משרד המפלגה הזפאטיסטית בסאן קריסטובל היה חדר אפל עם אנשים צעירים וכרזות. שלושה כיסאות בחדר שהצל בו רב על האור. חוליטה פרננדס גומס, דוברת המפלגה, הביטה בי. היא היתה צעירה עם פנים קשות.
"אני רוצה לנסוע לכפרים של זפאטיסטים", אמרתי לה. "מה המקום שבו יש סיכוי הכי גדול לפגוש את מרקוס?"
"המקום הכי רחוק", אמרה. "מקום בשם אל ריאלידד. זה במרחק של כמעט עשר שעות מכאן".
לא רק אני רציתי להיפגש עם מרקוס. ראשי צבא ומשטרות רשמיות וחשאיות ברחבי מכסיקו היו שמחים להיפגש עם ה"סוב־קומנדנטה מרקוס" – האידיאולוג והמפקד המסתורי של המורדים הזפאטיסטים, האיש שפניו מכוסות תמיד במטפחת שממנה מציצה מקטרת מעשנת, סמלו של המנהיג.
התנועה הזפאטיסטית קמה ב־1989 על רקע אי־שקט חברתי ודלות הולכת ומתרחבת. בסאן קריסטובל, במשרד המפלגה, חילקו הזפאטיסטים מפות שבהן מצוין מיקום הצבא והכפרים האינדיאניים, וחילקו חוברות הסברה המתעדות פגיעות בזכויות אזרח. על קירות ענק בכיכר העיר כיסו את קירות הבתים ציורי ענק של סוב־קומנדנטה מרקוס ושל אבותיו הרוחניים, צ'ה גווארה ואמיליאנו זפאטה.
"ואיך אני מגיע?" שאלתי את חוליטה.
"אתה צריך להגיע לקוֹמיטָן ומשם ללאס מַרגָריטָס. בחמש בבוקר יוצאת משם משאית לאל ריאלידד". היא ציירה מפה, כדי שאוכל למצוא משאית בחושך. ערימות של דברים בחדר עם התקרה הגבוהה. אווירת המצור, הדחיפות.
יצאתי מאפילת חדר המלחמה אל העיר שנשטפה באור שמש שקוף. סאן קריסטובל דה לאס קאסאס היא בירתה של מדינת־המחוז צ'יאפס שבדרום מכסיקו, על גבול גואטמלה. 90 אלף תושבים בגובה של מעט יותר מאלפיים מטרים. מסעדות, מלונות קטנים, שוק צבעוני. מקום שתיירים עם תרמילים אוהבים. בכיכר מול הקתדרלה שיחקו ילדים בכדור מול ציורי הקיר הענקיים של הזפאטיסטים. התיישבתי בסוֹקָלוֹ (כיכר העיר). תיירים, מוכרי פירות, מצחצחי נעליים, ילדות אינדיאניות מוכרות בובות של זפאטיסטים רכובים על סוסים, פניהם רעולות. המסעדות היו מלאות והשמש מתוקה. בבית קפה סמוך אפשר, תמורת סכום פעוט, להתיישב ליד מחשב ולשלוח דואר אלקטרוני לכל העולם.
ויווה זפאטה!
המרד פרץ בערב השנה החדשה של 1994. מאות זפאטיסטים השתלטו על סאן קריסטובל. הם כבשו את העיר תוך כדי קרב עם המיליציה והמשטרה, תובעים מממשלת מכסיקו לתת אוטונומיה לאינדיאנים, לשמר את שפתם ותרבותם ולרשום את הקרקעות על שם תושביהן. לאחר כמה ימים נסוגו המורדים להרים וליערות הגשם. הממשל המכסיקני הפדרלי הגיב מיד. הוא הפקיע את השלטון מידי הממשלה המקומית של צ'יאפס, שלח 40 אלף חיילים לאזורי הקומונות האינדיאניות, להתעמת עם המורדים ולמצוא את סוב־קומנדנטה מרקוס.
