הטיול עם הבנים לספארי בטנזניה תוכנן כמה שבועות אחרי שעידו, אחרון החיילים מביניהם, לוחם בהנדסה קרבית, היה אמור להשתחרר מהשירות הסדיר.
הכרטיסים נרכשו איפשהו בתחילת חודש אוקטובר, כשכבר התחלנו להריח את החפש"ש, ועוד היו לנו ארבעה וחצי חודשים לתכנן ולהתארגן.
…ואז המציאות התהפכה עלינו.
המלחמה פרצה. פרט לעידו שבסדיר, עוד 2 גוייסו למילואים, והפכתי לאימא ל-2 לוחמים שנמצאים בתוך רצועת עזה.
בהתחלה, בשיחות הטלפון הנדירות, מטלפונים "טיפשים" שניתנו להם, או בגיחות קצרצרות לגבול או פנימה לארץ, עוד עודדתי אותם והבטחתי להם ש"בפברואר נצחק על הכל, מול ג'ירפות ופילים".
אבל די מהר הבנתי, כמו כולנו, שקצר זה לא הולך להיות, ובחלוף חודשיים ושלושה, נראה שהחלום של ספארי יחד עם ארבעתם (תאומים בני 25 וחצי ותאומים בני 21 וחצי), לא יתממש בקרוב.
האכזבה מהטיול שלא יקרה היתה דאגתי האחרונה, והייתי עסוקה בלשרוד יום יום, להפיג את החרדה מצד אחד, ולשדר עוצמה, בטחון, רוגע ועידוד, בכל שיחה איתם.
בינתיים, הסדיר הפך גם הוא למילואימניק, בעודו בתוך הרצועה, מבלי להיות אזרח ולו לשנייה (את הצו-8 הוא ראה בדיליי של 3 שבועות, כשיצא החוצה וחבר לטלפון שלו…). את אחיו הבוגר, עוד לוחם בהנדסה, שגוייס למילואים, גם בתוך עזה, הוא פגש לראשונה מאז 7/10 רק כעבור 3 חודשים, כשסוף סוף יצאו הביתה באותה שבת.
במהלך חודש ינואר, כשהתחילו לדבר על הוצאת המילואימניקים מהרצועה, עדיין פחדתי לקוות שאולי בכל זאת. עין הרע, וכאלה. אפשר להבין אימא דואגת. אבל לקראת סוף ינואר, זה נראה אפשרי יותר ויותר, והתחלתי להניע מחדש את הגלגלים החורקים של הטיול, שכבר כמעט שכחתי, ובעיקר הדחקתי, את תוכניתו המקורית. אבל לשמחתי ג'והן, המדריך המקומי איתו הייתי בקשר וכבר בנה לנו תכנית מבטיחה עוד אז, והשארתי אותו רדום אך מעורב (ומדי פעם גם התעניין בקורה בארץ ובשלום הבנים), נכנס לפעולה מהירה והזמין את מקומות הלינה, אפילו כשעדיין לא היה ברור שזה באמת קורה. היה לי שווה לקחת את הסיכון, ורק חיכיתי שיחזרו בריאים ושלמים הביתה.
אפילו החיסון (שהוא אחד מתנאי הכניסה לטנזניה) היה מבצע כמעט צבאי, כי איך קובעים מראש תור לחיסון כשלא יודעים מתי הבן מגיע הביתה, בטח כשיש שניים כאלה. ובכל זאת, כל הכוכבים הסתדרו לנו, וגם זה קרה, כשבסינכרון מושלם, מצאנו את עצמנו נוסעים חמישתנו בגשם, במכונית אחת, כמעט שעתיים, ביום הכי סוער של החורף, לקבל חיסון במקום שהיה בו את התור הכי קרוב שמצאתי (כרמיאל).
הנסיעה הזאת, כולנו ברכב, בהרכב נדיר שכבר חודשים לא הכרתי, של כל ארבעת בניי המסוקסים יחד איתי, פתחה את התיאבון, ונתנה לכולנו להבין שכנראה הולך להיות לנו אחלה זמן איכות ביחד. הביחד שהיה חסר להם, בינם לבין עצמם, ולכולנו, והפך כל כך לא מובן מאליו.
