ב-23 במאי השנה, בשעה ארבע אחר הצהריים, ראה סילבן בארצ'י את ירושלים לראשונה בחייו. הוא ירד מאופניו והביט נפעם בעיר שנפרשה מתחתיו. את הלילה הקודם עשה ביריחו, וממנה יצא בדרכו לירושלים. "היה יום חם. העליות במעלה אדומים היו תלולות ומייגעות, הרגליים היו כבדות על הדוושות, והזיעה ניגרה. ארבעים הקילומטרים המפרידים בין יריחו לירושלים נראו לי ארוכים כנצח. בסופו של הנצח הגעתי אל המנהרה, ומאות מכוניות חלפו על פני במהירות. חשבתי לעצמי, 'זה הכל? כך נראית הכניסה לירושלים?'"
אחרי דקות ארוכות של רכיבה במנהרה החשוכה ראה את האור שבסופה, ואז נגלתה לו העיר העתיקה של ירושלים בכל הדרה, ומסגד עם כיפת זהב במרכזה. "זה היה רגע מיוחד מאוד עבורי. לשם כך רכבתי במשך 71 ימים על אופני. שלחתי הודעת אס.אם.אס קצרה לאחותי, 'אני בירושלים', וירדתי לשער יפו". זה היה סיומו של מסע האופניים שאליו יצא בארצ'י כחודשיים וחצי קודם לכן מעיר מגוריו אראו (Aarau) שבשווייץ.
לגלות את ירושלים האמיתית
בסתיו 2004, אחר שירות צבאי של חצי שנה, התחיל בארצ'י בן ה־22, נגר במקצועו, לתכנן את המסע המיוחד הזה לירושלים. כמה מחבריו חשדו שיצא מדעתו, וגם בני משפחתו נבהלו קצת. "אחרי ההלם הראשוני נתנו לי הורַי את ברכת הדרך, ורק ביקשו שאשמור על עצמי ושלא אהסס לחזור אם אהיה בצרה וארגיש שאינני יכול להמשיך יותר".
כששואלים אותו מדוע אופניים, הוא מחייך. "נכון שכשחושבים על שווייץ מיד מדמיינים רכבות, שעונים, שוקולד ומגלשי סקי, אבל השווייצרים יודעים גם לרכוב על אופניים וגומאים בהם מרחקים גדולים" |
כצעד ראשון רכש זוג אופניים איכותיים ועם זאת פשוטים דיים כדי שיוכל לתחזקם בעצמו. במשך כחצי שנה התכונן בארצ'י למסע – תכנן את המסלול, אסף מידע והצטייד באשרות. כמו כן הצטייד באוהל, בשק שינה, בגזייה, בערכת עזרה ראשונה קטנה, בכלי עבודה לתיקון האופניים, במשאבת מים עם מסנן — כדי לשאוב בה מים ממקורות המים שבדרך, בטלפון נייד, במצלמה, ב־25 מפות ובבגדים. "יצאתי לדרך עם ציוד במשקל של כשישים קילוגרמים, ומיד בתחילתה התברר לי שלקחתי יותר מדי ושאפשר להסתדר עם פחות. לכן מדי פעם נפטרתי בשמחה מציוד עודף".
כששואלים אותו מדוע אופניים, הוא מחייך. "נכון שכשחושבים על שווייץ מיד מדמיינים רכבות, שעונים, שוקולד ומגלשי סקי, אבל השווייצרים יודעים גם לרכוב על אופניים וגומאים בהם מרחקים גדולים. כשהייתי בן שש עליתי לראשונה על אופניים, ומאז אני רוכב. הם מהירים דיים כדי לאפשר לך להגיע בזמן סביר ממקום למקום, ואטיים דיים כדי שתוכל לספוג את הנופים ואת האווירה שמסביב. אפשר לרדת מהם כשרוצים לשוחח בנחת עם אנשים הנקרים בדרכך ומבקשים לדעת מי אתה ולאן פניך מועדות".