התנועה הזפאטיסטית, שנוסדה לפני תשע שנים, נקראת על שם המנהיג המכסיקני המיתולוגי אמיליאנו זפאטה – איכר שעמד בראשה של תנועת איכרים עממית, שזיעזעה את מכסיקו במהפכה הגדולה של 1910. זעקת המהפכה היתה "חירות ואדמה!", ואחרי עשור של תהפוכות דרמטיות, בהן גם רצח זפאטה, אכן נראה לזמן קצר כי השינוי הפוליטי בדרך, ואיתו חלוקת אדמות נרחבת. אולם רעיונות המהפכה יושמו רק באופן חלקי עד שנות הארבעים של המאה, ואט־אט שבו אל עמדות הכוח בעלי האחוזות הגדולות, הכנסייה, הצבא, הפוליטיקה והאח הגדול מצפון – ארצות־הברית; ובתקופת מלחמת העולם השנייה מכסיקו חזרה אל הסדר הישן, שבו בעלי האחוזות מרוויחים יפה, והאיכרים משלמים.
"ארטמיו קרוז" של הסופר המכסיקני קרלוס פואנטס הוא תיאור ספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה; ספר מפתח להבנת הייאוש העמוק שבו נתונה החברה המכסיקנית, שהפערים הכלכליים בה מתרחבים ומולידים תנועות כמו זו של הזפאטיסטים. התנועה הזפאטיסטית אינה ארגון המחאה האינדיאני היחיד הפועל בדרום מכסיקו. במדינות־המחוז אוּאחָקָה וגֶרֶרוֹ פועלות תנועות נוספות, ויש כפרים שגירשו את נציגי החוק ואינם מאפשרים להם לשוב; אבל התנועה הזפאטיסטית היא התקשורתית מכולם. המורדים מצהירים כי הם פועלים בשם עניי הדרום, ונאחזים בתביעותיהם של האינדיאנים המקופחים בצ'יאפס כשלב ראשון במאבק לשחרור – "מאבק לחירות ולאדמה!".
מראשית דרכם התייחסו הזפאטיסטים ברצינות לעיתונות ולדעת הקהל, ערכו מסע מתוקשר שהגיע מצ'יאפס אל הבירה, קיימו משמרת מחאה קבועה בכיכר החירות שבמכסיקו סיטי, חילקו חוברות המתעדות פגיעה בזכויות אזרח ומפות שבהן מצוין מיקום הצבא והכפרים האינדיאניים.
ב־1996 הפכו הזפאטיסטים למפלגה חוקית, אך הם שומרים גם על מחתרת בעלת משמעת ברזל ומידור מהודק. התמיכה בזפאטיסטים מקיפה מעמדות חברתיים שונים, החל משדרות האינטלקטואלים בבירה, דרך בירת המחוז ועד לכפרים בהרים ובג'ונגל. בפברואר 1996 נחתם בסאן אנדרס הסכם שלום בין הממשלה הפדרלית לזפאטיסטים. הממשלה קיבלה את דרישות המורדים, בהן אוטונומיה לכפרי האינדיאנים; אבל ליבה לא היה שלם עם ההישג הזפאטיסטי, וההסכם לא יושם מעולם. בעקבות קריסת הדיאלוג בין הממשלה למורדים, התחדשו לפני כחצי שנה מעשי האלימות.
טבח חג המולד
ב־23 בדצמבר 1997, בערב חג המולד, הגיעו לכפר אקטאל, מרחק שעה נסיעה מסאן קריסטובל, כמה עשרות חברים של ארגון חצי־צבאי, מסוג הארגונים שמטפחות ממשלות במרכז אמריקה. הם לבשו מדים ירוקים, ופניהם כוסו במטפחות שחורות. הם חיכו שאנשי הכפר ייצאו ממיסת חג המולד, והתחילו לירות; הורגים ארבעים ושישה נשים, ילדים וגברים. הם ביתקו במצ'טות את בטניהן של נשים הרות ושלפו את העוברים מרחמן. הממשלה האשימה את הזפאטיסטים.