זמן לדבר, גם לשתוק, להכיל, ובעיקר לצחוק כמה שאפשר.
על הדרך, הוספתי בגרגרנות, עוד יעד אחד להשיג: והוא לשחזר את התמונה מלפני שנתיים, בה ארבעתם נושאים אותי על כפיים. שיתאמצו קצת, לא?
הבנים עם ג'והן על רקע מכתש נגורונגורו
ימים ורגעים אחרונים של מתח
חלק זה לא הלך.
מסתבר שגם כשהמילואימניקים כבר שוחררו, הם היו תחת "ימי הסתגלות" שלא איפשרו להם עליה על מטוס, וחוויתי ימים של מתח ודפיקות לב, הפעם עד שהשתנה הסטטוס במחשב. לנעם רק בבוקר הטיסה (!), ולעידו יום לפני, לא בלי הרבה שיחות טלפון ונסיעה ייעודית לזיקים, שהפכה ליום השחרור מהסדיר ומהמילואים ביחד.
גם בשדה התעופה, שני התיקים של ה"מהנדסים" שלי, הפעילו התראת אבק שריפה, ועיכבו אותנו לבירור, מהיר יחסית יש לומר, ברגע ששמעו מאיפה הם יצאו ממש לאחרונה.
אבל כבר בדיוטי פרי, הורדנו הילוך. אני, מותשת מהמתח המצטבר, התיישבתי לקפה וספר, והם, לשמחתי, התחילו לייצר את הדינמיקה המיוחדת בינם לבין עצמם, שזכיתי (ספוילר) לחוות אותה בטיול שלנו.
בינתיים, החזקתי אצלי סוד, יותר הפתעה, שלא גיליתי להם. כשהבנתי שאנחנו כנראה באמת עומדים לממש את הטיול שלנו, ואחרי כל מה שעברו הלוחמים בארבעת החודשים האחרונים, ביקשתי מג'והן, המדריך, להחליף לנו את מקום הלינה שתוכנן ללילה האחרון של הספארי, בריזורט מפנק ויוקרתי, פשוט כי זה כל כך הגיע לכולנו, ושיקולי העלות הפכו לגמרי שוליים אל מול החוויה והרצון שלי לפנק אותם. ג'והן שיתף פעולה מיד, והיה שותפי לסוד עד לדקות האחרונות שלפני ההגעה לאותו ריזורט.
וזהו, יצאנו להרפתקה המשותפת שלנו. אימא וארבעה בנים (נעם, מתן, נטע ועידו), שני זוגות תאומים, או אם תרצו: אימא והגוטרבויז, שזה שמה של קבוצת הוואטסאפ שלנו עוד מאז שהם היו קטנים (ככה זה כשיש אחות קופירייטרית, שטבעה להם את השם).
מה שרואים כשלא מסתכלים החוצה. ג'והן המדריך הוא גם נהג מופלא!
סבתא ונכד לצד הדרך. צילום שיצר מהומה בציפיה לתמורה
עונת ההמלטות ותוכנית הטיול
מאחר שהטיול תוכנן לחודש פברואר, תכנית הספארי נבנתה בהתאם.
חודשים ינואר – מרץ הם חודשי עונת ההמלטות (Calving season), לאחר העונה הרטובה, ולאחר שהנקבות (בעיקר נקבות הגנו) קיבלו תפריט דשן של עשב וירק, לצורך המלטה וייצור החלב. התקווה היתה לחזות בגורים, ואולי אף וולדות, ובאופן עקיף גם בניצול שעת כושר של טורפים לפגיעה בגורים הצעירים, ולטרף.
לכן אחרי שלמדתי וקראתי קצת, היה לי ברור, וזו ההנחיה שג'והן קיבל ממני, שלא מדלגים על אזור נדוטו (Ndutu Region), ומשלבים אותו כחלק מתכנית הספארי שלנו.
