ביום רביעי שעבר (11 באוקטובר) התקיים בעמק יזרעאל מירוץ הסוסים החוקי הראשון בישראל. לא בדיוק, אבל בערך: הימורים, ליבת העניין במרוצי סוסים, לא היו שם. לפחות לא על פני השטח.
שנים ארוכות חיכו חובבי המרוצים ליום הזה. מאז סוף שנות ה-80 ממליצים ומאשרים גופים פרלמנטריים וממשלתיים להנהיג מרוצי סוסים בישראל, והדבר לא ממש קורה. שנתיים עברו מאז החלטת הממשלה על "הקמת היפודרום למרוצי סוסים למטרת הימורים" בשטח המועצה האזורית גלבוע, בו נערך האירוע בחול המועד סוכות.
המצדדים בקיום המרוצים בארץ, ובגלבוע בפרט, מדברים בעיקר על התועלת הכלכלית שתצמח מן העניין. זה מנוף כלכלי, תיירותי ותעסוקתי, הם אומרים, ונוקבים במספר של 3,500 מקומות עבודה שההיפודרום האחד הזה עתיד לחולל. נשמע קצת מצוץ מן האצבע, אך אחרי ככלות הכל זו תעשייה של מיליארדים בעולם. היקף ההשקעות הצפוי הוא 15 מיליון דולר בקירוב. החלטת הממשלה מדברת על הקמת חוות חקלאיות לגידול, טיפוח וטיפול בסוסים, בית חולים וטרינרי, בית ספר לרכיבה ושאר שירותים הדרושים לקיום היפודרום.
הדיווחים על אודות מספר הצופים באירוע המתוקשר נעים בין כמה מאות לבין 20 אלף. מספרם של המפגינים נגד מירוץ הסוסים דומה דווקא בכל הדיווחים – עשרות בודדות. חמישה מהם אף נשכבו על מסלול הדהירה ונעצרו.
 | | מפגינה נגד מירוץ הסוסים בגלבוע | צילום: אלי אטיאס, באדיבות עמותת "הכל חי" |
חיי סוס
את ההפגנה ארגנה עמותת "הכל חי" – ארגון אנונימי למדי לזכויות בעלי חיים. בעמותה טוענים כי מרוצי סוסים טומנים בחובם, באופן בלתי נמנע, מעשי עינויים והתעללות בסוסים. אלה, מזכירים שם, אסורים על פי חוק צער בעלי חיים. דיון בעתירה שהגישה העמותה לבג"ץ בנושא צפוי להתקיים בדצמבר. אנשי העמותה מתארים חיי סבל: סוסי מירוץ מאולצים להשתתף במרוצים לעתים קרובות גם כשהם פצועים. הם נמצאים במשטר אימונים אכזרי כבר מגיל צעיר, עוד לפני שעצמותיהם התקשו, דבר הגורם לשבירתן. בעוד שתוחלת החיים של סוס רגיל היא כ-25 שנה, תוחלת חייו של סוס מרוצים היא 6 שנים בלבד. מבין הסוסים הרבים שנולדים לתעשיית המרוצים, רק מעטים נבחרים להשתתף במרוצים. אלה שמהירותם אינה מספקת (שהם למעשה הרוב), מומתים כבר בשלב זה. אלה שאינם מומתים בגיל צעיר, נמכרים ומוחזקים לרוב בתנאים קשים. על פי נתונים של כתבי עת וטרינריים מהמובילים בעולם, כל הסוסים שמשתתפים במרוצים סובלים מכיבי קיבה ו- 82% מהסוסים בני שלוש ומעלה סובלים מדימומים בריאות.
נוכח כל זה קשה להתעלם מן המחשבה על אודות אוהבי סוסים, כאלו שמגדלים סוסים ורוכבים עליהם. מה בדיוק הם אוהבים בהם? מה פירוש לאהוב סוסים? יש פה מלכודת לשונית. קצת כמו 'כאלו שאוהבים בקר' (אנטריקוט, אם אפשר).
מי שרוצה לעשות מרוצי סוסים, או לחליפין לאכול סוסים, שיהיה בריא. רק שלא יספר לעצמו, ובעיקר לא לנו, שלא מתעללים בבהמות האומללות כדי לספק את  | סוס שנפגע במהלך מירוץ בבריטניה. מרוצי סוסים טומנים בחובם מעשי עינויים והתעללות בסוסים | צילום: באדיבות ארגון
Animal Aid |
בעלי ההון והמהמרים. גם אם לא כל תיאורי הזוועה של פעילי זכויות בעלי החיים מדויקים, צריך ממש לטמון את הראש בחול (או בלוח ההימורים) בכדי להישאר אטום לסבל.
