מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה

מעשה בנפח צועני. מיקאלוש יאנקו שמו.

מיקאלוש גר בחצר האחורית של כפר רומני אמיד כי ירקו אותו מהכפר אל שוליו.

בחצרו האחורית, צמוד לנפחייה ובקו התפר עם שדות התירס, קשורים הכלבים שלו בשלשלאות ברזל.

נביחותיהם הבלתי פוסקות הפכו עבורי, בכל פעם שאנחנו שם, ל"רעש לבן".

כבר פעמיים חדר אל החצר שלו דב חום מהיערות וטרף את התרנגולות; מכה הפוקדת את טרנסילבניה שברומניה בשנים האחרונות; מאז ש"קשר" את נביחת הכלבים אל ביתו, הם פוחדים להתקרב.

בקצה החצר של משפחת יאנקו הצוענית – כ-25 איש בני כמה דורות החיים בחצר משותפת – ניצב צריף קטן מעץ. השירותים של המשפחה. שרותי "בול קליעה".

בפעם הראשונה שביקרתי בהם, כמעט התעלפתי מהמראה. אפשר לטעות ולחשוב שסיבת העילפון היתה ענני הריח והזבובים שבפנים, אבל אלו איבדו את הדומיננטיות שלהם אל מול ה"קישוטים" שעל הקירות הפנימיים של הצריף.

היה נדמה כי נכנסתי לכוך פורנוגרפי.

דפנות השירותים עטויים בצילומי עירום של נשים מהמערב וסקס מתפרץ בתנוחות שונות.

המחשבה שילדי השבט, הזקנים והטף חולקים את התא הזה, עוררה בי שאלה שהופנתה לאשתו של מיקאלוש. שאלה שהעזתי לשאול אותה רק בפעם השלישית שביקרנו אצלם. אז גם קיבלתי תשובה מפתיעה ולא מאשתו, אלא מכיוון קצת אחר…

מידע נוסף:

• רומניה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים
• טרנסילבניה
• בוקרשט
• רומניה עם ילדים
• צוענים

יאנקו מיקאלוש בעת מלאכת פרזול פרסות הסוסים בנפחייה בחצר ביתו

אל יאנקו מיקאלוש הגעתי בטיולי הצילום שאני מדריכה. את הדלת אל החצרות האחוריות של טרנסילבניה פתח לנו צלם מקומי, המכיר את הצוענים באופן אישי. הוא הזהיר אותנו מפני המפגשים איתם. הורה לנו לא ליצור קשר עין, להישאר צמודים אליו ולהתרחק ברגע שמופיע רמז למחווה אגרסיבית מצדם.

כבר במפגש הראשון בבית משפחתו של יאנקו מיקאלוש, קיבלנו יחס שונה לחלוטין מכל האזהרות ומההכנות ה"דרקוניות". התקבלנו ביחס חם ולבבי ובהכנסת אורחים נדיבה. אם המשפחה פתחה את המקרר הקטן שבמרכז הבית ושלפה מתוכו צנצנות עם שאריות של קונפיטורה משזיפים שקטפה מהעץ ו… מעין גבץ' ירקות מתקתק ועדין.

אנחנו הבאנו איתנו לחם כפרי חם, שנאפה בימי שישי בלבד בביתם של זוג האופים הקשישים בכניסה לכפר. מדי שישי הם אופים עשרים וארבע כיכרות לחם בלבד. כל כיכר מיועדת לשכן אחר מהכפר. הפעם אפו אחד נוסף עבורנו.

כאן, בביקור השלישי שלנו, חידת שירותי ה"בול קליעה" הנועזים, קיבלה מימד הבנה נוסף, כאשר אב המשפחה המריץ את חיזוריו כלפי והציע לי להתלוות אתו לחדר. ילדי המשפחה הציעו לעמית אלוני, מדריך הצילום, להתנשק עם אימם וליוסקה – אחד מחברי הקבוצה –  להתייחד עם הבת הבכורה, זו שבעלה עובד הרחק מהבית ומגיע לבקר רק פעמיים בשנה.