(הערה: שימו לב לעונה של הטיול, היא בהחלט משפיעה ישירות על המסלול האידיאלי, בהתאם לאטרקציות של אותה עונה, על פי המחזוריות של עולם הטבע. למשל: עונת הנדידה וחציית הסרנגטי).
בנוסף, היה לי גם ברור שאנחנו פחות מעוניינים באטקרציות תיירותיות, כגון ביקור בשבט מסאי, שהוא פחות או יותר הצגה מאורגנת לתיירים, וידעתי שהבנים שלי לא יתחברו למופע שכזה (בדיעבד, באחת הנסיעות בשמורה, עברנו ליד אירוע כזה, והבנתי עד כמה צדקתי). כמובן שזה עניין של טעם.
מעבר לכך, נתתי לג'והן, מדריך ספארי מנוסה ורב ידע, ממנו נהנינו לכל אורך הטיול, לבנות לנו את המסלול, כולל בחירת מקומות הלינה, ומשך הזמן האידיאלי לשהייה בכל אחת מהשמורות. זה עוד טיפ חשוב שהשתלם לנו מאוד. "שיחררתי" כל נסיון לשליטה מלאה בתכנית הטיול, וסמכתי על המקצוענות והניסיון של המדריך, שהיה לי ברור שיידע יותר ממני מה מומלץ ונכון. מובן שהכרתי את התכנית מראש ואפילו דייקנו אותה יחד (גם על בסיס תכניות אחרות שקיבלתי מספקים אחרים בשלב תכנון הטיול), אבל מעבר לכך איפשרתי למקצוען לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב.
אותה רוח הוכיחה את עצמה גם במהלך ימי הספארי. ידעתי שאם ג'והן לוחץ על הגז ונוסע מהר, זה כדי להספיק למקום אטרקטיבי אחר, בו הוא רוצה שנעביר את הזמן, ולהיפך, אם הוא משתהה, או נוסע לאט ומחפש, יש לזה סיבה, ולבסוף הוא יוביל אותנו היישר לאחד מתוך הרבה מחזות מרהיבים, בדיוק אלה שחלמנו לראות כשפינטזנו על ספארי.
כך, אחרי קונקשן באדיס אבבה, שהכניסה אותנו מיידית לאווירה (כולל הלחות) של אפריקה. נחתנו בטנזניה (שדה התעופה הבינלאומי קילימנג'רו), שם התקבלנו על ידי ג'והן, והג'יפ שישמש אותנו לכל אורך הספארי.
את הלילה הראשון העברנו בלודג' חמוד בארושה, ממנו יצאנו למחרת לשמורת טנגרירי.
נשות מסאי לצד הדרך מארושה לטרנגירי
הרועה הצעיר על הדרך
אתגר אימא-צלמת בטיול עם הבנים
כבר בדרך משדה התעופה ללודג' בארושה, ולמחרת בבוקר מהלודג' אל השמורה, התעצם והודגש לי האתגר שבלהיות צלמת מצד אחד, שרגילה למסעות ייעודיים לצילום בכל העולם, בעיקר לצילום תרבויות ואנשים, אל מול להיות אימא שמטיילת עם הבנים בטיול משפחתי.
שניות אחרי היציאה מהשדה, אפריקה 'מתפוצצת' לך אל מול העיניים. הדרכים האינסופיות, לצידן הולכות דמויות שכאילו יצאו ממגזין מסעות. רועי ורועות בקר ועזים בלבוש מסאי, ילדים בתלבושות בית ספר, דוכנים לצד הדרך, שווקים, בתים דלים ופוטוגניים בטירוף, על ההתרחשות בחצרותיהם, חקלאים בשדה עם כלי עבודה מסורתיים, ילדים סוחבים ג'ריקנים של מים הגדולים ממידותיהם. וכולם הולכים, הולכים והולכים, בחום הרב, ליעד רחוק ולא נראה לעין.