"כך מתנהגות כל הקבוצות הפרא־צבאיות במרכז אמריקה, חיתוך הבטנים והוצאת התינוקות", אמרה לי פרידה ורדון אספדס, נערה עם שיער ארוך ומשקפיים, מהזפאטיסטים הגלויים של סאן קריסטובל. "בוגרי וייטנאם של הכוחות הצפון־אמריקניים הם המורים של הצבא המכסיקני. הם משתמשים בשיטות שבהן השתמשו כדי להפחיד את האינדיאנים בגואטמלה".
הרצח זיעזע את מכסיקו ועלה לשר הפנים ולכמה פקידים במשרותיהם, אולם תהליך השלום לא חודש. הזפאטיסטים ממשיכים לקדם את הקמתן של עיריות אוטונומיות, בניגוד לעמדת השלטון אך בהתאם להסכם סאן אנדרס, והצבא ממשיך לרדוף את המורדים. לפני כחודשיים, ביוני 1998, התפזרה מתוך ייאוש הוועדה האחרונה שניסתה לתווך בין הממשלה לזפאטיסטים. כמה ימים אחר כך גבה הייאוש את קורבנותיו הראשונים – שמונה כפריים ושני חיילים. לא ברור מי פתח באש, אבל הסיבה להתלקחות ברורה: הרשויות ממשיכות לפעול בכוח "להשבת החוק והסדר", כהגדרתן, או "לדיכוי זכויות הכפריים", כהגדרת הזפאטיסטים.
"הממשלה הפרה את הסכם סאן אנדרס ודורשת מהזפאטיסטים להתפרק מנשקם בלי לקיים את ההסכם", אמרה חוליטה פרננדס גומס, דוברת המפלגה בסאן קריסטובל. "צ'יאפס הוא איזור צבאי מ־1994, ומ־1997 יש פה נוכחות מוגברת של הצבא. אנחנו רוצים שהצבא ייצא מכאן, שיפרקו את הנשק מהמיליציות החצי־צבאיות ושיחדשו את הדיאלוג.
"הממשלה התחייבה בהסכם לקיים את התרבות האינדיאנית ולתת אוטונומיה לכפרים. אנחנו רוצים שהלימודים יהיו בשפה המקומית, בשפת אמנו. מחצית מארבעה מיליון התושבים בצ'יאפס הם אינדיאנים. רק בערים יש מסטיסוס [בני תערובת אינדיאנים־ספרדים]. הכפרים הם אינדיאניים. אנחנו לא רוצים כאן את הליברליזם החדש, שיוביל להחרמת האדמות האינדיאניות והלאמתן, על מנת למכור אותן אחר כך למפעלים פרטיים ולידיים זרות את האֶחידו [Ejido, יחידת ייצור קומונלית מכסיקנית של משפחה, שכונה או כפר].
"מינואר 1998 החלה הממשלה במהלך צבאי של רדיפות. בצ'יאפס יש יועצים ישראלים ואמריקנים שעוזרים לצבא המכסיקני. זהו מהלכן של כל המלחמות האזרחיות באמריקה". קיוויתי שאלה שמועות שאין בהן דבר; ההרגל הישראלי לדחוף ידיים לכל מלחמה מלוכלכת. (משרד החוץ מכחיש, בתגובה, הימצאותם של יועצים צבאיים ישראליים במכסיקו).
במשאית, אל ההרים
"חיפושית" חנתה באפלה שהוארה במנורות צהובות. הנהג התעורר בבעתה והביט בי. "לאס מרגריטס", אמרתי. הוא שיפשף את עיניו והביט בעיניים קרועות לתוך הכביש הצר והאפל. בארבע וחצי הקפנו את הכיכר של לאס מרגריטס. משאית קטנה עצרה בפינת הרחוב. עוזר הנהג פתח את דלת הארגז האחורי. אינדיאנים הצטופפו על הצרורות. בחורה צעירה, מורה באחד הכפרים שבאיזור ריאלידד, נדחקה אל תא הנהג שבו ישבו כבר הנהג, עוזר הנהג ואשה עם שני תינוקות.
