מקונג: המים הגדולים חזקים מכולם

בשפת צ'אמדו, המדוברת במזרח טיבט, בגובה הקרוב ל-5,000 מטרים מעל פני הים, נקרא הנהר דזה בצ'ו, שפירושו "המים הלבנים של סלעי הפרא". במרחק 4,200 קילומטרים משם מתגלגל הנהר הענק הזה – ה-12 במניין הנהרות הארוכים בתבל והשביעי במניינם לכמות המים – בתשע זרועות דלתא ענקיות אל ים סין הדרומי. על גדות אחד מ"תשעת הדרקונים", כך שמו בווייטנאם, ישב משורר בן העם קין (הוא שם הווייטנאמים בשפתם) וכתב לפני יותר מ-700 שנה שיר אהבה. בשיר הוא משווה את אהובתו לנהר: "נרגש אני בבואך לנהר תשעת הדרקונים, מברך אני את זרימתך העטורה בסכך הקוקוס. אוהב אני אותך כנהר בחופת הפרחים".
בין מקורותיו, ברמה שבצ'אמדו שבטיבט, לבין שפכו במישורי הדלתא בווייטנאם הדרומית, לאורך 4,200 הקילומטרים של אפיקו, הוא נקרא גם לאן-טסאנג, כלומר אלף מדרגות האורז. זהו גם שמה של הממלכה העתיקה שממנה צמחה לאוס. הנהר נקרא גם מקונג, שפירושו "אם הנהרות" או "המים הגדולים", וכך מכיר אותו העולם.
העולם, המרוחק מרחק של זמן מגדותיו, הוא עולם של מחקר, נתונים ואיסוף מידע, שמכיר פרטים חשובים על המקונג, אך אין בכוחו להפוך את המידע הזה לממשות חיה. ממשות זו מתנהלת בקצב המקונג, המרוחק מעולם המחקר; קצב, שטרם תבע שינוי ולעולם יהיה כנוע לשיטפון, לזרימה האינסופית של מימיו החומים, ולידיעה שכוח הנהר גדול מכוח עשרות מיליוני האנשים החיים עליו ולאורכו.אוסף של נתונים
שש ארצות נשטפות במי הנהר הזה. סין ובורמה ולאוס, תאילנד, קמבודיה ווייטנאם. חלק מהן רק גובלות בו במעט, ואת האחרות הוא חוצה כעמוד שידרה מרכזי. בוודאות מוחלטת אפשר לומר שאיכרי האורז ואנשי הסירות מכירים היטב את זרמיו ומערבולותיו, היכן אורב שרטון והיכן יש להניח מלכודת, לחפור תעלת מים ולהקים סוללות חוף.
באותה ודאות אפשר גם לומר שמעולם לא העלו אנשי המקונג על דעתם כי ל"מים הגדולים", החוצים את עולמם, יש יכולת גנרטורית השווה לתפוקה של מיליון חביות נפט ביום; שמהירות הזרימה הממוצעת שלהם, בנקודה בה הם שועטים מלאוס לקמבודיה, מגיעה ל-16,000 מטרים מעוקבים בשנייה, ושפוטנציאל ההשקיה היומי של הנהר, במרוצתו על פני מישורי וייטנאם, הוא של 300,000 קילומטרים רבועים, שזה שטח הגדול פי שמונה וחצי מעמק הנילוס במצרים והדלתא שלו. פוטנציאל השקיה כזה, אגב, מסוגל לייצר שלושים מיליון טון אורז בשנה, שמהם יכולים לחיות מיליארד בני אדם.
נתונים כאלה מאוחסנים בינתיים רק במאגרי הזיכרון של הצרפתים ושל האמריקאים. הם טרחו לאספם כחלק מפעולות המודיעין שלהם בטרם המטירו מהשמיים, כל מעצמה בתורה, אש ופצצות ורעל על שדות העמק של המקונג ועל הג'ונגלים המעטרים את גדותיו כשמיכת ירק מעובה ורכה, המחביאה הכל. היום יודעים את הנתונים האלה גם הגרמנים והיפאנים. מן הסתם הם "קיבלו" אותם מעמיתיהם במערב תמורת חוזים כלכליים שרווח נאה בצידם, כי באותו עמק של אורז ובג'ונגלים ההרריים, עוסקים היום גיאולוגים גרמנים ויפאנים בחיפושים קדחתניים אחרי זהב ואבני אודם (רובי), ספירים, יהלומים ואבני ברקת (אמרלד).
