אתר העלייה לרגל הקדוש ביותר באתיופיה היה עד מלחמת העולם הראשונה מנזר דברה ליבנוס (Debre Libanos), שנמצא כשעתיים נסיעה מאדיס אבבה. במערה שליד מנזר זה התבודד במשך 21 שנה הקדוש תקל היינמות (Tekle Haymanot), תוך שהוא עובר סיגופים קשים. הוא נשאר ער כל אותו הזמן, לא אכל ולא שתה, ולא רק זאת, אלא שכל הזמן הזה עמד על רגל אחת, עד שרגלו השנייה התייבשה ונשרה עקב חוסר שימוש. מי שלא מאמין יכול לראות את התמונות שלו בכל הכנסיות האתיופיות, עומד על רגל אחת ורגלו השנייה נפרדת מגופו, שרועה על הרצפה.
תקל היינמות חי במאה ה-14 והוא הקדוש החשוב ביותר בכנסייה האתיופית. בזמן שהיה במערה הוא בכה על מר גורלם של אנשי אתיופיה, ובעזרת בכי זה וסיגופיו הוא הצליח לכפר על חטאיהם של האתיופים ולייצר, יש מאין, אפשרות והתחלה חדשה לאומה. השפעתו הייתה כה גדולה עד שהביאה לכדי יצירת שושלת מלכות חדשה – הלא היא השושלת הסלומונית, שהעבירה את מרכז הכובד של הממלכה מלליבלה במזרח אל אזור אגם טאנה (Tana) והאמהרים במערב, מביאה את אתיופיה לתקופת תור הזהב שלה.
במאה הרביעית לספירה הגיעו לאתיופיה שני סוחרים סורים שספינתם נטרפה, ובהשפעתם התנצר המלך אזנה ובעקבותיו כל הממלכה. לאחר הארמנים, היו האתיופים העם הראשון שהתנצר כיחידה אחת, במקביל ובסמיכות זמנים לקבלת הנצרות כדת מוכרת ורשמית באימפריה הרומאית. במהלך השנים פיתחה הנצרות האתיופית מאפיינים ייחודיים ומשונים, שאין כמותם בשום מקום אחר בעולם. הבנת מאפיינים אלו עוזרת להבין את רוחו של העם האתיופי, מורשתו, אומנותו וההיסטוריה שלו.
תולדות העם האתיופי שזורים, החל מהמאה ה-4 לספירה, בתולדות הכנסייה שלו. היא זו שאיחדה אותם ושמרה עליהם כישות עצמאית וגאה. האתיופים הם העם האפריקאי היחיד שלא היה תחת כיבוש זר והצליח לשמור על עצמאותו, הרבה הודות לכוחה של האמונה והכנסייה. האתרים הנוצריים הקדומים ביותר נמצאים באזור אקסום (Axum) – בירתה העתיקה של אתיופיה. לאזור זה הגיעו במאה ה-5 תשעה קדושים ממדבריות סוריה וייסדו מנזרים. מעל העיר אקסום ישנה גבעה בולטת ועליה מנזר שנוסד על ידי אחד מתשעה קדושים אלו, אדם בשם פנטלמון. בתוך הכנסייה שעל הגבעה רואים תמונה של תשע הקדושים, מחוץ לה גומחות חצובות בסלע שלפי המקומיים היו אתר פולחן יהודי קדום. האתיופים מאמינים, שלפני הפיכתם לנוצרים הם היו יהודים ושהאמונה היהודית הובאה לאקסום ביחד עם ארון הברית על ידי מלניק, בנם המשותף של שלמה המלך ומלכת שבא התנ"כית, לפני קרוב ל-3,000 שנה.
באקסום נמצאת הכנסייה הנוצרית החשובה ביותר באתיופיה, הלא היא כנסיית מריה ציון. חשיבותה נובעת מכך שבתוך אחד מהאגפים שלה מוחזק ארון הברית המקורי. השם של הכנסייה איננו מקרי: ארון הברית מזוהה על ידי האתיופים עם מרים אם ישו, נוכחותו של ארון הברית באקסום משמעותה נוכחות השכינה בארץ. נוכחות זו נקראת הן ציון והן מריה. כשם שארון הברית הכיל את השכינה בתוכו, כך מריה הכילה את אלוהים בתוך גופה.
הכנסייה האתיופית מאמינה בנוכחות אלוהית על פני אדמה המקבילה לשכינה שלנו, נוכחות זו היא נשית באופייה ומתוארת בצורה הטובה ביותר על ידי דמותה של מריה, אם ישו. האתיופים מאמינים שמריה הגיעה באופן פיזי לאתיופיה ביחד עם ישו הצעיר בזמן שהם היו במצרים, ויש להם ספרים משלהם המספרים על מעשי מרים והניסים המיוחסים אליה. חשיבות מרים בכנסייה האתיופית עולה על חשיבותה בכל כנסייה אחרת, והמיוחד שבכך הוא ההקבלה בין מרים לבין השכינה היהודית, הלא היא ציון, שאותה הביא מלניק מירושלים ועל ידי כך הפך את אתיופיה לארץ הברוכה החדשה, ציון החדשה. ציון איננה מקום בעיני האתיופים, אלא מצב רוחני, שפע שזורם לאדמה, ברכה השורה על הארץ.