הסיפורים, שאיתם הגענו אל הצוענים, נותרו ארוזים בדפי המידע הכתובים. שם נכתב שאשה אשר תעז לבגוד בבעלה, תטופל בסכין. שם נכתב על הנשים האחראיות לבדוק את קרום הבתולין של הכלה ועל מטפחת אדומה הנקשרת על גדר הבית ומסמלת כי גרה כאן בחורה בתולה הבשלה לנישואין.

כפרי קולעי סלי הקשה הצועניים. מהמעמד הנמוך ומהכפרים העניים ביותר בטרנסילבניה

מדוע בחרנו לפגוש צוענים דווקא ברומניה?

כעשרה מיליון צוענים חיים בעולם. כשמונה וחצי מיליון מתוכם הם המיעוט האתני הגדול ביותר באירופה.

ברומניה נמצא המספר הגדול ביותר של הצוענים באירופה. שם הם מרוכזים בעיקר בטרנסילבניה, שבה התמקדו טיולי הצילום שלנו.

להגיע לטרנסילבניה, משמעו להגיע לעולם אחר; לפתוח אשנב אל חלקת האיכרים של אירופה מהאחרונות שאפשר עדיין לפגוש.

כאן עדיין עמלים בשדות עם חרמש, מגל, קלשון ומחרשת שוורים. כאן הנשים עדיין כובסות במתקני עץ בני מאות שנים, שאמה מזרימה אליהם מים בזרם מתערבל. כאן מפנים את הכביש הצר והמשובש לעגלות סוסים עמוסות חציר, וכאן אוכלים ממליגה בשמנת וטורפים שומן חזיר על גריל כאילו אין מחר; יש רק שימור העבר והמסורת…

טרנסילבניה נמצאת במרכז רומניה, היא הגדולה במחוזותיה ומוקפת בהרי הקרפטים משלשה עברים. פירוש שמה "מעבר ליער", זה המכסה בפרווה ירוקת עד את רכסי ההרים. מאז שהרומים הגדירו אותה לפני כאלפיים שנה כארץ שמעבר ליערות (טראנס-סלווה), התחוללו בה אין ספור מלחמות שליטה, חילופי זהויות אתניות, שינויים במאפייני התרבות והשפה השלטת, מעברים מדת לדת, ובסך הכל, שיוכה לרומניה ולא להונגריה (שטוענת לבעלות על טרנסילבניה), הוא תולדת מהפכים פוליטיים שהתרחשו כאן לפני כ-100 שנים בלבד.

היום חיים בה כשמונה מיליון תושבים, רובם רומנים, ולצידם מיעוט הונגרי גדול – כשני מיליון איש, גרמנים, סרבים וצוענים המונים כ-3% מאוכלוסיית רומניה.

אשה צוענייה מלבישה את כותבת המאמר לימור צדוק בלבוש הצועני המסורתי

לרקוד עם צוענים

בטיולי הצילום יצאנו להכיר ארבעה כפרי צוענים המתמחים במלאכות יד שונות. עוד בארץ התרגשנו לקראת המפגש עמם. אולי אפילו חששנו מהם. ניזונו משמועות על אגרסיביות ועל גניבות.

רגע לפני שנכנסנו לכפר הראשון, התקלפנו משעונים, מתכשיטים ומטלפונים. שיננו בעל פה הנחיות זהירות ובטיחות ונצמדנו לגיולה, הצלם המקומי, כאפרוחים החוסים אצל אימם והוא ידע להנחות אותנו – ב"פינצטה" ממש – מאיזה בית להתרחק ולאיזו חצר להעז ולהיכנס.

נכנסנו בדריכות, משפילים מבט, מטמינים מצלמה. נשים כבסו בגדים בתוך גיגיות צבעוניות סביב המעיין במרכז הכפר ואותתו לנו לא להתקרב. מבטיהן  המנוכרים יצרו קווי גבול ומרחק.

היתה זו המוזיקה שבקעה מבית בקצה הכפר, שהובילה למהפך ממש לקראת סיום הביקור כאן, בטיול הראשון שלנו.

