בשלב ההוא כבר מצאנו את עצמנו זוחלים על הברכיים על האדמה שלצד הדרך, ומגששים בידיים בצמחיה הנמוכה והצפופה, בחיפוש אחרי מפתחות הרכב.
הרכב שלנו עמד לצד הדרך, כעשרים מטר משם, נעול, ובו מרבית הציוד שלנו. אפילו הטלפונים הניידים לא היו עלינו, כי עצרנו וירדנו ממנו לצלם עץ פוטוגני במיוחד, אי שם בערבות שמורת ה- Smoky mountains במדינת צפון קרוליינה, ארצות הברית. לא שטלפונים היו עוזרים לנו פה, כי היינו עמוק בקצה השמורה, עם אפס קליטה.
מי אנחנו? איך יצאנו מזה ואיך זה נגמר? מיד.
לפני כן, הנה תרגיל: שימו את עצמכם, זוג באמצע טיול, שעות צהרים מאוחרות, נעול מחוץ לרכב השכור, מפתחות רזרביים אין (חברות ההשכרה האמריקניות מאמינות שהמפתח הרזרבי צריך להיות אזוק למפתח הראשי), בלי קליטה, ומאחר שגם טיילנו מחוץ לעונה – גם בלי נפש חיה סביב (אם לא סופרים את הציפורים שחגו מעל לראשינו, ושהיו, בשלב מתקדם של החיפוש גם חשודות בגניבת המפתח, שאולי, כך דמיינו ביאוש, נצנץ להם באופן מיוחד מתוך העשב). אה וכן, הרכב השכור היה בכלל מסוואנה, ג'ורג'יה. כמה מאות קילומטרים משם.
אבל נחזור לתרגיל: איזה דיאלוג הייתם מצפים שיתפתח בין בני זוג במצב לחץ מתמשך מהסוג הזה? ואולי בכלל לא דיאלוג, אלא חילופי האשמות והטלת האחריות אחד על השני? במיוחד על מי שנעל את הרכב ואחז במפתחות?
אז אנחנו אורית ורפי, בני זוג מכרכור, בני חמישים וקצת. שנינו מצלמים, והצילום הוא חלק בלתי נפרד, ואפילו משמעותי, מהטיול שלנו. בטיול המתואר להרי הסמוקי בארה"ב היינו עוד לפני גיל 50, והוא היה אחד מהטיולים הרבים למדי שלנו בעולם כזוג. גם אחריו המשכנו, ואנחנו עדיין ממשיכים, לטייל, מה שכמובן אומר שלא אבדנו לעד בשמורת הרי הסמוקי. אבל גם שלא אבדה זוגיותינו.
אורית ורפי יוצאים להרפתקה
עצרנו וירדנו ממנו לצלם עץ פוטוגני במיוחד, אי שם בערבות שמורת ה- Smoky mountains במדינת צפון קרוליינה
אם כך איך עושים את זה? איך מטיילים בזוג ולא בזיג זג?
כאמור, עצרנו לצלם עץ בודד, שעמד לו זקוף ואצילי בחלק הזה של שמורת Cades Cove שהיה ערבה שטוחה, ואחידה במראה, ולכן גם צד את עינינו הצילומית. כיאה לצלמים, ובחיפוש אחר הזווית המושלמת, כל אחד מאיתנו השתטח דקות ארוכות במיקום אחר בתוך העשבים שסביבו, ואז קמנו, מרוצים מהתוצאות, אל הרכב. רק כשהגענו לרכב, הבנו את גודל הבעיה. המפתחות, שהיו בכיס של רפי, היו כלא היו.
היינו אנחנו, והמצלמות. מחוץ לרכב.
חזרנו באופטימיות זהירה למקום שבו צילמנו, או שחשבנו שצילמנו בו… כי הכל הרי נראה אותו הדבר. הדקות התארכו, מכוניות אחרות אין באופק, ועם הזמן שעבר גם הבנו שהסיכוי היחיד שלנו לצאת משם עם הרכב היה למצוא, אלוהים יודע איך, את המפתחות. קצת כמו מחט בערמת שחת. רק מפתח, ובעשב. ירדנו כאמור על הברכיים ואט לאט הרחבנו את מעגל החיפוש. מפלס הלחץ התחיל לעלות, כי שעות החשיכה התקרבו, והיה לנו עדיין מרחק לא מבוטל לגמוע כדי לצאת מהשמורה. מה לא עשינו? לא הפלנו אחריות אחד על השני, לא התווכחנו, לא התחלנו לייצר תסריטי אימים בקול רם, ולא ייצרנו אווירה לא נוחה, מעבר למצב שהיינו בו. הצלחנו אפילו לצחוק, הפעלנו הרבה את הראש, דיברנו בהגיון ובקור רוח, והיינו אופטימיים ורגועים.