מה גרם לצעיר משווייץ השלווה, שב־300 השנים האחרונות לא ידעה מלחמות, לרצות להגיע לאזור רווי קרבות, לעיר שכמעט שלא ידעה רגע שקט במשך מאות השנים הללו? "כנוצרי מאמין המשתייך לכנסייה המתודיסטית נמשכתי תמיד לירושלים ולכל אותם המקומות המוזכרים בכתבי הקודש, שבהם החלה הנצרות. לא יצאתי בשם אידיאלים נשגבים, אך אני מרגיש זאת בלבי. במשך השנים שמעתי על מאבקים באזור, והוא הצטייר לי כמקום מרתק שכל הזמן מתרחשים בו דברים. רציתי להכיר מקרוב את האנשים שמייצרים חדשות ודרמה כל הימים. כשאתה רחוק, ירושלים מצטיירת לך בעיקר כעיר של טרוריסטים ופנאטים, ואני רציתי לגלות את ירושלים האמיתית".
אטרקציה בארץ הממליגה
ב־14 במרץ השנה, כשאירופה עוד היתה עטופה בקור ובשלג, יצא בארצ'י לדרך. בלילה הראשון עוד לן בשווייץ, אך מיד למחרת חצה את הגבול לגרמניה. הוא נפרד מהנופים המדהימים של האלפים השווייצריים והגיע למינכן, בירת בוואריה. המרחק ממינכן לזלצבורג, השוכנת בצל האלפים האוסטריים, קצר יחסית, אך בארצ'י בחר לרוב בדרכים צדדיות העוברות באזורים כפריים. "העדפתי לרכוב בדרכים לא ראשיות, גם כי הן לרוב יפות יותר, וגם כי האנשים שלצדן לבביים יותר. עם זאת, קשה לומר שהייתי 'אטרקציה' באוסטריה. יש שם די והותר רוכבי אופניים מלבדי, כך שעוברי אורח ואנשים בצדי הדרכים לא עצרו אותי וגם לא התעניינו לאן אני רוכב ולשם מה".
הדרך מזלצבורג לווינה, בירת אוסטריה, מישורית ברובה. "את היומיים בווינה ניצלתי להצטיידות ולקצת מנוחה, ומשם המשכתי להונגריה. הדרך לא היתה קשה לניווט. פשוט רכבתי לי לאורך הדנובה, ומצאתי את עצמי בבודפשט. התרגשתי מהעובדה שלראשונה בחיי אני דורך על אדמה קומוניסטית לשעבר, אבל את ההלם האמיתי סיפקה לי רומניה. שם חוויתי את ההתנסויות הכי מסעירות בכל אירופה".
אם עד רומניה הוא היה סתם עוד רוכב אופניים שנוסע להנאתו בדרכים, בארץ הממליגה כבר היה לאטרקציה אמיתית. "ברומניה חוויתי לראשונה אירופה אחרת, אירופה של כפרים הנראים כמו לקוחים ממאות קודמות, של אנשים החיים בעוני מרוד אך מקבלים את עובר האורח בידידות כנה. הם דיברו איתי באנגלית מרוסקת, כמה מהם ידעו מעט גרמנית, ולרוב דיברנו בשפת הידיים".
מכיוון שגדל בהרי האלפים הגאים והמאתגרים, נראו לו הקרפטים הרומניים כגבעות רכות ויפהפיות. בלילות ישן באוהל בצדי הדרכים או באכסניות ובהוסטלים על אם הדרך. "את הלילות שבהם לנתי באוהל, בדרך כלל באמצע שום מקום, ניצלתי להרהורים ובעיקר לתכנון המסלול לימים הבאים. נחמד לפגוש באנשים במחוזות האלה, אך הם רוצים לדעת על אודותיך הכל ולא מותירים לך זמן לתכנון. לכן היו ערבים שבהם העדפתי להיות לבד. באחד מהערבים האלה הופיע מולי לפתע ילד מאחד הכפרים, ועדר כבשים מאחוריו. הוא פער זוג עיניים גדולות, אני שלפתי את המילון הרומני, וכך דיברנו במשך דקות ארוכות".