עוד בארץ חידדתי לעצמי, בתוך עצמי, את סדרי העדיפויות. לא היה לי ספק שהצילום הוא לא, אבל ממש לא, המטרה של הטיול. לא כאשר הוא תוכנן מלכתחילה, ובטח לא בנסיבות שהוא יצא לבסוף אל הפועל. מצד שני, בוודאי שחלק מהחוויה, כמו גם התיעוד שלה, הוא התמונות. לכן גם הצטיידתי בעדשה מתאימה, נוספת לאלו שברשותי, כדי למנוע תיסכול ולוודא שאהיה מוכנה ברגעים שבהם כן אבחר להשתמש במצלמה.
בנוסף, קיבלתי עצת "זהב" והבאתי איתי מצלמה נוספת, בהבנה שככל הנראה לפחות אחד מהבנים ירצה גם לתעד, או אולי רק להשתמש בעדשת ה-600 מ"מ שלה, לצפות באובייקטים רחוקים. היא עוד תשחק תפקיד משמעותי בהמשך הכתבה.
הנסיעה בדרכים הפתוחות, עוד לפני הכניסה לשמורות, זימנו פריימים מכל עבר. אלו העמידו את ההחלטה שלי במבחן. בכל טיול צילום ייעודי, הייתי עוצרת את הרכב עשרות פעמים. פה "צילמתי בעיניים", התבוננתי בהשתאות וחוויתי, תוך שאני מבינה שהבנים שלי עדיין לא שם, רק מתחילים להפנים את החוויה והסביבה, ובעיקר עייפים מהטיסות ורוצים להגיע ללודג'. למחרת בבוקר כבר הרשיתי לעצמי לעצור, במקומות שזימנו פריים שהיה קשה לוותר עליו, וגם זה בצורה מאוד מדודה, לזמן קצוב, ועם הרבה משמעת עצמית שלי כצלמת. הבנים, מהצד, ראו את אימא שלהם באור קצת אחר, עם ברק של יצירה בעיניים, ובאינטראקציות מגוונות, חלקן מצחיקות וחלקן אפילו מעט מלחיצות, שניתן לומר שלא ראו כמותן עד כה כשאני יושבת במשרד עורכי הדין שלי, או בכלל.
נושאים אותי על כפיים
שמורת טרנגירי ותחילת הקשר עם הסוני
היום הראשון של הספארי, בשמורת טרנגירי (Tarangire National Park), לא איכזב.
השמורה נמצאת בצפון טנזניה, מדרום לארושה, והיא השנייה בגודלה בטנזניה, אחרי הסרנגטי. עצי הבאובב הענקיים בה היא מפורסמת התגלו לעינינו כבר בכניסה לשמורה, מרהיבים כשלעצמם, ובטח כאשר הם מהווים תפאורה לג'ירפות, זברות, גנו (Wild beast), יענים, פילים, וקופים.
הפיל הראשון עצר את נשימתנו, ואחריו ג'ירפות ופילים נוספים, חלקם ממש במרחק מטרים ספורים מהג'יפ, חוצים את הדרך ואפילו מאפשרים "סלפי" מתוך הרכב. מצלמת הסוני – שהבאתי כמצלמה הנוספת – נשלפה די מהר, ונכנסה לפעולה, כל פעם בידי זוג ידיים אחר. כמה דגשים וטיפים שנתתי להם תוך כדי לצורך הצילום, בלי לעשות מהטכניקה עניין גדול, אומצו מיד, והתוצאות לא איחרו לבוא. הכל במקביל למצלמה שלי, שהקליקה ללא הרף, תוך שג'והן מדמים את הג'יפ אל מול הסצינה התורנית.
הצחוק המשוחרר הראשון היה אל מול להקת קופי בבון, עשרות במספר, שהתנחלה מתחת לכמה עצים, ונתנה לנו את ההצגה הכי טובה בעיר, או בעצם בשמורה, כולל משחקים ומריבות יצריות. החיוכים, ובמיוחד החיוך הרחב על פניו של אחד מהם, שלא זכיתי לראות מאז שגוייס למילואים, המיסו אותי, והלב שלי הרגיש במקום הנכון. קולות הצחוק היו כמנגינה לאוזניי והטבע התחיל לעשות את שלו בנפשות של כולנו.
