טיילתי באזורי המדבר בעונת החורף, הנגב, הערבה, הר הנגב והחולות, קניוני מדבר יהודה ובקעת הירדן, ומישורי הנגב המערבי. היכרתי את חבלי הארץ הירוקים, השפלה והרי ירושלים, הכרמל, בקעת הנדיב, חופי הים התיכון, הגליל התחתון והעליון, רמת הגולן והר חרמון. נפגשתי בגובה העיניים עם דרוזים וצ'רקסים, ערביי ארץ ישראל, בדואים ופלחים, פלסטינאים ומתנחלים, ברסלבים וחילוניים, חרדים, חוות בודדים, קיבוצניקים ובני מושבים. שוחחתי עם כולם והייתי לאוזן קשבת וליד רושמת לכל מה שסיפרו לי. מצאתי בהם את המשותף, כולם היו בני אדם שואפי חיים.
ככל שחפרתי התרחבה היריעה. אין מקום אחד בו אמרתי לעצמי שהשלמתי את החקירה. בין כל שתי נקודות צצה לה נקודה מסקרנת נוספת. תהיתי אם אי פעם אגיע למיצוי העניין שלי בארץ ישראל, ואוכל להמשיך הלאה. הקורונה לימדה אותי שניתן לחתוך ביום בהיר אחד ולעבור לעשייה אחרת או אי עשייה. התכוונתי להפסיק בידיעה שמלאכתי לא תמה ולא נשלמה.
אחרי קרוב לארבע שנות 'מבוא לנדודים' בקרוואן בארץ ישראל, הבשיל בי הרצון להמשיך את המסע האישי שלי אל מרחבי העולם כולו
טיילתי באזורי המדבר בעונת החורף – לילה בקניון עדה
הערבה – חוות התנינים קרוקולוקו של אורית ועופר ידידיי
כנרת – לילה בחוף מגדלא
ארבע שנים, מאז ראשית ימי הקורונה, עפתי כמו פרפר חופשי על פני ארצנו. נטיתי את בית הגלגלים שלי בנופי הארץ המגוונים.
דרוזים ברמת הגולן – חאפלה שמהותה נדר משפחתי לבריאות הבת במזאר סולטאן איברהים ליד הבניאס
הר הנגב – צילום מכיפת עשת
רמת הגולן – צהרים בחוף מאגר בני צפת
הערבה – שקיעה במואה
השביעי באוקטובר שינה את זרימת חיי. התכנסתי מן
הגולן אל
הכרמל, קרוב יותר לשלושת ילדיי איתמר נדב וענבל, ולאשתי לשעבר, שמחה. אווירת הביטחון התערערה, הממשלה המשיכה לסכסך בין חלקי העם. במהלך המבוא לנדודים טיפחתי אמונה שאפשר להביט לכל אחד בעיניים ולראות את הניצוץ האנושי שבו, את הפגיעות העצבות השמחה והחיוניות, ורב המשותף על המפריד. כעת נשמטה האמונה והתרסקה לאלפי רסיסים מדממים, ואיך אעזוב כעת את הארץ למסע נדודים בעולם. זה הרגיש לי כמו בריחה מהמערכה. אמנם חשבתי על זה קודם כמו שאומרים, אבל המציאות השתנתה.
אבשל הרן, חבר ילדות קרוב ותושב בארי נרצח ביום הראשון הארור של המלחמה. שמונה מבני משפחתו הקרובים ביותר נחטפו לעזה. לאחר חמישים ימים חזרו הנשים והילדים. טל, הבעל של בתו, נמצא בשבי עד היום. לנה, חברה קרובה של מריאנה ושלי איבדה במלחמה את בנה הלוחם ניר.
חצי שנה נשארתי בחוות הפיות בהר הכרמל. הרגשתי שהמוות היה כל כך קרוב והכה באכזריות. זה יכול היה להיות אני, וילדיי יכלו להיות החטופים. הרגשתי את חוסר הביטחון הבסיסי. יש לי מדינה והיא לא תושיט לי יד להושיע אותי כשאזדקק לה. הרגשתי בגידה, פחד. נצמדתי לקרקע בחוזקה, כאילו חושש שיקחו אותה ממני. אספתי מהחברים סיפורים ותמונות עם אבשל, וכרכנו אותם לספרון 'סיפורים על אבשל'. חילקנו עותקים לבני המשפחה והחברים למשוך עוד את הזיכרון של חבר יקר.
במשך חודשי שהותי בכרמל טיילתי ברגל בשבילי הכרמל, עם יענקלה מקיבוץ יגור, עם נדב בני, עם מריאנה בת זוגי, עם מיקי גולן ידידי איש הכרמל, עם חברים מקיבוץ בית אורן, עם רויטל צורגיל, טניה רמניק, וסיגל גבע המדריכות, עם יונתן ונעמי ממלון סלינה, ובעיקר לבד, או ליתר דיוק עם עצמי. תיעדתי שרידים ארכיאולוגיים, ביקרתי במערות פרהיסטוריות, ועקבתי אחר פריחות צבעוניות שהשנה, כאילו להכעיס, היו יפות במיוחד.