טיפסתי לארגז המטען האחורי וחיפשתי מקום לעמוד. היה צפוף. וקר. הייתי עייף והבוקר נראה רחוק מאוד. שאלתי מה המרחק לריאלידד. שמונה־תשע שעות. בחמש בדיוק ירדה המשאית כמה רחובות ועצרה, מעמיסה לתוכה עוד 15 גברים ונשים. נשענתי על הדלת האחורית, מבצר לעצמי מקום, משתופף. המשאית נסעה באיטיות, עברה מכביש לדרך עפר, ועצרה. הדלת נפתחה, ואנשים נוספים נדחקו פנימה. ישבתי על הרצפה. העייפות, הקור, הצפיפות. שמלות רחבות מעל ראשי, גופות מתחככים מכל הכיוונים. הרגשתי כמו טובע הצולל במים כבדים. המשאית היטלטלה שוב על דרך העפר החשוכה, הקולות נבלעו מאחור. הזדקפתי, עומד על רגל אחת. הרוח הקרה שטפה את דופנות המשאית העמוסה. כשנפתחה הדלת להעלות נוסעים חדשים, קפצתי החוצה. הנהג לא הקשיב לתלונות. פניתי לתא הנהג: "אני נוסע איתכם".
"אין מקום".
"יש", אמרתי ונדחקתי ליד האשה שהחזיקה תינוק. המורה שישבה בינה לבין הנהג החזיקה את הילד השני. עוזר הנהג, נער בן 16 או 17, חזר לאחר שהגיף את דלת תא המטען, הביט בחלק הכיסא שעליו ישבתי, משך בכתפיו והתיישב על ברכי, ראשו נוגע בשמשה הקדמית. הנהג שילב להילוך. הרגשתי רטיבות מתפשטת על רגלי השמאלית, הצמודה לאשה הצעירה. התינוק נרדם, מחייך לאחר שהוקל הלחץ על השלפוחית. דרך העפר טיפסה לתוך הרים חשוכים. חמישה אנשים ושני ילדים בתא הקדמי של המשאית הקטנה, וחמישים אנשים נוספים בארגז המטען. דחוקים, שקים חיים המתנועעים זה אל זה.
התעוררתי מנמנום כשעצרה המשאית להעלות עוד אנשים. ניערתי את היד שנרדמה והזזתי ברכיים תפוסות. המכנס השמאלי היה ספוג שתן. השמים הפכו מכחול כהה לכחול בהיר יותר מעל ההרים. קרעי עננים זחלו בעמקים העמוקים. המדרונות היו מכוסים יער עננים ירוק וצפוף, והדרך היתה סימן לבן על צלע ההר. נטפים כתומים וסגולים בישרו שחר מתקרב.
התעוררתי כשעצרה המשאית הקטנה ליד כפר על הרכס. חנות קטנה. עצי קפה עם פירות אדומים. הלאה. החום עולה בכל סיבוב, השמש מטפסת לתוך השמים. המשאית עצרה שוב, פרקה אנשים בצומת של כמה שבילים. אובך היער, לחות של ג'ונגל. סוסים פרקו שקי קפה על הדרך. אינדיאנים ירדו מהמשאית, הניחו ארגזים ושקים שקנו בלאס מרגריטס, העמיסו אותם על גבם ויצאו להמשך המסע, ברגל, בשבילים אל ההרים.
ברוך הבא לכוחות המהפכה
המשאית ירדה בפיתולים חדים אל העמק הבא, לכיוון גואדלופטפייה (Guadelupatapilla), שוחה בתעלות בוץ שנותרו מגשם שירד לפני כמה ימים. פרפרים באור השמש החם ומחנה של הצבא המכסיקני, מוסווה בעלווה ירוקה. הזקיף עמד במגדל השמירה, עם קסדה ואפוד, רובה מוצלב על חזהו. לצד הדרך מודיע שלט: "לסמים ואלכוהול אין כניסה לצ'יאפס!" ליד מבנה בית חולים חדש ישבו שני אנשים בחוסר מעש. פיתול, עלייה קטנה, מנחת מסוקים ומחסום. החיילים עצרו את המשאית ונברו בציוד. הם לא ביקשו תעודות. חששתי שהצבא לא ייתן לי להיכנס לכפרי הזפאטיסטים שעל הגבול, אבל את המחסום העיקרי – זה של משטרת הגבולות – עברתי בלילה, בחושך, קבור מתחת לערימות האינדיאנים באחורי המשאית.