בסופו של דבר המצלמה, שהכניסה אותנו מלכתחילה לסיטואציה הזאת, היא גם זו שהוציאה אותנו ממנו. רפי חזר לתמונות שצילם בה, והצליח לאתר באמצעותן את הנקודות המדוייקות בהן שכב על הרצפה. המפתח נמצא!
מפה והלאה, וכבר בעודנו ברכב, יכולנו רק לצחוק, היה ברור גם שאין פה באמת "אשמים" בסיפור הזה, ובסופו של דבר הוספנו את החוויה העוצמתית הזאת לשק החוויות ההולך ומתמלא שלנו. אלה הדברים הבלתי נשכחים באמת. אם היה נובע מהמצב הזה ריב, היינו זוכרים רק אותו. לא חבל?
המשכנו בדרך היפהפייה בתוך השמורה, והשמש, שכבר התחילה לרדת, יצרה את האור המושלם לתמונות שצילמנו בהמשך.
אם לא די בכך, לא הרבה אחרי שהמשכנו בנסיעה, פגשנו בעופר איילים, במבי, שכאילו חיכה לנו שם, ואחרי שתרגלנו כבר זחילה, היה אך טבעי לזחול גם אליו, עד לנקודת הצילום המדוייקת. תמונה שלא היינו זוכים לה, מבחינת הטיימינג המושלם, לולא תקרית המפתח. נכון, היו כבר מקומות שנאלצנו לוותר על השתהות בהם ולהמשיך, כדי לא להיכנס לשעות החושך, אבל אנחנו לא מאמינים ב"מה הפסדנו" אלא רק במה הרווחנו. וביום הזה הרווחנו בגדול.
קצת על הרי הסמוקי, ההרים מעלי העשן, שנקראים בזכות הערפילים שמכסים אותם, לרוב בשעות בוקר: מדובר בהרים בגובה מתון יחסית, בשל גילם הותיק, ומאופיינים בנוף עגול, עם זרימת נהרות מתונה. גם בזכות הטמפרטורה הלא קיצונית בהם, מדובר בשמורה שמאכלסת מגוון גדול מאוד של צמחיה ובעלי חיים, כולל איילים ודובים שחורים. פארק הרי הסמוקי משתרע על פני כ- 2,000 קמ"ר, ומספק מסלולי הליכה (או נסיעה) בכל דרגות הקושי והאורך, וכמובן נקודות תצפית מופלאות. ביקור בשמורה בעונת הסתיו יספק נוף אחר לגמרי, מביקור באביב או בעונה המושלגת. הטיול שלנו, למרות שהיה בחודש ינואר, היה בחורף חם יחסית, ולכן אמנם לא זכינו לשלג, אבל מצד שני נהנינו מדרכים פתוחות וקלות לנסיעה, וממזג אוויר מושלם לטיולי הליכה ושיטוטים, וכמובן גם לצילום.
הרי בלו רידג' (שמככבים בשיר Take me home, country roads) הם חלק מהרי האפלצ'ים. שמם מגיע מהגוון הכחול שלהם, כשהם נראים מרחוק. הרי הסמוקי הם חלק מהרי הבלו רידג' (מבחינת מקורם הגיאולוגי). הדרך נופית שעוברת דרך הרי הבלו רידג', היא ה-Blue Ridge Parkway, מספקת מראות עותקי נשימה, צבעים ושכבות הרים, ואנחנו ממליצים לנסוע בה גם בשעת בין הערביים, או במזג אוויר דרמטי, שמייצרים עוד יותר עומק לנוף המרשים גם ככה. הכביש הנופי הזה, מתחיל ליד העיירה Cherokee שקרובה לפארק הלאומי Smokey Mountains שבמדינת צפון קרוליינה, ומסתיים בסמוך לפארק שננדואה שבוירג'יניה. לאורכו, מלבד נקודות תצפית רבות, גם מסלולי טיולים, חלקם מקטעים של שביל האפלצ'ים המפורסם והנחשב. אנחנו בחרנו לעצור על גבול מדינת טנסי עם צפון קרוליינה, לקטע מסלול שמחבר בין שתי מדינות אלה, ממנו הלכנו רק חלק סמלי, במסלול הלוך ושוב.
פארק הרי הסמוקי משתרע על פני כ- 2,000 קמ"ר, ומספק מסלולי הליכה (או נסיעה) בכל דרגות הקושי והאורך
האייל החמוד שפגשנו אחרי שמצאנו את המפתח
שכבות הרי הבלו רידג'
מפל לוריין, הרי הסמוקי
אורית בשביל האפלצ'ים
רפי בדרך למפלי לוריין
בין צילום לזוגיות – הסודות שלנו להצלחה:
- סבלנות, להבין שהמתנה ואורך רוח יביאו להשגת המטרה.
- יכולת התאמה למצב נתון – תגובה למצבי קיצון, התאמת הפרמטרים במצלמה, והתאמת התגובה למצב שנכפה עלינו.
- יצירתיות וחוסר מקובעות.
(המשך יבוא)
————-
אורית גוטרבוים-פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/rafikoren23