הנסיעה בג'יפ הפתוח, עם הגג הנפתח שמאפשר 360 מעלות וזווית פתוחה לכל המראות, וכמובן עמידה על הכסאות כדי לראות הכל היטב ולצלם, גם היא עשתה את שלה, ונתנה לנו את תחושת החופש והמרחב שהיו כל כך נחוצים לנו.
כבר בסוף היום הראשון, אחרי ניווט מושלם של ג'והן, ראינו את האריות הראשונים שלנו, כמה לביאות וגור צעיר, מנמנמות להן על עץ. זבובי הצה-צה שבחרו גם הם להיות שם באותו זמן לא הפריעו להתלהבות, לצילומים ולהתפעמות מהמראה, וגם הלביאות עשו רושם שהן לא מתרשמות יותר מדי מנוכחותנו, והפגינו עסקים ונמנומים כרגיל.
אני אראה לך מי פה בפוקוס… זוג בירח דבש
מהממת את הטרף. גנו צעיר בפיה של הלביאה, דקות אחרי התפיסה
תצוגת חיזור לקהל הלא נכון….
אזור נדוטו והרומן עם המצלמה
אזור נדוטו (Ndutu) נמצא בין הגבול הצפוני של אזור הנגורונגורו לבין דרום הסרנגטי. התפאורה המאפיינת אותו היא עצי שיטה רבים וכן גבעות רבות אך לא גבוהות. במרכזו נמצא אגם נדוטו, אגם סודה שהוא חלק מסדרת האגמים של השבר הסורי אפריקאי.
כל אלה מהווים את הרקע המושלם לכמויות בלתי נתפסות של בעלי חיים, ועדרים של אלפי פרטים, במרחב שהוא יחסית מצומצם.
מאחר שטיילנו בעונה הרטובה (ואף שהתמזל מזלנו ולכל אורך הספארי שלנו לא ירד גשם, פרט לכמה שעות ביום האחרון), המרחבים הירוקים הקיפו אותנו, והיו מראה מרהיב בכלל, וכסביבה פוטוגנית לבעלי החיים הרבים שפגשנו, בפרט.
פה התחלנו כבר לראות את הגורים הצעירים לצד אימהותיהם, גורי זברות, גורי גנו, פילים צעירים וגם אריות צעירים. בנוסף, התווספו לרשימה שלנו גם נמר (ולצערנו גם גור נמר מת שכנראה נקטל על ידי אריה במסגרת מאבק על טריטוריה), צ'יטות, ובופאלו. למעשה, ל"חמשת הגדולים" היה חסר לנו רק קרנף.
אחד המחזות יוצאי הדופן שנתקלנו בהם בנדוטו, היה של אריה ולביאה, בירח הדבש שלהם, כפי שהסביר לנו ג'והן, לצד שלולית מים. אלו התעלמו מנוכחותנו וקמו מדי פעם להזדווגות חפוזה, וקצרצרה יש לומר, בסופה קרסו, בעיקר האדון, למנוחה בחום הגדול, עד לפעם הבאה, וכן הלאה לאלו שלאחריה. אם היו שואלים אותי מראש איזה מחזה פנטסטי הייתי רוצה לצלם, אני חושבת שלא הייתי יכולה אפילו להעלות על דעתי, פריים של אריה ולביאה במהלך הזדווגות, כולל השתקפות בשלולית.
ביום השני והשלישי לספארי, הסוני כבר עברה מיד ליד, כשכל פעם מישהו אחר מהם מצלם בה, בהתחשבות הדדית שגרמה לי נחת רבה, במיוחד לאור שכבר נראה שחיידק הצילום התנחל לפחות אצל שניים מתוך הארבעה. כשנטע הראה לי בגאווה (מוצדקת) תמונה שצילם, ושאל איך הוא יכול לראות את המספר שלה כדי לאתר אותה בהמשך, חייכתי אל תוך עצמי בסיפוק. גם בהמשך, נשאלו שאלות חכמות לשיפור הביצועים, והיישום המהיר והחכם של ההסברים הפתיע גם אותי. בכל סוף יום גיביתי את התמונות שצולמו גם במצלמה שלי וגם ב"שלהם", טיפ חשוב במיוחד שיכול למנוע הרבה שברון לב.