המוזיקה חצתה את גדרות הבתים, הסתלסלה אל דרך העפר החוצה את הכפר היישר אל תנועת האגן שלנו. העלתה בנו חיוך, הרפתה את טונוס השרירים המכווצים  והפכה לריקוד מתפרץ משותף. ריקוד שהסתיים בילדים הנתלים עלי מכל צד ומלווים את כולנו במורד הכפר בחיבוק.

מהרגע הזה, תושבי הכפר ביקשו להצטלם, גילו סקרנות כלפי המצלמה והתרגשו למראה דמויותיהם במצלמות שלנו. המצלמה הפכה לכלי לתקשורת וקירבה. ומה שהפכו לתפאורה דרמטית לפורטרטים של נשים, גברים וטף היו הטקסטורות של הטיח הצבעוני המתקלף מקירות הבתים…

"לחיים" עם משקה הפלינקה החריף האופייני לטרנסילבניה ומיוצר משזיפים או אוכמניות

בטיול השני, כשחזרנו אליהם, היה נדמה כי בתי הכפר מתרוקנים מתושביהם ושכולם רצים אלינו בשמחה. בנות הכפר כבר קראו לי בשמי ואף העירו לי על האודם החיוור שדהה על שפתי. שלפתי מספר שפתונים ו… התאפרנו יחד. הן פרעו את תלתלי הזהובים שוב ושוב, ביקשו לגעת וללטף.

הם זכרו את הריקוד שחיבר בינינו בטיול הראשון. בית אחר בית, החלו התושבים להוציא רמקולים אל החצר. נכנסו לתחרות סמויה בין החצרות בניסיון למשוך אותנו אליהם. כל חצר ניסתה להשמיע מוזיקה קצבית וחזקה יותר וכך לייצר שוב קירבה וריקוד משותף. כך מצאנו את עצמינו עוברים מחצר לחצר ורוקדים ביחד בטירוף מקסים שכזה.

מיוזעים עם דופק של מאתיים, התיישבנו לסעודה משותפת. על שולחן ומפת פלסטיק צבעונית במרכז חצר הבית, הנחנו עגבניות שקטפנו בשדה וגבינות שקנינו במכולת מקומית.  ידיים צועניות התערבבו בידיים שלנו. טבלו את הלחם יחדיו בשמנת המקומית ולצידם זיתים שחורים וירקות ישר מהגינה.

את כלי האיפור שלי השארתי לבנות הכפר ולמדתי  – לקראת ההדרכה הבאה, לעבור לפני כן בשוק 'הכרמל' ולרוקן עבורן את דוכני כלי האיפור.

בכפר צועני אחר, פגשנו את הילדה הכי יפה בגן ואת עיניה היפות והעצובות. דרכה נחשפנו לסיפור לא פשוט אשר משקף תהליך שמתרחש לאחרונה בכפרי הצוענים בטרנסילבניה.

בכפר הצוענים העני הזה, הבתים מטים לנפול. הם עשויים מבוץ ותבן ומגובבים על פיגומי ענפים מעצים מקומיים. את האשפה המצטברת משליכים בחצרות. הדרך הראשית בכפר, היא דרך עפר מאובקת.

לפני שנתיים קרה אירוע מסעיר בליבו של הכפר, כאשר נכנס לתוכו לפתע רכב שחור, מבריק, גדול ומטופח.

תושבי הכפר הקיפו אותו בהמוניהם. ליטפו אותו כאוצר, כדרך בה מלטפים גוף של גבר נחשק.

הם נדהמו לגלות שהנהג הוא הבחור הצעיר תושב הכפר, שבוקר בהיר אחד קם ועזב.

סביב קמין ברזל מפוייח, הם ישבו סביבו אל תוך הלילה. לגמו 'שוטים' של פלינקת אוכמניות חריפה והוא הפליג בסיפוריו וריתק אותם. הם לא הצליחו להירדם. גם לא בלילות הבאים שלאחריו.

