ובחיים נוספה לי לנשמה.
"אם ככה נראה גן עדן" פורש אמיל את ידיו לחבוק את פינת המעיין, "אז אני מוכן שאלוהים ייקח אותי כבר עכשיו".
