מפירנצה לירושלים

מורשת של אסתטיקה
הקשר של הקהילה האיטלקית הירושלמית עם אמנות ואסתטיקה ניכר כבר בבניין עצמו. הבניין שוכן בלב ירושלים, בבניין טמפלרי מ־1886, שתוכנן על ידי האדריכל תיאודור זנדל ומעוצב בסימטריה ניאו־רנסאנסית עם חזיתות ניאו־גותיות. במבנה המערבי היתה במקור אכסניית צליינים גרמנית קתולית, ובמבנה המזרחי שכן בית הספר שמידט. כיום משמש הבניין מרכז קהילתי שוקק חיים, בית כנסת פעיל של הקהילה וגם מוזיאון, שנפתח לקהל ב־1982.
כשמוביל אותי ג'וליאנו אל החדרים שבהם מתקיים קורס הרסטורציה, אני ניתקת באחת מהמציאות הגועשת בחוץ לתוך עולם של שקט ושלווה. כמה אנשים בגילים שונים עוסקים כל אחד במלאכה אחרת. זה משייף בסבלנות אין קץ פיסת עץ קטנה, זאת רוקחת דבק נגרים מעצמות פרה, אחרים מגלפים בעץ.
כל החלקים המפוזרים בין קבוצת העמלים שייכים לארון קודש, שעל שיקומו הם עובדים

כשרצו לחסוך הסתפקו בצביעה בצבע זהב. כאן מצפים בעלים מזהב אמיתי, 18 קראט

כבר כמה חודשים. ארון הקודש המפורק נותן להם הזדמנות לתרגל את מה שלמדו. זהו ארון מהמאה ה־17, שמשערים שנבנה על ידי יהודי בשם נתנאל, ששמו מגולף בעץ הארון. החתימה הזו צופנת בחובה תעלומה היסטורית. הופעת שם יהודי על גבי רהיט איטלקי עתיק היא תופעה יוצאת דופן, משום שבאותה תקופה לא הורשו יהודים להשתייך לגילדות של בעלי מקצוע, ולכן לא היו בנמצא יהודים שעסקו במקצוע הנגרות. אחד ההסברים לתעלומה יכול להיות שאותו נתנאל לא בנה את הארון במו ידיו אלא היה זה שמימן את הבנייה, וכך זכה להיות מונצח.
הארון עשוי מעץ אגוז ונמצא במצב מתקדם של ריקבון, בלאי של כ־400 שנה שנגרם מעובש, תולעים ופטריות. חלקים ממנו נשחקו לחלוטין, והעץ כולו מלא בחורים שעשו תולעים. את החלקים החסרים מגלפים מחדש מעץ ומוסיפים במקומות הנחוצים. את החורים סותמים בשעווה חמה, שמלבד העובדה שהיא סותמת את החורים, הריח שלה מונע את חזרת התולעים.
לאחר שיסוימו הבנייה, ההדבקה והשיוף יכוסה העץ בחומרי ציפוי, להגנה. סמרטוט מפשתן ובו צמר יוספג בתערובת של לק וספירט, ואותה יחדירו לעץ בתנועה סיבובית, באיטיות רבה, עד שיספוג את החומר ויקבל את הגוון הרצוי.

93 ארונות קודש
אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, נבנתה

פרט מארון הקודש המצופה בעלי זהב

איטליה בקצב מסחרר. בלי סנטימנטים מיוחדים נמחקו בתים ושכונות לטובת הקמת שיכונים. כנסיות ובתי כנסת לא ניצלו מרוע הגזירה. באותה תקופה מותר היה להוציא רהיטים עתיקים מאיטליה, כיום קיים חוק האוסר זאת.
חלקו הגדול של אוסף המוזיאון בירושלים, הכולל 1,423 פריטים, הועלה ארצה בשנות השישים על ידי ד"ר אומברטו שלמה נכון. בנוסף לחפצים המוצגים במוזיאון העלה ד"ר נכון לארץ שני בתי כנסת. אחד מהם נמצא במוזיאון יהדות איטליה והשני במוזיאון ישראל. בסך הכל הועלו ארצה 39 ארונות קודש מקהילות שונות באיטליה, שנכחדו בשל שינויים דמוגרפיים. ארונות הקודש שהועלו ארצה ניתנו בהשאלה למוסדות שונים ברחבי הארץ. למרבה הצער, לא בכל מקום הם נשמרים באותה תשומת לב כמו כאן.
אליצ'ה דיאס, רסטורטורית מוסמכת, עובדת בקומה השנייה של מוזיאון יהדות איטליה על דלת שהובאה מבית כנסת בתל אביב. הדלת היפה הזו צבועה בירוק ומעוטרת בגילופי עץ מצופים זהב. אליצ'ה מסבירה כי רהיטים איטלקיים שנועדו להישאר בגימור עץ טבעי נעשו מעץ אגוז, שהוא עץ יפה ויקר. רהיטים שהיו מיועדים לצביעה נבנו מעץ פשוט. בצפון איטליה השתמשו בעץ צפצפה או אורן.
במלך השנים נצבעו הרהיטים פעמים רבות. אליצ'ה חשפה ארבע שכבות צבע מתחת לשכבה הקיימת. "בכל פעם שהיה קצת כסף היו מחדשים את הרהיטים בצבע האופנתי באותו זמן", היא מסבירה. השלב הבא בשימור הוא להחליט לאיזו שכבה של הרהיט היא רוצה להגיע ועד כמה לחשוף אותו. "תמיד משאירים בפינת הרהיט פינה אחת שבה לא נוגעים", היא מספרת, "כדי שיישמר זכר למראה הרהיט לפני השימור".

