מלחמת 100 השנים – בית הקברות בדגניה א'

"פינת חמד ישנה בדגניה והיא הנמוכה שבאדמתנו ליד משעול הדייגים על חוף הירדן המתפתל… שם בקצה כרם השקדיה והזיתים תלולית מתרוממת כדי מטרים אחדים, רחוק מאדם, בודדה בטבע העשיר… שמות אהובים חרותים בצפורן. פינת חמד זו הייתה לנו לפינה קדושה בחיינו ובמותנו" (שמואל דיין, עם חצי יובל שנים של דגניה, תל אביב, תרצ"ה)

בשנים האחרונות ישנה עלייה מתמדת במספר המבקרים בבתי קברות שבהם טמונות דמויות מוכרות מהתרבות הציונית והישראלית. בתי הקברות המרכזיים בהקשר זה הם בית העלמין הישן של תל אביב ("טרומפלדור") ובית העלמין של קבוצת כנרת.

אחד מבתי הקברות הפחות מוכרים הוא בית הקברות הקטן שבקיבוץ דגניה א', השוכן מאות מטרים בודדים מבית העלמין של קיבוץ כנרת ומונה כמאתיים וחמישים קברים. דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים, נוסדה בשנת תרע"א, 1910, והיתה בית היוצר לרבים מהרעיונות שאפיינו את התנועה הקיבוצית בשנים שלאחר מכן. רעיונות אלה קשורים באופן טבעי גם לאופי השכול, טקסי הקבורה ועיצוב המצבות.

מאמר זה סוקר את מאפייניו של בית הקברות בדגניה א' ומספר על דמויות הטמונות באדמתו. סיפורן של דמויות אלה, שחלקן כלל אינו מוכר, עשוי לשמש ראי דרכו ניתן לעמוד על מאפיינים שונים שעיצבו את של התרבות וההוויה הקיבוצית בא"י, כמו גם להיות עדות אילמת לאירועים היסטוריים שעברו על הארץ, ובאמצעות הכיתובים על המצבות כאילו קמים לתחייה.

קברו של אהרון דוד גורדון בבית הקברות של דגניה א'

דגניה א' (או דגניה, כפי שנקראה עד להקמת דגניה ב' בשנת 1920) נוסדה בשנת 1910 על אדמות הכפר אום ג'וני, שייתכן והוא הכפר הנזכר במשנה ככפר גון או אגין (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ב, הלכה ה). הקבוצה המייסדת נקראה "הקומונה החדרתית", והיתה הקבוצה השנייה שעבדה את אדמות אום ג'וני. קבוצה זו מנתה שתי בחורות ועשרה בחורים, חלקם אנשי "הקומונה הרומנאית" (על שם העיר רומני שבאוקראינה), בהנהגתו של יוסף בוסל. בתחילת חודש יוני 1912 הקבוצה עברה מאום ג'וני לנקודת הקבע המוכרת לנו היום. המקום נקרא באב אלתום – שער הנהר, מאחר שזו הייתה נקודת המוצא של הירדן מהכנרת.

ההרוג הראשון
בקבר הראשון שנכרה בבית העלמין נקבר משה (מיזי) ברסקי. ברסקי נולד בכ"ב בחשוון תרע"ד למשפחה ציונית דתית בכפר סקווריה הסמוך לקייב ועלה ארצה בגיל 18 יחד עם אחותו. ברסקי, שהיה חרוץ ונעים הליכות, בחר להצטרף לחלוצים בקבוצת דגניה. ב-22 בנובמבר 1913 הוא התנדב לרכב על פרדתו ולהביא תרופות לשמואל דיין, שסבל מדלקת חריפה באוזן, מהרופא שהתגורר במושבה מלחמיה (היום מנחמיה). בדרכו חזרה ממלחמיה הותקף ברסקי על ידי שישה שודדים ערבים מהכפר עבדיה, הסמוך למלחמיה, שביקשו ליטול את פרדתו. הוא הניס את הפרדה לחצר דגניה והספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו.

הקבוצה הצעירה, שמנתה 20 חברים, החליטה לקבור את ברסקי יחד עם רגבי האדמה שנספגו בדמו, "בכרם הזיתים שליד הירדן", בפינה הצפון מערבית של המשק. חנוכת בית הקברות היתה סמלית וראו בה את הקמתו של "ישוב קבע, קשר בל יימוט עם המולדת".

מששמעו הוריו של ברסקי על מות בנם הם שלחו מכתב מחבק לחלוצים ובו התקווה שלא תיפול רוחם אלא "אדרבא… מקווה אני שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עוצמה ועוז". אכן, הבן שלום, אחיו של משה, הגיע לדגניה באותה שנה ואחר כך עלתה לארץ ישראל כל המשפחה. מכתב ההורים חיזק את היישוב וביטא את חוסנו של העם השב למולדתו. גם חיים וייצמן בחר להקריאו באסיפה ציונית שהתקיימה בפריס בשנת 1914.