בלאוס נוצצים חופי המקונג בצבע זהב, ובני העם לו (LIA), שילדיהם משחקים בבוץ, קוראים לו בבוז "זהב השוטים". הם יודעים שהברק הוא של נציץ, הנסחף מהרי הגרניט של סין ושגרגריו לא יצמיחו שום טובה למי שסונוור מהם. בחול הזהב על "אם הנהרות" לא מגדלים אורז, אלא חופרים בורות ומעמידים בתוכם כדי חרס ענקיים, המכילים שיכר בטעם רע. עם הֲקמֶר, החי על גדות הנהר בקמבודיה, מכיר אף הוא את זהב השוטים הזה, אך כל נסיונות הצרפתים, אדוני קמבודיה עד שנת 1953, לשכנע את הקמר לחפש בעבורם את הזהב האמיתי, נענו בביטול, שמקורו כנראה באמירה עתיקה בשפתם, החקוקה גם על קיר אחד ממקדשי הג'ונגל: "רק המים נושאים איתם את הזהב, אך על גדות הנהר העומדים אנו עוגנים את סירותינו".

דלילות ססגונית
מהלך אפיקו של המקונג מצפון לדרום הוא תולדה של אירועים טקטוניים עזים, שיצרו בדרום מזרח אסיה תבנית של עמקי שבר ורכסי קמטים שכיוונם מצפון לדרום, ממפגש השוליים המזרחיים של ההימלאיה ברמת טיבט ועד מפרץ תאילנד. קווי המבנה האלה עומדים ביסוד קיומם של חצי האי המלאי, של בליטת הודו סין ושל אפיקי הנהרות הענקיים, היורדים מטיבט וממזרח ההימלאיה לכיוון דרום: סלווין (SALWEEN), צו'-פראיה, מקונג, הנהר האדום, נהרי הפנינים ובראשית זרימתו, גם הצ'יאנג (יאנג-זה).
למרות אורכו הרב, שטח אגן הניקוז של המקונג הוא פחות מ-800,000 קילומטרים רבועים, שזה רק פי 40 משטחה של ישראל. ולמרות שאפשר היה לצפות למצוא בשטח ענק כזה רבבות מיליוני בני אדם, אין הצפיפות באגן המקונג גדולה כל כך, לפחות לא בחלקו העליון והתיכון. בדלתא שלו חיים אמנם כ-50 מיליון בני אדם, אך לאוס וקמבודיה, הנשענות על אגן המקונג, מונות יחד פחות מ-14 מיליון איש. אפילו שתי ערי הבירה שעל גדותיו, אינן מצטיינות בעודף האוכלוסין המוכר כל כך במזרח. ויינצ'יאן (VIENTIANE), בירת לאוס, מונה כ-350,000 תושבים ופנום-פן בקושי 900,000.
אל מול הדלילות הבולטת כל כך של אוכלוסיית המקונג, ניצב העושר הגדול של עמים קטנים ושבטים פזורים שמדברים ביותר מ-400 לשונות וניבים שונים. הגיוון התרבותי, הפולקולורי והפולחני הזה לאורך המקונג יוצר פסיפס אנושי ססגוני, שמעטים דוגמתו בעולם כולו. כך נמצא שבאגן המקונג ביונאן שבסין, מסתופפים כ-80% מעמי המיעוטים הסיניים; בבורמה, בתאילנד ובלאוס, חולקים את גדות הנהר ויובליו ההרריים יותר מ-150 עמים ושבטים שונים; קמבודיה אמנם הומוגנית מאוד ומעט פחות ממנה הדלתא שבווייטנאם, אך על היעדר שונות אתנית מפצות דתות רבגוניות, חלקן אמונות "קונבנציונליות" כאיסלאם, נצרות, ברהמיניזם, דאואיזם, קונפוציאניזם, תרוודה בודהיזם ופחות שגרתיות פקאו-דאי, הואה-האו, פולחן רוחות וכל סוגי השמאניזם והאנימיזם שאפשר להעלות על הדעת.