יחד עם התמונות, הקפדנו גם לצלם סרטונים בטלפון, שלפעמים הם הדרך הכי טובה לתעד מחזה מתמשך וסצנה יוצאת דופן.
למחוז נדוטו הקדשנו יומיים, שסיפקו לנו מראות מגוונים ונפלאים.
כפי שקיווינו, נדוטו בעונת ההמלטות, עמד בציפיות וביום השני בו (הוא היום השלישי לספארי) חזינו בזמן אמת בטרף של גור גנו, למעשה ממש וולד בן כמה שעות לכל היותר, על ידי אריה זכר.
גורי הגנו הצעירים עדיין לא יודעים לזהות את הסכנה, ואם הם נותרים ללא אימותיהם, הם למעשה מתקרבים לכל גורם שלידם, כולל אם זה ג'יפ. בניסיון טרף לא מוצלח של העדר, אותו ראינו מרחוק, וצמצמנו אליו מרחק בנסיעה, העדר כולו ברח, והגור, כאמור צעיר מאוד ובן מספר שעות, כשחלק מחבל הטבור עוד מחובר אליו, נותר בודד. הוא ניסה להתקרב לאחד הג'יפים שהיו סמוכים לנו, והאריה, שפשוט היה שם, עוד מהניסיון הקודם, לא היה צריך להתאמץ בכלל, ניגש אליו ותפס אותו, נטל אותו בפיו והביא אותו אל השלולית כדי לנקות אותו. הגור עוד ניסה לקום, ואפילו הצליח אבל האריה לא נתן לארוחה לברוח, וסיים את העניין במהירות.
המחזה לא פשוט, וקולות הרקע שעשיתי תוך כדי הצילום היו קריאות צער ורחמים, אבל אנו היינו שם לא כדי לשנות את הטבע, ואת חוקי שרשרת המזון ו'החזק מנצח', אלא כדי לחזות בהם, בהשתאות מעוררת הרבה רגשות ומחשבה.
גם המחזה שאחרי הטרף, בו האריה מציג את השלל בגאווה ללביאה מצד אחד, אבל מבהיר לה בנהמה מי פה שיחליט מתי מותר לה לגשת אליו, היה עוצמתי ומרתק. גם הוא על רקע השתקפות במים.
יהיה בלתי אפשרי למנות את כל הסצינות שחזינו בהן, אבל אפשר בהחלט לציין שהציפיות שלנו התגשמו ואף מעבר. גם מבחינת האיכות וגם מבחינת הכמות, וזה עוד כשנותר לנו עוד יום ספארי נוסף ואחרון.
לביאה באור אחורי. ממש ליד מחנה האוהלים שלנו בחבל נדוטו
עדרי גנו. אלפי פרטים בכל עדר. חבל נדוטו
עם הטרף בפה. הגור הצעיר דקות אחרי שנתפס. חבל נדוטו
פיל עושה לנו פירוטכניקה. תצוגה על הבוקר ביציאה ממחנה האוהלים בנדוטו
אתגרים ושיאים בטיול עם הבנים
החל מהיום הראשון, בכל מקום ומול כל אדם מקומי שהבין/ה שאני אימא לארבעה בנים, זכיתי מיד לכבוד גדול והערכה, רק מעצם האימהות. זו היתה תחושה מוזרה, אם כי מעצימה מאוד, וממחישה את היחס הבלתי מובן מאליו של התרבות האפריקאית למשפחה בכלל, ולאימהות בפרט, אם כי ככל הנראה שהכבוד נבע גם מכך שאני אימא לבנים, ואיני יודעת אם הייתי זוכה לו באותה מידה אם היו לי בנות.