שלושה צעירים, בני 20 לכל היותר, עמדו בקצה הירידה ועצרו את המשאית.
"למה באת?"
לבקר זפאטיסטים, לפגוש את מרקוס.
"יש לך תעודה?"
הוצאתי תעודת עיתונאי. הם עיינו בה.
"תכתוב למה באת".
תלשתי דף מהפנקס וניסחתי מכתב בספרדית. שניים נשארו לידי, והשלישי לקח את המכתב ונעלם מעבר לעיקול. בצל, האדמה היתה לחה. בחום ריחפו יתושים ועוקצים אחרים. גירדתי את העקיצות. ג'ונגל של העונה היבשה. מלריה?
הצעירים חזרו. "שלום, אני מקס. מקסימיליאן", אמר איש נמוך וזקוף, המנהיג המקומי של הזפאטיסטים באל ריאלידד. "תניח את הדברים בבית ההוא ותתלה לך ערסל. אתה בטח עייף מהדרך".
נכנסתי לצריף מאורך. רצפת בטון, גג פח, קירות עץ ותריסים מעץ מלא. מתחתי את חבל הניילון בין שתי קורות מתכת ותליתי את הערסל. כלבים רעבים ריחרחו מסביב, ושיירות נמלים עברו ממקום למקום. חלצתי נעליים, פשטתי בגדים, השתרעתי על הערסל ונרדמתי לשינה כבדה וטרופה.
החום הכבד של הצהריים. מול הצריף עמדו סככות עם קירות נמוכים. היו בהן אנשים נוספים, לא אינדיאנים. הם דיברו ספרדית מהירה של ערים. מדרום לצריף, במרחק 30 מטרים, זרם נחל שירד מהרים ירוקים אל הנהר הגדול לקנטון (Lacantun) שעל גבול גואטמלה (המכסיקנים קרעו את צ'יאפס מגואטמלה לאחר שארצות־הברית קרעה מהם את טקסס וקליפורניה במלחמה האחרונה ביניהן, 1846־1848). ילדים התרחצו ונשים כיבסו. מעבר לפלג עמדו צריפים. על קירותיהם דיוקנאותיהם של צ'ה גווארה ושל מרקוס, כובע גרב מכסה את פרצופו, מקטרת הסוב־קומנדנטה בפתח הפה. במגרש שמעבר שיחקו נערים וגברים צעירים כדורגל. אחדים היו אינדיאנים, אחרים נראו אירופאים. מתחת לעץ הענק שהצל על הפלג עמדה סככת צל. בתוכה עמד שולחן ולידו ישבו ארבעה צעירים, מגלפים בעץ.
"אמרו לך שאסור לצלם את הגברים פה, כן? " פנה אלי גבר צעיר באמצע שנות העשרים. הוא היה כהה, פנים עגולות, שיער קצר וזקן. הוא לבש מכנסיים צבאיים ונעליים גבוהות.
אני מצלם את הצריפים, אמרתי.
"מה אומרים על הזפאטיסטים בעיתונים?"
לא הייתי מקור למידע.
"מאיפה אתה?"
מישראל.
"ואתה בעד הזפאטיסטים?" שאלה נערה עם שיער קצר שלבשה חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים.
אני עוד לא יודע. אני צריך ללמוד.
הם הביטו בי בחשד.
מאיפה אתם? שאלתי.
"מגרמניה", צחק הבחור. הוא דיבר ספרדית מהירה בחיתוך צ'יליאני.
ואת?
"ספרד", אמרה הבחורה. הם שאלו על הסכסוך הישראלי־הפלסטיני, אני שאלתי מה הם עושים באל ריאלידד.
"מחנה עבודה", אמר בחור ששערו הארוך היה קשור בגומייה. גם הוא לבש מכנסי צבא ירוקים ונעל נעליים גבוהות. הם הביטו זה בזה. הפתעה לפגוש אנשים שאינם מהכפר.