בחשכת אותם הלילות גמלה בליבם החלטה, לנסות כמוהו – לנסוע "לאירופה" (הצוענים של טרנסילבניה לא מחשיבים את עצמם ואת רומניה כ"אירופה"). מ"אירופה" יגיע הכסף הגדול. הבטן תפסיק לרעוב.

"מה יהיה עם הילדים שלנו", שאלה רוזה את בקהאטאלו, בעלה. הוא הידק שפם עבות בין אצבעותיו ואמר כשלחלוחית בעיניו: "הבת הבכורה שלנו בת 12, היא כבר יכולה להיות אמא בעצמה. היא תטפל בשלושת אחיה הקטנים. גם השכנים יתנו יד".

הם קמו ונסעו.

מאז, המבע של הילדה הכי יפה בגן, התרוקן מתוך עיניה והחיוך נעלם.

לצד דרך העפר הראשית בכפר, נבנים כרגע שלושה בתים מאבן אמיתית ומלט. גם ביתה יהפוך לכזה בהמשך, כשהוריה ישובו מעבודתם בגרמניה.

"הבת הבכורה שלנו בת 12, היא כבר יכולה להיות אמא בעצמה. היא תטפל בשלושת אחיה הקטנים. גם השכנים יתנו יד".

מי הם הצוענים? מאיפה הופיעו ומתי?

הצוענים יצאו ממדבר סינד, בצפון הודו על גבול פקיסטן, במאה ה-15. הם הגיעו לקצה המערבי של אירופה בפחות ממאה שנה. הסיבה להגירה ההמונית והחפוזה הזו נשאר בגדר תעלומה עד היום, שכן לא ידוע על רעב, אסון טבע גדול או מלחמה קשה שאירעו בתקופה זו ויכלו להוביל לכך.

בדרכם לאירופה עצרו הצוענים בצפון פרס ובקווקז, ומשם התפצלה דרך הנדידה שלהם. זרוע אחת נדדה לצפון אפריקה דרך סוריה ומצרים. קהילת צוענים זעירה – ה”נורים”, מתגוררת עד היום בירושלים העתיקה. הם סובלים ממעמד חברתי נחות בקרב הפלסטינים ונדחקו לעבודות שנחשבות ל”בזויות”, כניקוי מחראות בהר הבית. זרוע אחרת המשיכה לטורקיה ולאירופה.

עד סוף המאה ה-15 כבר היו מפוזרים בכל אירופה – משפחות משפחות שהתייחסו באופן רופף למדי לשלושה שבטים: מאנוש, במזרח אירופה ובדרומה; קאלדראש, במרכז אירופה וז'יטאן (חיטאנוס בהיגוי הספרדי) בדרום מערב אירופה ובמערב הים התיכון.

שברי שבטים, רסיסי משפחות ובודדים חסרי זהות-רקע, נקראים באופן כללי "ג'יפסי", כלומר: אלה שבאו ממצרים – Egypt, ומתוך היעדר ידיעה, אף חשבו אותם לצאצאי מצרים הפרעונית. שמם זה, תורגם לעברית – "צוענים", כשמה העתיק של מצרים – צוען.

בשל חזותם השונה ועורם הכהה, ובשל כך שלא היו ממש נוצרים או ממש מוסלמים – על אף שבמעברם מהודו לאירופה סיגלו לעצמם את השפה והדת של כל ארץ שבה נעצרו – מעולם לא הצליחו להתערות, באף לא אחת מהחברות המקומיות. תמיד נחשבו לזרים, חשודים, ולמעשה כבר עם תום מסעם בסוף המאה ה-15, נחקקו נגדם חוקי גזע קשים בספרד של פרדיננד ואיזבלה, 'המלכים הקתולים', אלה שבימיהם גורשו מאיבריה יהודי ספרד, גורשו אחרוני הכובשים המרוקאים וקולומבוס הגיע לאמריקה.

