משפחה בדרכים – זכרון יעקב ובנימינה

מהעץ הזה אתה עושה נייר?
יזהר הזמין את הילדים לשבת מתחת לעץ שנקרא תות נייר, ומיד הופרה השלווה השאנטית במתקפת שאלות של הדור הצעיר: "מה, מהעץ הזה אתה עושה נייר?", "למה קוראים לו תות אם אין עליו תותים?", "יש לך עוד עצים כאלה או רק עץ אחד?", וכן הלאה וכן הלאה. יזהר ענה על השאלות אחת אחת בסבלנות ראויה לציון, וכך למדנו שתות נייר הוא שמו העברי של עץ ממשפחת התותיים שקליפתו משמשת לעשיית נייר. העץ שבמרכז החצר משמש לנוי ומספק צל, אבל את הקליפות המשמשות להפקת סיבים יזהר אוסף מעצים שהוא מגדל במטעים שונים בארץ.

את תהליך עשיית הנייר דימה יזהר לבנייה בלגו, רק להפך: אם בלגו בונים ואחר כך מפרקים, הרי שבעשיית נייר קודם כל מפרקים (את קליפת העץ לסיבים) ואז מרכיבים (נייר מסיבים). ההסברים לא נשארו במישור התיאורטי. כל ילד קיבל כמה קליפות עץ שבושלו קודם לכן, ובעזרת פטישי עץ הם דפקו והלמו ופירקו את הקליפות לסיבים. את הסיבים שמו בדלי ומילאו במים, וכולנו ליטפנו בחיבה את העיסה הרכה־חלקלקה לפני שנשפכה לקערה גדולה.
עכשיו הגיע תור הקישוטים: יזהר קטף פרחים מהגינה, והילדים תלשו את עלי הכותרת וזרקו אותם לקערה. "תארו לעצמכם שזה אגם עם דגים, ואתם דייגים עם רשתות דיג", אמר יזהר והגיש לילדים רשת מתוחה על מסגרת עץ. הילדים שלו מהקערה שכבת סיבים עם עלי כותרת צבעוניים, ונועם דג גם עלה גדול שנשר מהעץ והפך לקישוט ספונטני. אחר כך למדו עושי הנייר הצעירים לסחוט את המים מהרשתות, לקלף את הנייר הרטוב ולהניחו לייבוש. עד שהניירות יתייבשו שוטטנו בגלריה הקטנה. רכשנו אהיל בצורת ירח כתום, ועם שני הניירות היפהפיים מייצור עצמי צעדנו בחזרה אל המולת המדרחוב.

עומר ונועם עושים נייר: מפרקים קליפות עץ לסיבים בפטיש ומשטחים על הקיר לייבוש | צילום: רותם בר כהן

הפסקת אוכל
כל עבודת היצירה הזאת עוררה את הרעב. מצוידים בהמלצה של חבר מקומי ומלווים בסבא שהגיע בינתיים מחיפה עם זוגתו, נמלטנו מהצפיפות במדרחוב אל החצר השקטה של "הריידל". בערבים יש פה הופעות מוזיקליות והשמחה רבה, בצהריים זה מקום נחמד לארוחות משפחתיות.

ממשפחת החפרפרות
אחרי האוכל יצאנו לכיוון בנימינה, ומשם אל השדות והכרמים של המועצה האזורית אלונה. בין המושבים אביאל ועמיקם נמצא פארק אלונה. הפארק עצמו קטן וחביב, והוא צופן בחובו מקום קסום באמת, מֵי קדם. זהו חלק ממפעל מים מהתקופה הרומית־ביזנטית שנועד להעביר מים מעֵין צברין, שליד עמיקם של ימינו, אל העיר קיסריה. לאורך כ־23 קילומטר השתרעה רשת של תעלות, מנהרות ואמות מים. הרומים חפרו פירים וביניהם נִקְבָּה שהוליכה מים למרחק של שישה קילומטרים. כל העבודות האלה היו נותרות קבורות מתחת לפני האדמה אילולא נחשפו במקרה בעת עבודות עפר מקומיות. לאחר החישוף והניקוי נפתחה לקהל נִקבה באורך של כ־270 מטר. אני מודה שהמחשבה שנדשדש לנו מתחת לפני האדמה במים שמגיעים עד המותניים קצת הדאיגה אותי.

הביקור במי קדם נפתח בסרטון קצר ודי מיותר על המקום, ובעיקר על פועלה של המועצה האזורית אלונה. אחריו הסבירה המדריכה על מפעל המים. נעצתי מבט במגפי הגומי שלה והרהרתי בעגמימות בכפכפים הלא לגמרי הולמים שלי. אבל לא היה זמן רב להרהורים עגומים, כי יצאנו מיד לדרך: הילדים בדבוקה עליזה סביב המדריכה, ההורים וסבא בהליכה איטית מאחור. ירדנו אל בטן האדמה דרך אחד הפירים, ומיד נרגעתי. קודם כל, בניגוד למה שחשבתי, לא מאוד חשוך בנִקבה, כי על הקירות תלוי פס אור שמאיר במידה המתאימה. שנית, בתחילת הדרך המים רדודים למדי, ובשלב שהם הגיעו לי עד הירכיים כבר נהניתי כל כך, עד שנשכחו כל החששות.

המקום מרתק. המים קרירים מאוד, הצעידה במחילה הצרה והמתפתלת מפעימה, והשקערוריות בקירות שנועדו לנרות בתקופה הרומית מרגשות. חיש קל נוצרו שתי קבוצות: האחת מורכבת מהמדריכה ומארבעה או חמישה ילדים צוהלים שלא היססו להתיז זה על זה ולהירטב עד לשד עצמותיהם, והשנייה מורכבת מהמבוגרים ומילד אחד (לא שלנו!) שייבב שקר לו ושהוא רוצה החוצה. קצת לפני הסוף – שהגיע הרבה יותר מדי מהר – פגשנו את קבוצת הילדים שהסתובבה לאחור וניסתה לחמוק חזרה כדי ללכת את המסלול שוב מהסוף להתחלה. לא בטוח שהייתי הולכת כך שישה קילומטרים, כאורכה המקורי של הנקבה, אבל בהחלט היה נחמד אם היה אפשר להמשיך עוד כמה מאות מטרים מתחת לאדמה. מתברר שלמרות אהבת האור והנופים הירוקים, אפילו בנו יש משהו ממשפחת החפרפרות.