"כמה צבא ראית במחסום?"
אני מעריך שפלוגה.
"הם חיפשו עליך?"
כן.
"אבל לא עצרו אותך". החשד. המתח.
הבטתי לאורך הנחל צפונה. צריפים ומבנים של שירותי שדה בשורות. מגרש מסדרים. מקסימיליאן חצה את כר הדשא, ישב לידי והביט לתוך העשב החם. "הצבא בא!" צעק מישהו. מקסימיליאן נעלם בצל אחת הבקתות. נהמת מנועים. 25 צעירים פרצו ממתחם הצריפים ועמדו על הדרך. פלוגת ג'יפי האמר (Hamer) של הצבא ירדה ונסעה לאיטה. חיילים מאחורי מקלעים, מחזיקים נשק, קסדות בחום הכבד, אפודים רכוסים; והאנשים הצעירים מצלמים את כלי הרכב. כשאלה עברו את הכפר, התחילו לרוץ אחריהם, כמו עדת כלבים מזנבת. ספרדים ואיטלקים וגרמנים ולטינו־אמריקנים מכל רחבי מרכז אמריקה ודרומה. האינטרנציונל.
אל ריאלידד הוא אחד הכפרים שבהם מכינים את המהפכה. האם הם מתגרים בצבא? האם ירי של כדור אחד יגרום להידרדרות המצב ולכותרות בעיתונים?
אנחנו כאן, והאור יגיע
המהפכנים חזרו אל הכפר מזיעים וירדו אל הפלג להתרחץ. מקסימיליאן חזר לדשא, מסמן לי ללכת אחריו. חצינו את סככת הצל ואת המגרש, וחלפנו על פני שורות הצריפים עם ציורי הקיר העצומים של צ'ה גווארה, אמיליאנו זפאטה וסוב־קומנדנטה מרקוס, שהביט בעיניים בוערות, ממקטרתו מיתמר עשן, אל הדשא הירוק ואל היער הצפוף שירד מצלעות ההרים, חובק את הכפר הקטן ומתפשט על פני מאות קילומטרים צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה.
תושבי אל ריאלידד הם אינדיאנים בני טוחובל, 120 משפחות שמדברות דיאלקט מקומי. ממתי אתם זפאטיסטים? שאלתי את מקסימיליאן.
"ב־1989 באו אנשים ונאמו בכפרים על שיתוף פעולה, על מחשבה משותפת למצוא את הדרך להשיג את הצרכים שלנו. אנחנו גרים פה, אנחנו איכרים עניים שלא מקבלים שכר עבור העבודה שלנו. צריך שייתנו לנו דין וחשבון, ואנחנו רוצים שכל מסמכי הבעלות על האדמה יהיו אצלנו. שייתנו לנו זכויות – חופש ביטוי, צדק, חופש, דמוקרטיה, בריאות, חינוך, עבודה. ועצמאות ממכסיקו בצ'יאפס".
אתם רוצים צדק או מדינה עצמאית לצ'יאפס?
"פנינו אל הממשלה לבקש אדמה והממשלה אמרה שאין, וזה שקר – יש אדמה. אנחנו רוצים מדינה עצמאית, כי כשנבחר הנשיא, הוא ביטל את האחידו בכמה מהכפרים".
האחידו היא מין עירייה אוטונומית של יחידת ייצור קומונלית – משפחה מורחבת, שכונה או כפר – שבה לכולם יש אחריות הדדית. מוצא האחידו כנראה בתקופה הפרה־קולומביאנית, לפני הכיבוש הספרדי של מכסיקו. זוהי רשת ההצלה של האינדיאנים, מערך של תמיכה הדדית שמחזיק את עניי מכסיקו בחיים.
ומי אירגן את הכפר?
"האנשים פה. כולנו החלטנו להתארגן ולהתנגד. וגם הנשים משתתפות בתנועה. יש להן זכות להשתתף ולנהל את חיי הקהילה. יש לנו מינהל של האחידו, שאותו מנהלים מזכיר, יו"ר ומועצה של 12 משתתפים, שנבחרו בבחירות של כל הקומונה".