מסורת איתנה
מרבית עמי המקונג נכללים במושג "השבטים ההרריים". כאן, בארצות הנהר, המושג הזה כולל כאלה, שאכן יושבים בכפרים הרריים, מבודדים ומנותקים, לכאורה, מן העולם, וגם כאלה שכבר לפני מאות שנים גלשו מההרים אל חופי הנהר והפכו לעירונים מעודנים.
תהיה זו טעות על גבול השקר לומר שה"זמן עצר מלכת" באגן המקונג. אומנם נכון שמכל הנהרות באסיה, הוא אחד האחרונים ש"התגלו" על ידי האדם הלבן; ונכון, שמאז דרך על חופו ההרפתקן הפורטוגלי פרנדיננד מנדז פינטו ב-1540, חלפו יותר מ-200 שנה עד שהצרפתים אִרגנו משלחת "מחקר" רצינית, אך מאז אותה משלחת (דה לה גרה ופראנסיס גארניה, 1866), נחשף המקונג לתאוות הבצע ולחמדנות של המערב.
יערותיו נכרתים, החיות הנדירות שלו ניצודות, סירות מנוע מהירות נעות עליו, ופה ושם מוצבות על חופיו משאבות של מפעלי השקיה. רדיו וטלוויזיה כבר אינם מושג זר לעמיו. קוקה קולה הוא מצרך מבוקש ובר חיקוי. לבוש מערבי מחליף פה ושם את הרקמות המעודנות של מצנפות הגברים וגלימות הנשים, אך עם כל זאת, המסורת אינה מפנה את מקומה במהירות, ואחיזתה בנהר ובאנשים החיים לאורכו עדיין איתנה.
הנהר נחלק עדיין לשלוש ממלכות אורז – הסגול בצפון, הדביק במרכז והלבן בדרום. המקצב השנתי באגנו של המקונג נקבע עדיין בידי מהלומות המונסון ושטפונותיו בקיץ, והלהט החרב והשפל בחורף. סירות עץ צרות וארוכות משייטות עדיין באלגנטיות שקטה, ודייגים דגים בחכות וברשתות, כשסלי קש חגורים למותניהם. המלריה מכה עדיין בכפרים כקטלן מספר אחד של המין האנושי. נשים רבות, שלא נחשפו עדין לבושה המלאכותית של הנצרות, מתערטלות בתמימות שכבר מזמן לא מוכרת במקומותינו, ואיכרי הכפרים עדיין יוצאים לציד בקשתות, בחיצים, וברובים מאולתרים שבקושי מצליחים לירות. בשווקים מתמקחים עדיין על מחיר בשר עטלפים, ורוחו של ישו הנוצרי אינה עדיפה, גם עכשיו, על רוח המערה, היער או המים.

זר הרסני
האדם הלבן במקונג הוא לא רק זר, עשיר שמנהגיו "מצחיקים"; הוא לא רק נציג תרבות הקוקה קולה והטלוויזיה. האדם הלבן, ואת זה לא שוכחים במעלה הנהר ובמורדו, הוא זה ששרף כפרים ועיירות במקונג באש פצצותיו שהומטרו מן השמיים, ומי שהביא אל יערות המקונג את הקמר רוז' ואת הפטט-לאו ואת הפולרו. הוא זה שצורך את ההרואין, ששדות הפרג שלו גדלים כאן, על המקונג. אלמלא תאוותו המטורפת של האדם הלבן לסם, לא היה חורג גידול הפרג מצרכי האספקה הפולחניים הצנועים של מקדשי הכפרים, כפי שהיה בעבר.
האדם הלבן הוא גם זה שכמעט השמיד כליל את הפילים הלבנים של יערות המקונג. הוא זה שבשם פסל של איש צעיר וצלוב בעל עיניים עגולות ופנים חוורים ומיוסרים, דרס ברגל גסה את מקדשי בודהא. האדם הלבן הוא זה שמוכן לשלם עבור מלכודת עכברים מבמבוק או בעבור אבוב עץ סדוק וחסר תועלת הון כסף, שדיו לפרנס משפחה כפרית שלמה במשך חודש תמים. הזר הלבן הוא זה שאוכל מזון תפל, ואם אין כזה בנמצא, הוא תובע אותו בגסות מעליבה. בעיניו הנחשים והקרפדות, העטלפים וזנבות הג'מוסים, אינם אלא שיקוצים מאוסים.