צוענים נודדים, עגלות העץ הרתומות לסוסים משמשות להם כבית

עד השואה שהמיטו עליהם הנאצים, הצוענים סבלו ממאות שנים של רדיפות גזעניות ומטרור כלכלי, נאסר עליהם לרכוש קרקע, הם נדחקו למקצועות שוליים ובלית ברירה גם לזרועות הפשע (בעקר גניבות מזון ורכוש). לא התחתנו בהם ומנעו מילדיהם חינוך והשכלה. גם החוקים הנאורים, שנחקקו מאז מלחמת העולם השנייה ברוב הארצות שבהן חיים צוענים, עדיין לא הצליחו להוציא אותם מהמדמנה הקיומית שבה הם מבוססים. רובם עדיין חסר השכלה, חסר קביעות בעבודה ועם יכולות סוציאליות מוגבלות ביותר.

מרבית הצוענים הנודדים התיישבו על פי המקצועות שלהם נדרשו מסביבתם הלא צוענית – בשכונות של פחחים, מפרזלים, רצענים, קולעי סלים, פרוונים, תכשיטאים, מוזיקאים וכד'. היחידים כמעט, שהתרוממו מן העליבות הקיומית הם בדרך כלל מוזיקאים, שהצליחו לעשות לעצמם שם כקומפוזיטורים (פאבלו סרסאטה, זארקו יובאנוביץ') או כנגנים וירטואוזים (ניקנור זבאלטה, חוסה רייס, אל-לבריחאנו) וכמובן, שורה ארוכה של יוצרי פלמנקו ומבצעיו – ווקלית ואינסטרומנטאלית, שעל כן מהמוסיקה הספרדית הימי ביניימית התפתחו כ-160 סגנונות פלמנקו, שהם שילוב של המוסיקה הצוענית אשר הביאו איתם לאיבריה. במוסיקה הזו משוקעים אלמנטים רבים מפולחן המוות הצועני, אשר עוצב מחדש באירופה, ללא הכר, ושינה את צורתו המקורית, תוך שהוא משפיע לתמיד על המוסיקה הספרדית.

אין לצוענים שום ארגון גג ושום מכנה משותף ואף לא כתב משלהם. אחד המונחים הבודדים ששרדו מן הלשון המקורית שבה דברו הצוענים בעברם הפרה-אירופי הוא הגדרתם את עצמם: "רום", ופירושו – "האנשים", שבין כך וכך הוא מושג נפוץ אצל הרבה חברות נוודים בכל העולם.

הצוענים של מזרח אירופה ומערבה אינם מכירים אלה את אלה, במחקר לשוני מעמיק אפשר אכן לעמוד על מוצא-שפה משותף ועל נוכחות אלמנטים לשוניים דומים, על פי הארצות השונות במסלול נדודיהם מהודו לפני כ-550 שנה, אך כאמור, קהילות הצוענים השונות אינן חולקות שום מורשת משותפת. חגים וכנסים אזוריים – משפחתיים, מתקיימים אמנם במקומות שונים ובימים מסויימים, אך גם הם אינם משותפים לכל קהילות הצוענים, אלא למעטות בלבד.

על דעות קדומות

אחת האגדות (המטופשות) שנפוצו באירופה בדורות האחרונים, תיארה דמות של "מלך הצוענים", שמקורה ביצירה מוסיקלית "ברון הצוענים" של המלחין האוסטרי יוהן שטראוס הבן עם טקסט (בגרמנית…) של ההונגרי איגנאץ שניצר, משנת 1885… את התואר התיאטרלי הזה הדביק לעצמו, אחרי מלחמת העולם השניה, שרלטן ומאחז עיניים צרפתי והמושג הרומנטי הזה, נמכר לא רע…

את הקהילות הצועניות ניהלו עד לדור האחרון זקנים מכובדים ומקובלים (במזרח אירופה ובדרומה הם נקראים וויווד ובמערב אירופה הם נקראים בארו) ולצידם עמדה ה"פורי דאי", אישה זקנה בעלת מעמד חברתי נכבד באופן יוצא דופן. היא למעשה מייצגת את תמצית הכוח הנשי והעצמה המיסטית המאיימת שנלווית אליו, ואפשר במידה מסויימת לראות בה מעין גרסה צוענית למכשפה וגם לדמות המיתולוגית של "האם הגדולה" בתרבויות הקדומות של אירופה והמזרח התיכון.