באחידו של אל ריאלידד מגדלים קפה. תמורת קילוגרם קפה מקבלים שני פזו, פחות מרבע דולר (שמונה פזו לדולר, נכון ליולי 1998, במדינה שבה האינפלציה אינה עוצרת לרגע). מחיר נסיעה במשאית או באוטובוס מאל ריאלידד ללאס מרגריטס, שם נמצא המחסן שאליו מועברים פולי הקפה האדמדמים שיובשו בשמש, הוא 21 פזו. שק של 50 קילוגרם קפה במאה פזו. 42 פזו לכרטיס נסיעה הלוך וחזור ללאס מרגריטס.
"אנחנו לכודים בין הלוואות לבין סוחרים שלוחצים אותנו", מסביר מקסימיליאן. "הצבא נמצא בין הכפרים, וכל פעם החיילים מתקדמים לכיוון שלנו. בשלושה בינואר השנה, בשבע בבוקר, הם עצרו בסיבוב שמעל הכפר וירדו לסריקה. הגברים היו עדיין בבתים. הם התחילו לפרק את הבתים, לחפש נשק".
יש לכם נשק?
"לא. אנחנו עובדים באחידו שלנו כדי לקיים את עצמנו. הם כיוונו אלינו את הנשק ושאלו איפה מרקוס. מרקוס הוא המפקד העליון – ככה הם אמרו לנו. מסוקים הסתובבו בשמים. דודה שלי אילמת. הם קשרו אותה, דקרו אותה ברובים ומשכו באוזניה, קרעו לה את החולצה ותלשו לה את השערות. אני עבדתי במטעי הקפה. כשחזרתי, הם עצרו אותי ושאלו איפה המחנות של המורדים, איפה מרקוס, איפה המתקוממים, איפה הנשק. וכשהם ראו שאני לא עונה, דרכו עלי ברגליים. את החבר שלי הם הפילו לארץ, שפכו את פולי הקפה שאסף, שפכו עליו קפה רותח וקרעו את הטורטיאס [הפיתות המכסיקניות הדקות, עשויות מקמח תירס], זורקים אותן לאדמה. הצעירים הגיעו, וכשהחיילים ראו אותם, הם נבהלו ועזבו אותנו".
תילחמו בצבא?
"אנחנו לא רוצים מלחמה, אבל הממשלה שלא מקיימת את הסכמי סאן אנדרס הביאה לכאן עוד חיילים, עוד מסוקים וטנקים. לכן האנשים מתאחדים. אם יהיו צדק וחירות – לא יהיה צורך לשפוך דם".
ואם לא?
"ב־1995 הצבא ירד לחפש מבוקשים בגואדלופטפייה, במקום שהחיילים עצרו אותך. כשהצבא בא, האנשים עזבו את המקום. הם בנו שם בית חולים, אבל אף אחד לא בא לשם. בכל מקום שהצבא מגיע, התושבים עוזבים. אבל אנחנו כאן, והאור יגיע".
ומה עם הזרים שבכפר?
"הם עצמאים. משקיפי שלום; כדי שהמצב פה לא יידרדר למלחמה. כשיש פה אנשים מהעיר, הצבא לא עושה כלום, מחשש לפרסום. הם גם אלה שציירו את הציורים".
נשות המהפכה ולגיון הזרים
ביקשתי ממקסימיליאן ומשני האחרים להצטלם. הם כיסו את פניהם במטפחות. צעדנו חזרה אל מרכז הכפר. החום הכבד התמוסס לאור רך של לפנות ערב. ישבתי על ספסל עץ נמוך עם ג'ודי, אמריקנית צעירה ורחבת היקף מסאן פרנסיסקו שבאה לתעד מהפכה במצלמת הווידיאו שלה.
"מה מקסימיליאן אמר לך?" שאלה
שהם רוצים עצמאות.
"אתה יודע ששליש מהלוחמות בתנועה הן נשים? הן שהעבירו את החוקים נגד שתייה וסמים. הן חברות שוות באסיפות".