ברור היום לתושבי המקונג שברכה גדולה עשויה לצמוח מחטטנותם של הלבנים מן המערב. אבל לא ברור להם כיצד ואיך אפשר לה, לאותה תועלת, לצמוח ממי שנוחת ברעם גדול מן השמיים, אץ רץ לדרכו, עבד לתנועה העצבנית של מחוגי שעונו הדיגיטלי, מעמיד בקוצר רוח קולני את ילדי הנהר למסדרי צילום בלתי מובנים, ונעלם באותה מהירות בה הופיע. כל זאת מבלי להבין שקצב החיים הנכון הוא קצב הגיאות והשפל של הנהר, קצב הזרימה הנצחי מקרחוני טיבט דרך יערות יונאן, קצב הפיתול הרך של האפיק בג'ונגל של לאוס ובמישורים הלוהטים של אגם טונלה בקמבודיה, קצב תנועת חופות הקוקוס והפרחים, במקום בו הופך הזרם מ"אם הנהרות" ל"תשע זרועות הדרקון" של וייטנאם, בואכה ים סין הדרומי.

תרגום המערב
המבוכה הגדולה הזו של עמי המקונג מול המערב אינה מסתיימת באופן חד משמעי. יש והנוער נוהה אחרי מקסמי המערב, אך ניסיונו להפנימם נתקל בקשיים ועלול להסתיים בכישלון מוחץ. תרגום המערב לקמבודית או ללאו נראה לעיתים קרובות כזנות, איידס, התמכרות להרואין, כשלונות מבישים בתחזוקת כבישים ובהקמת מערכות רפואיות "מודרניות". זה עלול להיות היסחפות לזרועות מנגנוני פשע פוליטיים, שביטויה המעשי הוא מלחמות אזרחים מייאשות, המשתמשות בססמאות מיובאות וריקות מתוכן על דמוקרטיה, שוויון, סוציאליזם, ו"תורה חדשה".
יש שהמפגש המשתאה עם המערב מסתיים במנוסה מבוישת וזועפת אל זרועותיו הירוקות, המכסות כל של הג'ונגל. שם בכפרים המבודדים, במקומות שבהם הג'ונגל לא נשלח עדיין למנסרות, מנהלים עמי המקונג את האוטונומיות התרבותיות והרוחניות שלהם. שם, הם עדיין מקימים בתי רוחות בלב קרחת היער המוקפת בקתות עץ וקש. שם, עדיין נעים על פילים לאורך השבילים בסבך. שם, עדיין רואים ילד קטן מחזיק בידיו לטאה חיה ומקלפה חלקים חלקים כדי לאוכלה "כפיצוחים". שם, חזקה עדיין מסכת הכוהן השמאן מכל פחית קוקה קולה.
אלו אותן תרבויות שאנו מכנים אותן, לעיתים באטימות מוחלטת, "תרבויות שוליים", ומתכוונים לכך שהתרבויות "האמיתיות" הן אלה שצמחו על גדות "המים הגדולים" לפני 1,000 שנים, והותירו אחרי מותן את מקדשי אנגקור-וואט פו, את ארמונות לואנג-פה-באנג ופגודות דמנלונג. אנו אומרים זאת מבלי להבין שתרבויות אלה, ציוריות ואקזוטיות ככל שיהיו, אינן אלא חריצים נוצצים על ענק ארוך ומפותל שהוא המקונג. בהיעלם תרבות אחת הענק הזה עדיין כרוך על צווארי האנשים החיים במקצבו, וחורבנה של אימפריה או ממלכה שקמה על הנהר הזה, אינו אלא עוד אירוע, שאינו מעלה ואינו מוריד לאשה הכפופה על שבילי האורז שלה, לילד הנובר בבוץ זהב השוטים, לדייג המטיל את רשת הבמבו שלו, ולאיכר המתנהל בכבדות, כשמאחוריו התאו, בשבילים המאובקים של גדות הנהר או בהרריו המיוערים.