אין שום אמת בתליית תכונות יוצאות דופן בהתנהגות המינית של הצוענים. לא משולחי רסן ולא פוריטאנים. בארצות שבה התרבות הכללית מחפיצה את הנשים ומשעבדת אותן לגבר – תימצא הבבואה המתאימה אצל צועני אותה ארץ, ובארצות שבהן עוניים של הצוענים מגיע לממדים קשים ומכאיבים, תמצא ביניהם גם התופעה של זנות ומסחר בילדות. לתלות בחברה הצוענית תארים קיצוניים, זו שגיאה מכוערת כמו להאשימם בחטיפת ילדים, בגילוי עריות מול הירח המלא ובכישוף.

גם מוסד השידוכין בקרב הצוענים, כמו מנהגי קהילה מסורתיים נוספים, איבד בדורות האחרונים את מקומו, כפי שהדבר מתרחש בכל רחבי אירופה.

בעבר הלא רחוק התקיים תהליך שידוכין בכפרי הצוענים במזרח אירופה. היוזמה לשידוך, החלה לרוב מצד משפחת החתן, אשר הגיעה למשפחת הכלה עם בקבוק יין מעוטר במטבעות יקרים ועם "כיכר חתונה", כלומר, עוגה שאפו בעצמם וכוסתה במטפחת. אם משפחת הכלה הסכימה וקיבלה את ההצעה, הונחה שרשרת עם מטבע "זהב" על צוואר הכלה המיועדת, כסמל של אקט קנייה. אם החתן היה עדיין תינוק או צעיר מאד, אביו ענד את השרשרת על צוואר הכלה המיועדת או שהניח מטבעות זהב בכוס עם מי מלח או וודקה, שהחזיק אבי הכלה.

היום, כאמור, מנהגים מסורתיים אלו משתנים בכפרי הצוענים בטרנסילבניה. ולמשל, יש הקשבה רבה יותר לרצון הילדים, נעשה מאמץ גדול לשלב את הילדים במערכות החינוך ועוד. יחד עם זאת, עדיין יש קהילות מסוימות (בתורכיה) ששתי נשים מתמנות לבדוק את בתולי הכלה לפני הנישואים והחתן גאה להראות את הסדין המוכתם בדם אחרי הלילה הראשון לכולם.

לאחר החתונה מראה הכלה חייב להשתנות! הצמות הארוכות אותן לא גזרה מיום הולדתה ונשזרו בסרט צבעוני מבריק, נאספות תחת צעיף על ראשה וקצותיו נקשרות מעבר לעורפה. מרגע זה יאסר עליה להיות בלי כיסוי ראש ליד גברים. בנוסף יתווסף סינר מעל חצאיתה. סמל סטטוס ואמירה חד משמעית, לגבי תפקידיה מעתה.

ועם זאת, כפי שנוכחנו בטיול הצילום שלנו, חברת עוני נאלצת לא פעם לפרוץ את כללי המוסר והחוקים החברתיים למען פת לחם…

******

בסופו של כל ביקור בכפרי הצוענים, יצאנו רוויים בפלינקה חריפה ומתוקה ותושבי הכפר ליוו אותנו אל הרכב. כמו תמיד, הם נעמדו לאורך הכביש הצר בשורה ארוכה. שורה של ילדים, גברים, נשים וטף. הם נופפו לנו לשלום באהבה. ליוו אותנו במבט כשהרכב שלנו התניע והחל במסע חזרה, כמו שסבא וסבתא שלי נהגו לעשות בילדותי, עד שהרכב בו ישבתי נעלם בפיתול הכביש וקשר העין ניתק.

הגענו לכפרי הצוענים עם חששות ונפרדנו בחיבוק אוהב. משהו מהלב שלי נשאר אצלם ומשהו מהלב שלהם לקחתי איתי.

———————-
לימור צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.