בחבל טרנסילבניה חלק עם תושבי הכפרים את הפסטה שבישל לעצמו בדרך והכין מול עיניהם המשתאות רוטב אלף האיים מאולתר מהקטשופ ומהחרדל שהיו ברשותו. הם בתמורה הציעו לו מיטה ללילה בבתיהם הדלים. טרנסילבניה זימנה לו גם חוויה ידידותית פחות. "באחד הימים נפלתי קורבן לשוד. זה לא היה שוד אלים, אבל במהלכו גנבו ממני 180 דולר. דברים כאלה עלולים לקרות, בייחוד כשאתה נודד לבד. אתה מחפש חברה, נוטה להיפתח לאנשים ונותן בהם אמון. למזלי, לא גנבו לי את האופניים. לו היו שודדים אותם, מן הסתם לא הייתי מגשים את החלום ולא הייתי מגיע לישראל".
בעודו המום מחוויית השוד חיפש את הדרך הקצרה ביותר לצאת מרומניה ומהר. הוא נכנס לעמק קטן ויפהפה, מנומר בכפרים קטנים, אי שם בתוככי הקרפטים. "הגעתי למקום לעת ערב, ולאור הדמדומים נראה לי העמק כולו כהזוי. חיפשתי נואשות מקום ללון בו, אך איש לא דיבר שם שום שפה פרט לרומנית. פתאום ראיתי במרחק לא גדול ממני מבנה שנראה לי כמלון. פניתי ונכנסתי אליו בלב כבד. להפתעתי גיליתי בו קבוצת תיירים, דוברי צרפתית ואנגלית, שאכלו, שתו יין והיו שמחים ועליזים. נשמתי לרווחה. הרגשתי כאילו הגעתי לחוף מבטחים".
תחנתו הבאה היתה בולגריה. "זה היה הרגע שבו נשמה משפחתי לרווחה. בולגריה נשמעה להם מסוכנת פחות מרומניה. בולגריה לא סיפקה לי חוויות מסעירות, וגם תושביה לא גילו התעניינות רבה ברוכב האופניים המוזר, אך הרגשתי שם בטוח יותר. ובכל זאת, לילה אחד הוזמנתי לישון בחווה נידחת, בקרון ישן של קרקס. ההזמנה כללה גם ארוחת ערב ושיחה על פוליטיקה ודת".
איך מתחתנים בסוריה
לאחר שחצה את הגבול לתורכיה הגיע לעיר קירקלרלי (Kirklareli), הסמוכה לגבול. יומיים לאחר מכן מצא את עצמו באחד הכרכים הסואנים עלי אדמות, איסטנבול. "בפאתי איסטנבול עצרתי בצד הדרך כדי לשתות, וגיליתי שנגמרו לי המים. נהג מכונית שחלפה על פני, שראה שנותרה לי טיפת מים אחרונה, נסע לאחור וצייד אותי בליטר וחצי מים. באיסטנבול לקחתי פסק זמן של עשרה ימים, וניצלתי אותם למנוחה ובעיקר להיכרות מהממת עם הלבנט".
כשישה שבועות בילה בארצ'י בתורכיה, ובמהלכם נמהל הדם שבעורקיו
כשישה שבועות בילה בארצ'י בתורכיה, ובמהלכם נמהל הדם שבעורקיו בליטרים רבים של תה תפוחים שהוצע לו בכל מקום |
בליטרים רבים של תה תפוחים שהוצע לו בכל מקום. "הדרך מאיסטנבול לאנקרה עוברת בכפרים קטנטנים שנדמה כי מעולם לא נראה בהם תייר כמוני. כשעצרתי במרכז כפר שכזה, הקיפו אותי כל ילדי הכפר ורקדו סביבי. מיד הופיע גם מנהל בית הספר המקומי, שדיבר אנגלית, ומיד נמצאה לי גם מיטה פנויה. בכל מקום בתורכיה רצו לדבר איתי, והרגשתי שכאן אני נוגע באנשים ובמנטליות שלהם. ככל שהתקרבתי לאזורים התיירותיים שבדרום תורכיה, כך השתנתה גישתם של המקומיים. כל טייל יודע מה פירוש הדבר".