ההתייחסות הזאת, שמעלה על נס את האימהות, הסבירה את ההתנצלות הבלתי פרופורציונלית על כך שבאחת הפעמים הבחור שממלא את המים במקלחת, במחנה האוהלים (המפנק, לא לטעות) בשמורה, שאל אותי אם גם "האחים שלי" ירצו מים למקלחת. כמובן שתיקנתי אותו בחיוך גדול (ומוחמא עד מאוד) שאלו בניי, ולא אחיי, אבל למרות החיוך, וההסבר שלי לאחריו שמבחינתי זו מחמאה, הוא לא הפסיק להתנצל על כך ששלל ממני את מעמדי כאימא.
מכל מקום, הטיול עם ארבעה בנים-גברים בוגרים ועצמאיים, שהם במקרה גם ילדיי, היה חוויה שאין כדוגמתה. נהניתי לחוות מקרוב את הדינמיקה הפנימית המיוחדת ביניהם, את הבדיחות, השתיקות, ההקנטות וההווי המובן רק להם. התענגתי על כך שהם הקפידו, מדי לילה, לשנות את סדרי השינה כדי שיוכלו לבלות אחד על אחד בכל הווריאציות האפשריות. התגאיתי שלא הייתי צריכה לעסוק בעמידה בזמנים, וכולם ככולם קמו בזמן, הגיעו לארוחות בזמן שקבענו, והיו מוכנים ליד הג'יפ אפילו לפני הזמן. ראיתי מהצד את ההתחשבות אחד בשני, המקום שנתנו זה לזה, כולל ספייס למי שהיה צריך את זה, וההתנהלות המאורגנת עם ציוד, אריזה, והתארגנות בכלל.
עונג גדול במיוחד היה כשעצרנו ליד ג'יפ של משפחה צרפתית שנתקע עקב תקלת מנוע, והם זינקו מיד, ללא היסוס, והצטרפו למדריכים המקומיים שניסו להניע אותו בדחיפה, בלי שהתבקשו, והתקבלו על ידם באושר וברווחה גדולה על מסת השרירים שהתווספה בבת אחת למאמץ.
וכמובן אני כאימא, נעטפתי בהתחשבות גברית, הרגשתי מוגנת ובטוחה, והחזרתי לעצמי הרבה אוויר, כשאני מוקפת בארבעת בניי, אחרי הרבה זמן שלא זכינו לכזה ביחד. אפשר לומר גם ש"נישאתי על כפיהם", מכל מקום מילולית, כי הצלחנו לשחזר את התמונה ההיא מלפני שנתיים, הפעם מעל מכתש נגורונגורו, אפילו בלי שהייתי צריכה להכריח אותם.
ואם בתמונות עסקינן, כמובן שגם זכינו לתמונות משותפות שלנו, וכל אחד גם לתמונות אישיות שלו, בין אם ביקש ובין אם לא.
סיפוק גדול נוסף שאבתי מכך שהבנים שלי ראו אותי "כמו שאני בטיולים". אני רוצה לחשוב שראו אותי גם מזווית אחרת, אולי אובייקטיבית יותר. נינוחה, פעילה, לא מפונקת, שמחה ומחוייכת, לא מתרגשת מאתגרים פיזיים או מאי נוחות, ופשוט בוחרת להיות מרוצה מכל דבר וליהנות הנאה מלאה בכל רגע. אני אפילו מקווה שהצלחתי לתת להם דוגמא אישית כלשהי על הדרך לחוות ועל האפשרות לבחור בחיובי, ולוותר על ביקורת או השוואתיות, ולהפיק את המיטב ממה שיש.
בדיעבד, גם המשברים הקטנים, שהיו לכל אחד מהם לאורך הטיול, לפעמים על החום, לפעמים על אורך הדרך, האוכל, המיטה או המים במקלחת, היו מינוריים, ועברו בשלום ומעצמם, תוך שאף אחד מהאחרים לא עושה מהם עניין, מה שסייע להם לחלוף כמצב רוח רגעי, בלי להאפיל על רגעי השיא הרבים. והלוחמים שיצאו לא מזמן מעזה הלכו ונפתחו מחדש מיום ליום, באופן שניכר אפילו למשפחה בארץ, רק מהתמונות ששלחנו.