קטע משוחזר שנוסף לארון השבור. שימוש באותו עץ שממנו נבנה הרהיט

ציפוי הזהב נעשה בשתי שיטות, מסבירה אליצ'ה. כשרצו לחסוך ציפו את העץ בצבע כסף שאותו צבעו בזהב. ציפוי זהב אמיתי נעשה (ונלמד גם על ידי התלמידים) בהדבקת עלי זהב דקים על העץ. העלים – בגודל  8X8סנטימטרים ובעובי שמונה מיקרונים – עשויים זהב 18 קראט.
ג'וליאנו אורבייטו, שעובד בהתנדבות ברסטורציה במוזיאון יהדות איטליה כבר 14 שנה, גאה במיוחד בארון הקודש של הכנסת שאותו שיפץ. הארון הגיע אליו צבוע בצבעים עזים, שעליהם החליט שמש בית הכנסת, וג'וליאנו חשף את העץ הטבעי שמתחתם. "אנחנו משתמשים בחומרים טבעיים בלבד", הוא מסביר, "ובאותן טכניקות שהיו נהוגות בתקופת הבארוק והרנסאנס. הדבקים, למשל, עשויים עצמות. עצמות הפרה יוצרות דבק חזק במיוחד, ומעצמות ארנבות ודגים עושים דבקים קלים יותר".
גולת הכותרת של המוזיאון היא בית הכנסת של העיירה קולוניה ונטה ( Cologna Veneto), המרוחקת כ־75 קילומטר מוונציה (Venezia). בית הכנסת משנת 1701 הועבר ארצה ב־1952, ביוזמתם של כמה מיוצאי איטליה. מלבד היותו מוצג מוזיאוני נדיר, הוא משמש בית כנסת פעיל של קהילת יוצאי איטליה. שם הם מתפללים לפי מנהג בני רומא או מנהג איטלייני, שהוא נוסח תפילה עתיק שנשתמר בחלקו מאז תקופת בית שני ורבים רואים בו המשך למנהג הארץ ישראלי הקדום.

שיפוץ והתאמה
דוד קאסוטו, אדריכל וחוקר בתי כנסת בעל שם עולמי, הוא חבר פעיל מאוד בקהילה. "תוכנית בית הכנסת", הוא מסביר, "אופיינית לבתי כנסת של יהודי איטליה, שכן זהו מבנה דו קוטבי. מוקדיו הם ארון הקודש והבמה, המצויים בשני קצותיו. הישיבה היא במקביל לקירות האורך של האולם, ועזרת הנשים שבקומה העליונה של האולם מקיפה את אולם התפילה משלושת עבריו. במרכז בית הכנסת נהוג היה לקיים את מסיבות החג ואפילו הצגות וקונצרטים".
גם בית הכנסת עבר שיפוץ והותאם לחלל הנוכחי. חלק משבכות העץ המעוטרות של עזרת הנשים נבנו מחדש. קירות בית הכנסת באיטליה היו מעוטרים בכתובות בתוך מסגרת של תבליטי סטוקו (תבליטי טיח). בישראל הועתקו חלק מהכתובות הללו ונוספו להן חדשות, המספרות את סיפור העברת בית הכנסת.
תלמידי הקורס מתלהבים מאוד מהמקצוע החדש שאותו הם רוכשים. רבים מהם מתכוונים להמשיך ולעבוד בו ולהתפרנס ממנו גם במסגרות אחרות. בתום הקורס הם יעברו בחינות מחמירות כדי לקבל את הדיפלומה. ומי יודע, אולי הצלחת הקורס הזה תפתח פתח לקורסים נוספים.