סוריה היתה בעיניו כחידה. "מלא חששות הגעתי למעבר הגבול, סמוך לעיר התורכית אנטקיה (Antakya). להפתעתי, כחצי שעה אחר כך האופניים ואני כבר היינו בצדו השני של הגבול. מקומי שעקב אחרי סימן לי לבוא איתו והזמין אותי לאכול ולישון בביתו. הם מעולם לא ראו שווייצרי על אופניים. ליתר ביטחון סיפרתי להם ולמקומיים אחרים שפגשתי בסוריה שאני נוסע למצרים דרך ישראל. אחדים הגיבו אדישות, ואחרים אמרו לי בדיוק מה הם חושבים על ישראל ועל הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. כשראו שאיני נוטה לשיחות פוליטיות, סיפרו לי איך מוצאים עבודה בסוריה, איך מתחתנים, ולראשונה בחיי שמעתי על המנהג הקרוי 'מוהר'".
בעשרת הימים שבהם שהה בסוריה נסע בארצ'י לאורך החוף, וביקר בלדיקיה (Ladhiqiyah, Latakia) ובטרטוס (Tartus), ואז שם פעמיו לדמשק, ביקר במסגד אומאיה (Omaya) המפורסם, ומשם המשיך דרומה כמאה קילומטרים וחצה את הגבול לירדן. "קשה לומר שהירדנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות. במקום אחד רדף אחרי מישהו עם מקל, ועד היום אינני יודע למה, ורוב הילדים שבדרך היו עוינים. אחרי חודשיים וחצי על האופניים כבר הרגשתי עייפות רבה. הייתי כה רחוק מהבית, ורציתי רק דבר אחד: להגיע לירושלים".
חזרה לעולם המערבי
תגובות החיילים בצד הישראלי של מעבר הגבול בגשר אלנבי היו משעשעות. "הם לא האמינו שרכבתי על האופניים את כל הדרך משווייץ, ואני שמחתי לראות פנים מערביות. האנשים הראשונים שנתקלתי בהם בירושלים היו במקרה עיתונאים, וגם הם לא האמינו. מצאתי אכסניה בעיר העתיקה, ובמשך כמה ימים סיירתי בירושלים. הייתי המום".
מירושלים לתל אביב הדרך כבר היתה קצרה. "בתל אביב הרגשתי לראשונה כתייר מן השורה. הבירה בפאב היתה צוננת, הסרט על מסך הטלוויזיה היה הוליוודי, והחומוס והפלאפל ערבו לחכי. חזרתי לעולם המערבי. תל אביב היא עיר נהדרת, אבל אחרי כמה ימים הרגשתי שאני מחפש את ישראל השורשית. הגעתי לקיבוץ עברון שליד נהריה וגיליתי שאני אוהב את חיי הקיבוץ. אני עובד במפעל משאבות המים של הקיבוץ, ואפילו נהנה מהמשמרות בחדר האוכל. יש פה קבוצה של מתנדבים, כמוני, ואני נהנה מכל רגע".
ברוב הימים גמא בארצ'י כ־120 קילומטרים ביום, וביום שעמד בשערי ירושלים עמד מד המרחק שלו על 5,500 קילומטרים. אך למרות כושרו הגופני המצוין ועל אף מיומנותו הגבוהה ברכיבה בהרים ובתנאי שטח, עברו עליו במסע גם רגעים קשים. "הקושי העיקרי לא היה גופני אלא מנטלי. ימי גשם אפורים, בדידות, חוסר שינה ועייפות, וכשהיה נדמה שהדברים לא מסתדרים. ברגעים כאלה אתה מדבר עם עצמך, אתה קשה עם עצמך, אתה נלחם כדי להמשיך, כי כשאתה לבד לשום איש לא אכפת אם תישבר ותוותר. אני אדם שאוהב להגשים מטרות. ברגעים הקשים קיוויתי שיבואו ימים טובים, והם אכן הגיעו".
בארצ'י אמור לחזור לשווייץ בתחילת אוקטובר. "אני מחפש אוניית משא שתיקח אותי ואת אופני לאיטליה, ומשם ארכב בחזרה לאראו. אני רוצה לסיים את המסע כפי שהתחלתי אותו, באופניים".