וכמובן, הצלחת הטיול היתה בכך שהצלחנו לייצר לנו חוויה משותפת וגדולה, שגם כיום, יותר משבועיים מהחזרה הביתה, מורגשת בדינמיקה המשפחתית שלנו, בכל הרכב שהוא.
סימבה. צילם נעם גוטרבוים
אריה ולביאה נחים ליד שלולית מים. צילם עידו גוטרבוים
בופאלו קורץ. צילם נעם גוטרבוים
ג'ירפה עם טרמפיסט. צילם נעם גוטרבוים
מי יוצא דופן. צילם נטע גוטרבוים
תן שחור גב משועמם במכתש נגורונגורו. צילם נטע גוטרבוים
מכתש נגורונגורו
היום האחרון של הספארי שלנו הוקדש למכתש נגורונגורו (Ngorongoro Crater) המפורסם מבין אתרי שמורת נגורונגורו. המכתש נוצר כתוצאה מקריסה פנימה של הר הגעש נגורונגורו, שהתפרץ לפני כ-2.5 מיליון שנים, ולוע ההר נותר שלם למרות הקריסה. אגב, כפי שהסביר לנו ג'והן, נגורונגורו הוא שם שנוצר מהדמייה של הצליל שמפיק הפעמון על צווארה של הפרה, בעת ההליכה.
השטח המצומצם יחסית של המכתש (שעומקו כ-700 מטר) מרכז מיגוון גדול כ-25,000 בעלי חיים: אוכלי עשב, טורפים ובעלי כנף, ומייצר חוויית ספארי מרוכזת ועוצמתית בכמות בעלי החיים ליחידת שטח, הכל על נוף פסטורלי ויפהפה, מגוון גם הוא, המכיל אגמים, מישורי דשא, ביצות, גבעות ועוד.
במכתש זכינו למעין "סיכום" של כל ימי הספארי, ובצהרים אפילו לגשם היחיד שחווינו, על אף שטיילנו בעונה הגשומה, שהשלים לנו חוויה גם של נסיעה והתבוננות בחיות בגשם, ותפאורה דרמטית לתמונות האחרונות מהספארי. פה גם הצלחנו להשלים לעצמנו את רשימת “חמשת הגדולים” (אריה, נמר, פיל, באפלו וקרנף), עם 2 קרנפים שזוהו מרחוק על ידי ג'והן חד העין (תוך הסבר שהוא מחפש ומזהה בעצם את קו המיתאר הייחודי של הגב שלהם). אלו נרשמו כהצלחה גדולה שכן מספר הקרנפים במכתש נאמד בכ-15 קרנפים שחורים בלבד, והיות שהקרנף, חיה נדירה מאוד הנמצאת בסכנת הכחדה, נשמר מאוד מבני אדם ולא מתקרב בחופשיות, כמו בעלי החיים האחרים.
עייפים ומרוצים, חיכתה לכולנו בסוף היום ההפתעה של הריזורט המפנק, שנשמר בסוד עד הדקות האחרונות שלפני ההגעה, והצליח להפתיע גם אותי, ברמה הגבוהה, בגודל החדר (והמקלחת! לא מובן מאליו אחרי מקלחת באוהל, חוויתית ככל שתהיה), איכות האוכל, הבריכה הענקית בה שכשכנו כולנו לעת ערב, והנוף, הו הנוף. והיתה אפילו חנות מזכרות, כדי לא לחזור בידיים ריקות לארץ.
למחרת טסנו בטיסת פנים לזנזיבר, ל-3 ימי מנוחה מוחלטת על החוף, בוילה ששכרנו, כולל שף פרטי לארוחות הבוקר והערב. שורה וחצי שיכולה למלא כתבה בפני עצמה.
עגור במכתש נגורונגורו
שכבות במכתש נגורונגורו
לביאה בגשם. היום האחרון במכתש נגורונגורו
—————
אורית גוטרבוים-פרטוק, גרה בכרכור, אוהבת לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.