והזרים פה? אין לךְ שום הרגשה שהאידיאולוגים האירופאים מנצלים את המקרה הצודק של האינדיאנים כדי לגלגל את המהלך הראשון של המהפכה?
"האינדיאנים החליטו בעצמם, באסיפה של הכפרים, להיות חלק מהתנועה הזפאטיסטית. הנשים העבירו באסיפה החלטה שהן יכולות להתחתן עם מי שהן רוצות, ושאם הן מתגרשות הילדים נשארים איתן".
אבל אם תהיה פה מלחמה, הראשונים שייפגעו יהיו הכפרים האלה. האידיאולוגיה מקריבה את הכפרים על חשבון המהפכה?
"הם יודעים את זה. הם החליטו על זה בעצמם", סיכמה ג'ודי.
ישבנו באור הדועך, והיתושים זימזמו ליד כפות הרגליים. מרי, צרפתיה דקת גוף בסוף שנות העשרים שלה, ישבה לידנו. הלילה ירד והיער התאחד עם הכפר. מנורות בודדות האירו באור צהוב. ג'ודי הציעה שניגש לבקתה קרובה לשתות קפה. "אני לא יכולה", אמרה מרי. "אני בגזרה השנייה הלילה. אם יקרה משהו, כולנו צריכים לרוץ לשם". היא החזיקה פנס ביד. ידיה הלבינו בחושך, מחכה לקריאה שתבוא.
פנינו לבקתה הקרובה. מעבר לגדר הנמוכה בערה אש ובתוכה דלי מתכת. נשים ישבו סביב המדורה. "קפה?" שאלה אחת הנשים, טובלת ספלי אמאיל בדלי. הקפה היה פושר ולא חזק. "אתה רעב? אכלת משהו?" בסירים היו בננות מטוגנות. האשה מילאה צלחות בשעועית שחורה והגישה עם טורטיאס. אנשי הכפר חולקים ביניהם את מה שיש.
גבר צעיר פרט על גיטרה, שר על חופש, על שוויון, על התקוממות. הלילה החם, הזמזום הכבוש של העוקצים, ריח הקפה המתבשל בדלי על המדורה, שירי המהפכה. יכולתי להבין את המשיכה הרומנטית המניעה אנשים צעירים ממרחקים אל מהפכה מתהווה.
תחנה אחרונה – מחסן פולי הקפה
אוטובוס ישן ומרופט חנה ליד אחת הבקתות. הנהג, אינדיאני צעיר, התנדנד באחד הערסלים. שאלתי אותו מתי הוא נוסע. למחרת הייתי על האוטובוס. על כרטיס הנסיעה היה רשום שם החברה: "איחוד האחידואים – אדמה וחירות". טרור אולי לא משיג דבר, אבל התקוממות עממית…
האוטובוס עצר בצד הדרך, מעמיס שקי קפה, הולך ומתמלא. נשים וגברים, ילדים, צעירים ושקי קפה. יום בהיר וחם. מחסום. החיילים דחפו את האינדיאנים וחיפשו על גופם כלי נשק וחומרי נפץ. כאן, בביתם, האינדיאנים אינם אזרחים שווים. הוצאתי את המצלמה, הקצין הרים את קולו, הכנסתי את המצלמה. עכשיו היה הטיפול באינדיאנים עדין יותר.
האוטובוס המשיך בדרכו, מעמיס עוד שקי קפה. השמש חצתה את מרכז השמים והתחילה להעריב. שוב הייתי מוקף אינדיאנים שהצטופפו, צוחקים. אנשים עדינים. עובדי אדמה. התחנה האחרונה היתה מחסן פולי הקפה בלאס מרגריטס. שני רחובות הלאה משם חנו המיניבוסים לקומיטן, לתחנת האוטובוסים הנוסעים לסאן קריסטובל דה לאס קאסאס – מקום שבו כמרים, אינדיאנים ושמאלנים רוחשי טוב נאבקים על זכויות האינדיאנים, כדי להניח טענת יסוד בדבר חופש האדם וחירותו.
————
תודה לד"ר איתן גינזברג, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וסמינר הקיבוצים, על הערותיו והארותיו המועילות