השאלה אינה מה היחס כיום לסוסים. גם אם מאמינים לטענת מגדלי הסוסים והרוכבים כי סוסי המירוץ שלהם זוכים ליחס טוב, לתנאים של אלופים, ולפנסיה שמאות אלפי עובדים בישראל היו רוצים כמותה, אין אלא להצר על כך זה שלא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה יהיה פה כשיגיע הכסף הגדול, ברגע שתיפתר המחלוקת בין המועצה להסדר ההימורים בספורט לבין משרד האוצר, שמונעת את האישור הסופי של ההימורים. בהקשר זה שווה לתת את הדעת לתחקיר "הסוסים הטבוחים שמביישים את המרוצים שלנו", שפירסם עיתון "גרדיאן" הבריטי בתחילת החודש.
המספרים שמביא כתב גרדיאן מטרידים: מחקר שנעשה על ידי היחידה לפוריות סוסים בניו-מרקט אנגליה העלה שכ- 5,000-4,000 סוסים פורשים ממסלולי המרוצים מדי שנה, בעוד שרק 90 מהם מאומנים לפעילויות אחרות על ידי העמותה הרשמית של תעשיית המרוצים. זאת ועוד: בין 6,000 ל-10,000 סוסים נשחטים מדי שנה בבריטניה. לפחות יש מה לעשות עם הסוסים הטבוחים: כ-1,500 טונות בשר סוסים למאכל מיוצאים מבריטניה לצרפת מדי שנה. עיסוק זולל שטח
יסלחו לי פעילי זכויות בעלי החיים, אך למרות כל זאת, אותי מטריד העניין התרבותי. מקור המילה 'היפודרום' הוא יווני אמנם (היפוס הוא סוס, כמו במילה היפופוטם, סוס יאור), אך לי כל העסק מזכיר את רומי דווקא, ותוכחה לא ישנה מדי של מאיר אריאל : "תקופת המתכת עידן הברזל; מזכיר לי חיה מחזון דניאל; חיית המתכת חיית הברזל; כל כך דומה שאני מתבהל".
עיקר הבעיה אינה של הסוסים אלא שלנו, בני האדם, שנושפע מן ההשלכות החברתיות, הסביבתיות והתרבותיות של מרוצי הסוסים, בראש ובראשונה משדרוג תת-תרבות ההימורים. עמותת הכל חי פנתה אל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, בשאלה האם מותר על פי דין תורה לערוך מרוצי סוסים ולצפות בהם. עמאר העביר את הקושיה לרב דוד ברדוגו, ואישר את פסיקתו "…לבל יסייע במרוצי- הסוסים לא בעצם כינונם ולא בצפייה בהם, הן משום צער בעלי חיים והן משום "מושב לצים" והן משום משחֵק בקוביא". באתר NRG מעריב הובא גם ציטוט מלשכת הרב: "אנו מקווים גם כי נוכח חשיבות העניין ירתמו שומרי המצוות באופן פעיל למאבק נגד הכנסת מרוצי סוסים לישראל".
מותר גם להזכיר כי מדובר בעיסוק שזולל שטח רב: רק ההיפודרום עצמו בנוי על מאות דונמים, וגם בהקשר הזה ראוי היה לתת את הדעת באשר לסדר העדיפויות של המדינה: על מה היא בוחרת לכלות את השטחים הפתוחים שלה, איזה שיעור מהאזרחים יוצאים נשכרים מכך, ומי הם. המדינה מוכיחה שוב ושוב כי לא עניינם של המוני אזרחיה עומד בראש מעייניה, אלא עניינו של המיעוט השבע, המקורב למקבלי ההחלטות. כך גם בעניין ההימורים. מי ירוויח מהם? עמך ישראל?! המעמד הבינוני?! אולי אלו שיהמרו על הסוס הנכון בשארית כספם?!
מצער שעמותת "הכל חי" היתה היחידה שהרימה את קולה בחינגה ההלניסטית ביום רביעי שעבר. אף לא ארגון סביבתי או חברתי אחד הפגין נוכחות במקום. כל עוד אלו פני הדברים, נמשיך לזכות בדארוויניזם החברתי, ומינוחים כמו 'היפודרום' או 'קולוסיאום' ימשיכו להשתלט על השפה במקומן של מלים כמו 'צדק' או 'חמלה'. |