הקברים של משה ברסקי (מימין), שהיה ההרוג הראשון בקבוצה הצעירה, וצבי רזניק, שהתאבד על קברו של ברסקי

הילד השני שנולד בדגניה היה בנם של שמואל דיין ודבורה זטולובסקי, וניתן לו השם משה, על שמו של הנער הצעיר, שעלה ארצה שמונה חודשים לפני שנרצח בדרכו להציל את חייו של שמואל דיין. משה זה עבר עם משפחתו, שהיתה ממקימי נהלל, בשנת 1920, והפך עם השנים למדינאי ומצביא חשוב.

על התורכים והאנגלים
גם סיפורו של הקבר השני בדגניה, זה של צבי רזניק, הטמון בקבר הסמוך לברסקי ועל מצבתו הכיתוב "אבד א"ע לדעת בירייה" מרתק וטרגי כאחד. במרץ 1915 פונו תושבי דגניה מבתיהם, שהפכו בסיס לחיילים תורכים וגרמנים, והם שוכנו במחסנים ובסוכות של מחצלות. האנגלים, שהיו בדרכם לארץ, עוררו תקוות גאולה בלב רבים ביישוב, אולם רזניק, יליד קישינב, לא חשב כך. הוא שם קץ לחייו בירייה, על קברו של ברסקי, כשבכיסו פתק הסבר למעשה.

מחשש שהתורכים ינצלו את האירוע לסחיטת כספים, דבר מותו לא פורסם ברבים. החברים שקברו אותו כיסו את קברו בעשבים, לא הפשיטו את בגדיו ולא טיהרו אותו. "כמו שמצאנו אותו בתלבושתו ובמגפיו, ככה הכנסנו אותו לתוך הבור שהיה קטן מהמידה הדרושה". רזניק לא היה חבר דגניה האחרון ששם קץ לחייו. כחלק מתפישת העולם של חברי דגניה, גם אלה נקברו בתוך בית העלמין, בשונה מהמסורת היהודית שבה נהוג לקבור מתאבדים בסמוך לגדר.

בשנים שלאחר מכן נוספו מצבות ועליהן תיאור קצר המעיד על טרגדיות שרדפו את החלוצים – רעב, קדחת, רציחות וטביעות בירדן ובכנרת. אחד מאלה היה יוסף בוסל, מנהיג "הקומונה החדרתית", שמצא את מותו באורח טרגי ב-30 בחודש יולי 1919, בעת שהסירה שבה הפליג מטבריה התהפכה בכנרת והוא טבע. הסופר יוסף חיים ברנר הספיד אותו במילים: "איש, אשר היה סמל החיוב, סמל הבנייה, יסוד שביסוד". קברו נמצא בחלקת הוותיקים. בשנים שלאחר מכן נטמנו בבית הקברות דמויות מוכרות נוספות, ובהן אהרון דוד גורדון, ארתור רופין, אוטו ורבורג ואחרים.

השכול מכה פעמיים
במלחמת השחרור הוקם כאן קבר אחים, בו טמונים ההרוגים מהקרבות של גזרת דגניה-צמח, שנפלו במלחמת השחרור, בין 18-15 במאי 1948, ראשית ימי המדינה הצעירה. בסמוך לקבר האחים מצוי בית העלמין הצבאי הקטן. שתי מצבות סמוכות צדות את עין המבקר – זו של ערן כהן וזו של ערן חי פרץ.

ערן כהן נולד בדגניה בשנת 1950 ושירת כטייס בחיל האוויר. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), כאשר שב מהתקפה על מטרות ליד מנסורה שבמצרים, נפגע מטוסו והוא נהרג. ערן הוכרז כנעדר, והוקמה לזכרו מצבה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בין מצבות הנעדרים. ב-1 ביוני 1995, לאחר 21 וחצי שנות היעדרות, נמצאה גופתו של ערן והוחזרה ארצה והוא הובא למנוחות בבית העלמין בדגניה א'. אחותו של ערן, שולמית, נישאה לאיתן פרץ, ונולדו להם חמישה ילדים. לאחד מהם קראו ערן, על שם דודו של התינוק, והוסיפו לו את השם חי כסגולה לאריכות ימים.

קברו של ערן חי פרץ, שנהרג באסון המסוקים. נקרא על שם דודו, ערן כהן,
טייס שנהרג במלחמת יום הכיפורים ואף הוא קבור כאן

ערן חי פרץ התגייס לחיל השריון והתקדם במהירות עד שהפך לקצין. בערבו של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וערן חי ביניהם. הטרגדיה הזו אינה יוצאת דופן בבית הקברות בדגניה. ניתן למצוא כאן משפחות נוספות ששכלו קרובי משפחה.

בימים אלה דגניה חוגגת 103 שנים. בית הקברות שלה נחנך לפני 100 שנה. כל מי שרוצה לעמוד על קורות עמנו בתקופה זו מוזמן לסייר בבית הקברות הקטן, הטומן בין מצבותיו סיפור גדול – סיפור על עם שקם מעפר והפריח את שממות ארצו, סיפור על בנים שמסרו את היקר מכל למען עמם.
____

תודה מיוחדת לבלהה לס, רינה בובמן, עודד גנני ואיתן פרץ, כולם חברי דגניה, שפתחו לי את דלתם ואת לבם

שמעיה ברקוביץ – בעל תואר MA בגיאוגרפיה וחוקר בתי עלמין של העת החדשה, חניך בקורס מורי דרך במכון לנדר, ירושלים