בחודש מרץ, החודש האביבי והיפה של הכרמל עם גווני ירוק מנוקדים בשלל פריחות, יצאתי למסע של ארבעה ימי טיול בכרמל תחת השם 'קפה עם אבשל', והזמנתי את כולם להצטרף למסע. אבשל לא אהב לטייל ברגל וכאשר היינו מתכננים לצאת למסלול הליכה, היה מתחמק באלגנטיות ומתנדב להיות זה שיכין את הקפה בסוף הטיול. עשרות חברים הגיעו למסע של הליכות וסיפורים על אבשל. הכרנו אנשים נפלאים, נהנינו מהמסלולים הפורחים והטבע המרהיב, הקראנו כתובים וסיפרנו על אבשל בתמהיל של עצב וחיוכים. טיפין טיפין הרגשתי שמשהו מאהבת החיים חוזר אלי לאחר השבר הגדול והבגידה של השביעי באוקטובר.
השביעי באוקטובר שינה את זרימת חיי. התכנסתי מן הגולן אל הכרמל, קרוב יותר לשלושת ילדיי איתמר נדב וענבל, ולאשתי לשעבר, שמחה
עם מיקי גולן ידידי איש הכרמל. כאן מיקי מדגים לי את פעולת מעצרת השמן עם הפתח המרובע בחירבת קרק
חצי שנה נשארתי בחוות הפיות בהר הכרמל. הרגשתי שהמוות היה כל כך קרוב והכה באכזריות. זה יכול היה להיות אני, וילדיי יכלו להיות החטופים. הרגשתי את חוסר הביטחון הבסיסי. יש לי מדינה והיא לא תושיט לי יד להושיע אותי כשאזדקק לה. הרגשתי בגידה, פחד. נצמדתי לקרקע בחוזקה, כאילו חושש שיקחו אותה ממני.
במשך חודשי שהותי בכרמל טיילתי ברגל בשבילי הכרמל, עם יענקלה מקיבוץ יגור, עם נדב בני, עם מריאנה בת זוגי, ובעיקר לבדי, וליתר דיוק עם עצמי
אבשל הרן, חבר ילדות קרוב ותושב בארי נרצח ביום הראשון הארור של המלחמה.
צבעונים במורדות נחל אורנית
הזמן חלף עבר לו והחיים נמשכים. נדב וחברתו הדר הודיעו שהם מתחתנים, ענבל בהריון, איתמר כבר עמוק בלימודי מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה. איך אני ממשיך מכאן. לבסוף החלטתי על דרך האמצע, לא אמתין עד שהדברים המפורקים יסתדרו. אתחיל את המסע שלי כעת לפרקים. אחלק את זמני בין החיים בארץ ובין המסע בעולם. בית הקרוואן שלי ימשיך לשמש לי בית ברחבי הארץ וימתין לי בחוות של חברים, ואני אקנה לי אוטו קרוואן באירופה למסע שלי בעולם.
שבע שנים לפני כן טסתי לשטוטגארט גרמניה לתערוכה של יצרני הקרוואנים המובילים באירופה. כבר אז טיפחתי את החלום הזה, עוד לפני הקורונה ולפני שהדיקטטורה הרימה את ראשה. בין מאות הדגמים מצאתי את רכב החלומות שלי, טנדר 4×4 נושא קמפר שניתן במהלך פשוט למדי להפריד בין השניים כאשר נשארים במקום אחד זמן ארוך.
באפריל 2024 טסתי לגרמניה, שכרתי רכב ונסעתי בין מינכן והיער השחור, בדקתי שלושה רכבים שכאלו, אחד דחיתי, שני חמק מבין אצבעותיי ואת השלישי קניתי. ימים ספורים לאחר מכן נחתה במינכן מריאנה היישר מהמזרח הרחוק וביחד חנכנו את בית הגלגלים החדש. נסענו למעלה מאלף קילומטר מגרמניה דרך אוסטריה סלובניה קרואטיה וסרביה אל בולגריה, שם רשמתי את הרכב במשרד הרישוי המקומי.
המסע העולמי התחיל…
באפריל 2024 טסתי לגרמניה, שכרתי רכב ובימים ספורים נסעתי בין מינכן והיער השחור, בדקתי שלושה רכבים שכאלו, אחד דחיתי, שני חמק מבין אצבעותיי ואת השלישי קניתי.
נסענו למעלה מאלף קילומטר מגרמניה – אגם טגרנסה בוואריה
חצינו את סלובניה – אגם בלד הציורי
קרואטיה – מפלוני סלוני בדרך לשמורת הטבע פליטויצה
דרך סרביה – נהר מוראבה ליד העיר צ'אצ'אק