בחבל ארץ תיגריי, הסמוך לאקסום, ישנם מנזרים רבים חצובים בסלע, כדוגמת אלה שבקפדוקיה, בסוריה, בישראל ובמצרים. חלקם נמצאים במקומות בלתי אפשריים – במרומי ההרים או בין הצוקים, החשוב שביניהם הוא מנזר אבא גרימא (Abba Garima), שנוסד על ידי אחד מתשעה הקדושים. הכניסה אליו היא רק לגברים ורק בעזרת חבל המשתלשל מלמעלה. המנזר נמצא על הר שולחן המוקף צוקים אדירים מכל הצדדים. המקום היה אתר פולחן פאגאני חשוב לפני שהנוצרים אימצו אותו. עבדו בו נחש קדמוני, הנזיר גרימא שהגיע למקום נעזר בנחש הענק כדי לטפס במעלה הצוקים והתנחל במקום לכל החיים.
במאה ה-14 המנזרים באזור תיגריי מאבדים מחשיבותם, ובעקבות השפעתו של תקלה היינמות עולה חשיבות המנזרים באיי אגם טאנה ומנזר דברה ליבנוס. סכסוך תיאולוגי מתגלה בין המנזרים באזור תיגריי ובין המנזרים באזור אמהרה ושואה, שהולכים בדרכו של תקלה היינמות והעם האמהרי. המנזרים התיגריים שומרים בקנאות על השבת ועל חוקי היהדות כחלק מהמורשת שלהם, ואילו אלו החדשים באמהרה מנסים לחדש את הנצרות ברוח הברית החדשה. ההיסטוריה האתיופית נכתבת מחדש בספר "כבוד המלכים", האמנות מתחדשת וכמותה גם השירה והספרות. המלכים הם אלו שמובילים את המהפכה הדתית, אך בסופו של דבר הם נאלצים להתפשר עם התנועה התיגריית ולקבל עליהם את חוקי השבת והמוסר היהודי.
היצירה האמנותית החדשה באה לידי ביטוי בבניית המנזרים והכנסיות באיי אגם טאנה. בכנסיות אלו ניתן למצוא שרידים מקודשים, ציורים, ספרים וחפצים מתקופת הזהב של השושלת הסלומונית. בין הציורים ניתן למצוא אנשים עם כובעים משונים דוקרים את ישוע הצלוב בצדדיו עם כידונים. אלו הם ה"אהוד" – כלומר, אנחנו היהודים. המלכים הסלומונים היו עסוקים במלחמות קשות עם הממלכות היהודיות העצמאיות למחצה בהרי סימיאן (Semien), ולכן פיתחו אידיאולוגיה אנטי יהודית, שנשארה עד לימינו, אולם אם נתעלם מהיבט זה הרי שניתן ליהנות מיופיים של הכנסיות ומהאדריכלות המיוחדת שלהן. פנימיותן היא בניין מרובע המכוון לארבע רוחות השמיים, ובו ארבע דלתות, על הקירות יש ציורים הבאים לפי סדר תיאולוגי קבוע. בתוך הבניין המרובע נמצא העתק של ארון הברית, מסביב לו מסדרון עגול ובו כלי נגינה, מסביב למסדרון העגול יש לעיתים מרפסת עגולה או מסדרון עגול נוסף. הריבוע נקרא "קודש", פנימיותו "קודש הקודשים", והעיגול נקרא "קוואין" – שיר, כי הוא מקום השירה והנגינה של הכנסייה. לאתיופים מסורת נפלאה של ריקוד ושירה כחלק מהטקס הדתי, המזכירה את שירת הלווים בבית המקדש. התוף מסמל את גופו של ישו והתיפוף בו את המכות שישו קיבל.
כמה שעות נסיעה מאגם טאנה ישנו אתר דתי חשוב בשם גיש אביי (Gish Abay), זהו אתר מקודש שנקרא בפי האתיופים "גיחון", מכיוון ששם נמצאים המעיינות המזינים את היובל הגדול ביותר של הנילוס הכחול. לאחר תקופת השיא של השושלת הסלומונית חוותה אתיופיה שנים מספר בהן הייתה תחת כיבוש מוסלמי שדיכא את הנוצרים והנצרות. הקדוש אבא אברייק נמלט למקום במאה ה-16 והחביא ליד המעיין שבעה ספרים קדושים שהיו ברשותו. להפתעתו הספרים הגיחו ביום המחרת מהמעיין ללא פגע, ומאז הם נשמרים בכנסייה שבמקום, ולמים יש תכונות מרפאות. במקום נישאות דרשות מדי יום, ואנשים טובלים במים. מכל רחבי אתיופיה באים לכאן, וגם התיירים מוזמנים, אלא שאליה וקוץ בה: מי שמגיע למקום צריך לבוא טהור, זאת אומרת, לא לאכול כל אותו היום, וגרוע מכך – לא לקיים יחסי מין לילה קודם… מפת אתיופיה:
עוד מידע על טיול לאתיופיה זאב בן אריה לקריאה נוספת:
|
.jpg)
